אני איתן אטיאס. נולדתי, גדלתי, למדתי והתחנכתי בעיר אופקים. ההורים שלי ושני אחיי ומשפחותיהם, גרים באופקים עד היום. מדובר בעיר קסומה, עם אנשים מדהימים (כן, לא רק רחל), שחוו לאורך השנים על בשרם, תרתי משמע, אתגרים לא פשוטים, כחלק ממיקומה הגיאוגרפי של העיר, ליד העוטף, בפריפריה של מדינת ישראל.
אני מכיר את כל אזור עוטף עזה על כף ידי, חרשתי ברגליי את כל היישובים שקרובים לעזה ושחטפו מכת מחץ אנושה ב-7 באוקטובר 2023. לצערי הרב, גם העיר אופקים הצטרפה למעגל הדמים, וביום שבת הנורא ההוא, חדרו גם לשם עשרות מחבלים - שביצעו טבח ורצחו מעל ל-50 אנשים. התושבים בעיר היו נצורים בביתם גם הם קרוב לשלושה ימים, מתוך הפחד הנורא שמחבלים עוד מסתובבים ברחובות.
רחלי אחותי, אישה הרה בחודש השמיני שהייתה נצורה בביתה עם בעלה ועם ילד קטן בן 3, מספרת על תחושותיה: "באותו יום שבת בבוקר התרסקתי, ומאז קשה לי להתרומם. עשרות מחבלים חדרו לאופקים ללא כל הפרעה, כדי לעשות בנו שואה. והם הצליחו. החרדות מחלחלות אל הילד שלי בן ה-3 וחצי, ואל התינוקת שבבטן. כבר התאשפזתי פעמיים השבוע בגלל צירים מוקדמים, ואני לא מצליחה להירגע מהמחשבה שאם הופקרנו כך פעם אחת, זה בהחלט יכול לקרות שוב".
לדבריה, "כבר שבועיים וחצי עברו, ועדיין אנחנו ישנים בממ"ד עם הילד וסוגרים את כל התריסים בבית, שלא יראו בלילה שיש אור בבית. אנחנו אפילו הולכים לשירותים עם הפנס של הטלפון. קנינו דירה מול נוף יפה של הפרדסים שעוטפים את העיר, וקשה לי שלא לחשוב שזו בדיוק הנקודה הכי נוחה לחדירה הבאה של המחבלים, כי עכשיו יהיה להם קשה לבוא מהכביש. איך ממשיכים מכאן? אני לא יודעת".
אין ספק שמדובר באירוע הטראומטי ביותר בתולדות העיר אופקים. עיר ילדותי חטפה מכה קשה מנשוא, ותושבי העיר יישאו עימם את הטראומה לכל החיים. הם וילדיהם.
ככל שהימים התקדמו, והבנו שמדינת ישראל נכנסה למלחמה כוללת, ההלם הראשוני מהמתקפה התחלף בתחושה הנוראית של ההפקר. תושבי העיר אופקים מסתובבים עם תחושה קשה שהמדינה הפקירה אותם, ושכחה אותם. טראומה על הטראומה.
למי שלא יודע, אופקים מרוחקת מעזה כ-25 ק"מ, ולכן תושבי העיר לא זכאים להיכלל בשום תוכנית פינוי של המדינה באמצעות רשות החירום הלאומית (רח"ל). יתרה מזאת, מי שפינה את עצמו (בכוחות עצמו) מיד אחרי הפרעות שהיו בעיר, וברח לבית מלון באילת או במרכז, משלם מכיסו הפרטי עשרות אלפי שקלים - והמדינה לא מסייעת עם המעמסה הכלכלית האדירה.
כמו כן, גם תושבים שפונו על ידי המדינה מרחובות ספציפיים שבהם נרצחו עשרות תושבי אופקים, ואין בהם ממ"ד, קיבלו לאחרונה הודעה מבזה מנציג המדינה שמבשרת כי "הקייטנה נגמרה", ושעליהם לחזור לביתם כי המדינה לא תמשיך לממן את השהות שלהם בבתי מלון.
ואני שואל וצועק, איפה המדינה ואיפה משרדי הממשלה, שחייבים לתת פתרון ומענה לתושבי העיר אופקים, שחוו טראומה מזעזעת לפני שבועיים? איפה המוסר שלהם כבני אדם, לפני שהם משמשים כנבחרי ציבור שכשלו בתפקידם הציבורי? הרי זה לא קשור לפוליטיקה או לוויכוח בין צדדים, זה קשור לאנושיות בסיסית. העיר אופקים חוותה טראומה קשה, תושבי העיר אופקים עברו ימי תופת נוראיים. המדינה חייבת לדאוג להם, לכל הצרכים, ולמצוא להם פתרונות. בנועם, במסירות אין קץ, בשליחות.
אני קורא מפה, מדם לבי, אל המדינה – יש לפנות את התושבים של השכונות בעיר שבהן הייתה מתקפת המחבלים (בעיקר שכונת מישור הגפן בעיר). חלקם יצאו להפוגות קצרות וחזרו, וחלקם אפילו את זה לא קיבלו. המדינה צריכה לדאוג לדמי כלכלה למפונים, לסייע כלכלית לתושבי העיר שפינו את עצמם עם תחילת הלחימה וכורעים תחת הנטל הכלכלי. המדינה חייבת לכלול את העיר אופקים ב"תקומה" - מנהלת השיקום לעוטף עזה שהוקמה כדי לתת מענה כולל לעיר, כפי שהוחלט לעשות עם העיר שדרות.
אני קורא לראש ממשלת ישראל ולכל השרים, אנא התעשתו, תושבי העיר אופקים זקוקים לכם. אל תפקירו אותם שוב, אני מתחנן. למען אחותי, למען התינוקת שלה, כדי שתיוולד למציאות אחרת, ולמען משפחתי שהיא כל העיר אופקים.
הכותב הוא סמנכ"ל ברן רהב תקשורת ויחסי ציבור