המסעדה היוונית "זואי" בכפר סבא, שתרמה מזון במשך שבועיים לחיילי צה"ל, עומדת בימים אלו כמעט ריקה לחלוטין. עם הכנסות שצנחו תוך שבריר שנייה לרצפה, הבעלים גילי לברן (45) צופה בעסק המשפחתי שלו מדמם בחוסר אונים. "אין אנשים - אין אנשים בכלל", הוא אומר היום (חמישי). "הם לא באים. זה מפחיד אנשים לצאת לבלות ואני יכול להבין. 'זואי' היא החיים שלי, כל עולמי. אני בא למסעדה, פותח את הדלת, רואה שאף אחד לא בא והלב בוכה".
לברן, נשוי ואב לשתי ילדות מהרצליה, פתח את המסעדה החלבית הכשרה על טהרת האוכל היווני, בחצר השוק שבכפר סבא לפני שש שנים. מאז, בשותפות גיסיו, מנוהל המקום על ידו ועל ידי אשתו כעסק קטן, משפחתי ואהוב בקרב תושבי העיר. "זו מסעדה שנבנתה אחרי המון שנים בתחום המסעדנות. יצרנו קבוצה משפחתית ורצינו להרים משהו אינטימי, כי אנחנו יוונים במקור", אומר לברן. "השף שלנו מטייל בשוק בבוקר, מביא דגים וירקות והתפריט משתנה לפי התוצרת היומית. 'זואי' היא בית גדול להמון תושבים בכפר סבא ובנינו אותה בשיניים שלנו", מוסיף לברן, שעם פרוץ המלחמה נרתם יחד עם אנשיו במלוא הכוח לתרום לחיילים ואזרחים.
"מה שקרה במדינה זה הדבר הכי נוראי שהיה יכול לקרות, ואין מישהו שזה לא נגע בו", הוא אומר בכאב. "אני מהדרום במקור, וזה נגע בי מאוד. חזרתי לעבוד כשהנפש שלי שחורה, זה גומר אותי. מאז שפרצה המלחמה, כמעט כמו כל חברינו במסעדנות, יצאנו קודם כל לעזור לחיילים ומן הסתם היינו סגורים. אנחנו אנשים של נתינה - בסופו של יום מסעדנות זה להעניק, משם אנחנו פועלים. הקמנו חמ"ל קטנטן למשפחה, באנו כל יום ובישלנו 600 מנות לפי מה שביקשו. נסענו לצפון, לדרום ולכל מקום. נכנסנו הכי עמוק שאפשר כדי להביא אוכל חם. כמו שזה מילא את החיילים - ככה הנתינה מילאה גם אותנו", מספר לברן.
אחרי שבועיים שבהם העניקו סיוע, השבוע ניסו לפתוח מחדש את המקום, ללא הצלחה. "בראשון ניסינו לפתוח בתפריט מצומצם וכמעט בלי כוח אדם מ-12 עד תשע בערב, כשלרוב אנחנו פתוחים עד אחת", אומר לברן. "אתה פותח את המסעדה עם התפריט הכי קטן שיכול להיות, יושב שעות ואולי נכנס שולחן. מי שבא, מגיע רק כדי להביע סולידריות. אני מכיר את כל הלקוחות ונמצא כאן מרגע הפתיחה עד הסגירה. אנשים באים בקטע של 'באנו לעזור', באים כדי להראות שהם פה - אבל אני צריך שהמדינה תהיה פה, לא רק הם", הוא מציין.
לברן, מסעדן כבר 30 שנה, רואה איך תסריט הקורונה משחזר את עצמו. "זה שוב עוד סיבוב", הוא אומר. "עברו 4 שנים מאז ושוב אנחנו חוטפים מכה כזו כואבת. בקורונה ישבנו בבית שנה וחצי. הייתי מוכר יחד עם אשתי מלבי מדלת לדלת כדי להריץ קצת כסף הביתה. 'זואי' הייתה סגורה שנה וחצי, אבל אחר כך כל העובדים שלי חיכו לחזור. השפיות שלי והנפש שלי בקורונה נמחקו - אבל קיבלנו חיבוק חם מהלקוחות", הוא נזכר. "ההיסטוריה חוזרת והפעם זה יותר כואב, כי אני יודע מה זה. בקורונה לא ידענו מה זה להיות סגורים ולא ידענו מה ההשלכות, לא ידעתי שאצטרך לעבוד שנתיים-שלוש רק כדי להחזיר חובות. אני רק מתחיל להרים את הראש ועכשיו שוב הגלגל הזה חוזר אליי".
כעת קורא לברן למדינה להעניק סיוע משמעותי יותר לעסקים הפגועים, ואומר: "מדינת ישראל חזקה ואמורה להיות תוכנית מגירה. אני אולי רק מסעדן קטן ויש לי תוכנית מגירה ליום שחור, אבל אין מדינה. המדינה צריכה בלחיצת כפתור לפתור את הבעיה, שיהיה לי עם מי לדבר. אני ועוד אלף כמוני", הוא מוסיף. "אני לא רוצה לרדוף אחרי אף אחד. הם רוצים לתת לי 18 אלף שקל פיצוי על החודש הזה, מה זה? זה לא השכירות שלי אפילו. זה לא הקניות של השבוע הראשון בחודש שעבדנו", הוא אומר. "היום בבוקר קמתי עם מקרר שלא עובד ואני לא יכול לסדר. אני לא יכול לשים עכשיו 4,000 שקל, זה לא יקרה.
"זו פגיעה בלב לשבת במסעדה עד 9 בערב בלי שעשית אפילו אלף שקל. ברמה האישית", מוסיף לברן בכאב, "זה המקום הכי נמוך שאני יכול לראות את עצמי בו. בסוף זה משהו שבנית לבד. לא יודע איך המדינה, אחרי שאנחנו למודי ניסיון מהקורונה, לא יודעת לפתור את זה. אני ואשתי שנינו עצמאיים במסעדה. מי יביא כסף לילדות שלי? מי יעזור לי לגמור את החודש? איך אני אעזור לעובדים שלי? איך אשלח אותם הביתה בלי משכורת? המדינה לא פה כדי לעזור לנו. אף אחד לא מדבר, אף אחד לא עוזר".
על רקע המצב הנוכחי הרגיש, לברן, שקורא לאנשים להגיע לאכול במסעדה האינטימית ובמסעדות בכלל, "גם אם זה קשה וגם אם זה פחות המצב רוח שלנו כרגע", לדבריו, משתף שזה תורם המון למורל. "אתמול הכנתי שלושה קוקטיילים, צילמתי לאשתי ואמרתי לה שאני בוכה. רק שלושה קוקטיילים - אבל זה מישהו שיצא מהבית כי הוא רוצה שאעזור לו להשתחרר לרגע. בואו, קחו אוויר, תנו לנו אוויר כדי שכשהשמש תזרח על כל המדינה, לכולנו יהיה אוויר להמשיך לחיות כאן".