אני פותחת את הבוקר שלי בשכונת פלורנטין, בתקווה להגיע למגדלי עזריאלי באמצעות הרכבת הקלה. אני פותחת את אפליקציית המוביט ועומדות בפניי שתי הצעות – לקחת אוטובוס ישיר שיוצא כל כמה דקות ומוריד אותי היישר בעזריאלי, או לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת הקלה באלנבי, משם לנסוע ברכבת 2 תחנות לתחנת שאול המלך וללכת ברגל כ-3 דקות לעזריאלי. איזה כאב ראש. מה אתם הייתם בוחרים? אין כמעט ספק שבאוטובוס. אבל נו טוב, בשביל החוויה ניסיתי את הרכבת.
כדי לחוות עוד קצת זמן נסיעה החלטתי ללכת ברגל לתחנת אליפלט שבפארק המסילה. כך גיליתי שאחד האתגרים הגדולים ביותר ברכבת הקלה היא דווקא לא הנסיעה ברכבת הקלה עצמה, אלא בהגעה אליה. מי שלא גר בסמוך לתחנות ייאלץ ללכת ברגל בחום עד להגעה לתחנה, או לקחת לשם אוטובוס. זה יוצר לפעמים מצבים בהם הדרך היעילה ביותר להתנייד בתוך העיר היא לקחת אוטובוס ישיר ולחסוך את ההליכה ברגל או החלפות קווים. עם זאת, למי שמתגורר בסמוך לתחנות, או נדרש להגיע לפתח תקווה או לבת ים – נראה שמדובר בפתרון מבורך.
מחוץ לתחנה ריק כמעט לחלוטין. מספר פקחים בודדים עומדים בכניסה, ומנסים לסייע לאנשים הבודדים שחולפים דרכם. אני שואלת אותם איך מגיעים לעזריאלי, הם מצביעים על מעלית ושולחים אותי לקו R1. כיאה לתחנת רכבת שנפתחה רק שלשום – הכל מאוד נקי ומסודר. התשלום מתבצע בצורה מאוד פשוטה וטכנולוגית דרך אפליקציית מוביט (ניתן לשלם ברכבת הקלה במגוון אפליקציות או ברב קו כמפורט כאן). העלות והמסלול מחושב באופן אוטומטי באפליקציה, שמזהה את המיקום שלך ושולפת ברקוד להצגה בכניסה וביציאה מהרציף, כך שנדרשת אוריינטציה דיגיטלית בסיסית כדי להסתדר.
אחרי מספר דקות של המתנה וציפייה אני עולה סוף סוף על הרכבת, והדלתות נפתחות לרווחה בצורה אוטומטית. אני מופתעת לגלות רכבת עמוסה עד אחרון המושבים. ״באתי בשביל החוויה. זה לא באמת יעיל לי להשתמש בה ועדיף לקחת אוטובוס״, מודה בחורה צעירה שיושבת בסמוך אלי ומתפתח דיון על כך בקרון. החברה שלה דווקא חושבת אחרת: ״אני גרה בבת ים וצריכה להגיע היום לפתח תקווה. זה כיף לראות משהו כזה בישראל, זה מושלם עבורי״. הרכבת נוסעת במהירות מתחת לאדמה, ותוך דקות ספורות אנחנו כבר בתחנת אלנבי. האנשים בקרון מתרגשים: ״הרכבת נוסעת מאוד מהר״, אומרת אישה ואדם אחר מסכים בחשש: ״אולי יותר מדי מהר?״. ״זה ממש כמו בחו״ל, איזה יופי, ממש יפה״, שומעים בכל כמה דקות אדם אחר מתפעל מהחוויה.
אחרי עוד דקות בודדות הרכבת מגיעה לתחנת קרליבך, שגם היא יחסית ריקה מאנשים. זו כבר ממש הייתה תעלומה בעיניי – איך התחנות עצמן כל כך ריקות, אבל הרכבת מפוצצת? מאיפה כל האנשים האלו מגיעים? אני אניח שהרוב עלו בבת ים. קרליבך מעוצבת כמו ספינת חלל מהעתיד בצבעים כסופים, נורות לד ומרחבים ענקיים. צוות הניקיון מנקה את התחנה במרץ, אבל כאמור, הכל כבר נקי מאוד מלכתחילה.
היציאה מתחנת הרכבת מזכירה תחנות מטרו באירופה, עם מדרגות גדולות שמזכירות את תחנת הרכבת בירושלים. חללים ענקיים נפרסים מתחת לאדמה. אני רק תוהה, מתי יגיעו לכאן הנרקומנים והריח של השתן להשלמת חווית המטרו המלאה מהסרטים?
אחרי עצירה קטנה לקפה (כי למרבה הצער אין מזון או שתייה בתחנות) אני ממשיכה את המסע לעזריאלי. כל רכבת שמגיעה לתחנה מפוצצת באנשים. אמא עם שני ילדים משוטטים בתחנה בהנאה, ומספרים לדיילים שהם ״סתם נוסעים, לא משנה לאן. אוגוסט בכל זאת״. חרדי שפספס את הרכבת בעשירית השנייה ניסה לשלוח יד ולפתוח את הדלתות שלה ללא הצלחה. הרכבת היא ממש לא כמו אוטובוס ישראלי טיפוסי - אין נהג שיראה אותך, ירחם עלייך ויפתח לך את הדלת מלפנים משורת הדין. הרכבת ממשיכה בלעדיו.
בתחנת שאול המלך החלטתי לנסות ביציאה את המעלית, כי מי שצריך להתנייד בלחץ זמנים צריך להכיר גם את קיצורי הדרך, אך חלק מהמעליות לא עובדות עדיין. בשונה מהרכבת בירושלים זה לא ממש משנה אם עולים במעלית או במדרגות הנעות, שכן הרציפים לא ממוקמים עמוק מאוד באדמה והיציאה די נוחה ומהירה.
בכל תחנה ממוקם דוכן הסברה עם סדרנים שמסייעים בהכוונה לעוברים ושבים. גם אנשי הביטחון נראים כאן בכוננות כשמאבטחת עם כלב מרחרח עוברים ברחבי התחנה. לא מעט אנשים מסתבכים קצת עם הצגת הברקודים לצורך היציאה, אבל הסדרנים נחלצים לעזרתם במהרה. בכל תחנה מחולקים עלוני הסברה מפורטים, ואפילו סוכריות ממותגות ״דנקל״. התמיכה של הסדרנים מורגשת מאוד, עד לרמה שאני תוהה מה הייתי עושה היום בלעדיהם ואיך לא הייתי מתבלבלת בין היציאות והמעברים השונים. נצטרך לראות עוד כחודש כשהם כבר לא יהיו כאן כדי לעזור, איך אנשים יסתדרו לבד.
בדרך חזרה לדרום תל אביב החלטתי לנסות גם את חווית הנסיעה מעל פני הקרקע. לקראת תחנת שלמה שבכניסה ליפו הרכבת מתחילה לעלות מעל פני האדמה, ולאט לאט החושך מתחלף באור יום, רמזורים, מכוניות ופקקים. הרכבת שנוסעת במהירות רבה כל כך בתוך העיר, מתחילה להתמודד עם המציאות ביום יום. הנסיעה הופכת איטית יותר, ולפעמים נדרש גם להמתין ברמזור. הנסיעה זורמת באופן חלק למדי והנוף לשדרות ירושלים ביפו מוסיף לחוויה. כשיורדים מהרכבת, אין צורך בכלל להציג ברקוד או לעבור במעבר. האם יש כאן פתח לעקיצות מצד ישראלים טובים? נקווה שחשבו בדנקל על הכל.
משם אני חוזרת לאמצעי התחבורה הוותיק והמוכר, ונוסעת באוטובוס הביתה. בשורה התחתונה, האם חווית הנסיעה ברכבת הקלה הייתה שווה את כל ההמתנה והציפייה? עבורי הנסיעה עצמה הייתה מעולה – חוץ מהעומס בקרונות, הנסיעה הייתה ללא עצירות, ללא עיכובים, עם מיזוג חזק ואפילו וויפיי. עם זאת, מי שלא מתגורר בסמוך לתחנות יצטרך לסבול הליכה בחום הישראלי או להחליף אוטובוסים כדי להנות מהחוויה הזו. אך גם אם עבורי הנסיעה ברכבת הקלה לא מאוד יעילה, משמח לראות שעבור ישראלים רבים מדובר בפתרון טוב, עם התחלה ברגל ימין שמביאה אופטימיות לעתיד התחבורה הציבורית בגוש דן.