קרן פרימור כהן לא מתכוונת לוותר לענקית טכנולוגיות המידע האמריקאית סיסקו. "כשדורכים לנו על הראש אנחנו נתעקש ונתבע", היא אומרת. פרימור כהן, מנכ"לית רמות, חברת הטק-טרנספר - יישום ומסחור הידע - של אוניברסיטת תל אביב, עסוקה בשגרת יומה ברישום פטנטים של המצאות שעושים חוקרים באוניברסיטה, ביצירת מפגשים בינם לבין חברות שירצו להשתמש בידע הזה, ביצירת סטארט אפים שנולדו מהמצאות שנבטו במעבדות האוניברסיטה ובמוחותיהם של חוקריה. מתביעות היא דווקא משתדלת להימנע.
אבל במקרה הזה היא והאוניברסיטה מתכוונים ללכת עד הסוף. לטענתם, מוצרים של סיסקו מפרים פטנטים שנולדו מהמצאה של שני פרופסורים (עופר עמרני ושלמה רושין) ושייכים על כן להם ולאוניברסיטה. "גם אם סיסקו והכיסים העמוקים שלה יעשו לנו מלחמת התשה. כי זה לא בסדר. כי הפרופסורים האלה השקיעו את החיים שלהם בהמצאות האלה ואלה המצאות מטורפות ולא יכול להיות שחברה שעושה מיליארדים לא תשלם לפרופסורים ולאוניברסיטה שום דבר. זה עניין של חוש צדק. זה מרגיז ממש".
התביעה הזאת נמשכת כבר שש שבע שנים. זאת לאחר שרמות, שזיהתה מה שהיא רואה כשימוש ללא רשות בהמצאות של הפרופסורים בתחום האלקטרו אופטיקה, ניסתה לפנות לסיסקו ולהגיע איתם לעסקת מסחור, כלומר לכך שהיא תתחלק איתם בדרך כלשהי ברווחים על המוצרים. "תשובתה של סיסקו הייתה שהם לא מפרים פטנטים שלנו, ואין להם עניין בעסקת מסחור. בינתיים התביעה מתנהלת במקומות שונים בארצות הברית, כי לסיסקו יש כיסים מאוד עמוקים, והיא עושה מה שהיא יכולה כדי להתיש אותנו".
חברות הטק-טרנספר של האוניברסיטאות, או בשמן הקודם חברות יישום הידע, הן מעין גשר בין המחקר באוניברסיטה לעולם החיצון, לתעשיות השונות. עיקר תפקידן הוא לגרום לכך שהמצאות של חוקרים באוניברסיטה, שלרוב הן מאוד ראשוניות. כדי להפוך למשל לתרופה פורצת דרך או טכנולוגיה חדשנית לניצול אנרגיה ממימן, הן צריכות לעבור דרך עולם המעשה. הדוגמה המפורסמת ביותר ליישום ידע שגם פרץ דרך עבור חולים וגם העשיר את המוסד ואת החוקרים, היא הקופקסון, אותה תרופה שפותחה בשנות ה-80 במכון ויצמן הועברה תמורת זכויות ותמלוגים לחברת טבע, והייתה במשך שנים רבות מקור עושר הן לחברה, הן למוסד האקדמי והן לחוקרים שהיו מעורבים בפיתוחה.
אבל בלוק-באסטר, מוצר מהפכני שמשנה את השוק ומניב רווחים אדירים, יש פעם בהרבה מאוד שנים, ומסחור הידע לא בהכרח מניב לאוניברסיטאות רווחים אדירים. למעשה, רוב חברות יישום הידע הן הפסדיות, שכן הוצאות התפעול שלהן כבדות: רישום פטנטים הוא עניין יקר המצריך כוח אדם מקצוע, וכן הן מחזיקות לצד זאת מחלקת פיתוח עסקי עם אנשי מקצוע. לעומת זאת, הרווחים מההמצאות לא תמיד ממהרים לבוא.
"התפקיד שלנו", אומרת פרימור כהן, "הוא לקרב את התעשייה ולחשוף בפניה כמה שיותר טכנולוגיות שפותחו אצלנו באוניברסיטה, לאפשר לכמה שיותר מהטכנולוגיות הללו להגיע למוצרים. אבל מידת ההצלחה והרווחים על המוצרים האלה לא כל כך תלויה בנו, זה בידיים של התעשייה, ויש לה דרך ארוכה ומפרכת כדי להגיע למוצר שובר שוק".
למעשה, ב-2019 יצא דו"ח של מוסד שמואל נאמן, מכון מחקר למדיניות לאומית, שקבע כי ההשקעה בחברות יישום הידע לא מצדיקה את ההכנסות הנמוכות ממסחור הידע (הן בארץ והן בארה"ב), היא לא הצליחה להביא להניב הכנסות ראויות, ומצד שני מסחור הידע פגע במחקר וגרם לכך שהידע הזה שנוצר באוניברסיטאות כבר איננו נחלת הכלל אלא הוא שייך לחברות שלהן נמכר.
"עד כה רשמנו 1,600 פטנטים, ורק בשנה שעברה סגרנו 80 עסקאות עם התעשייה והקמנו 19 סטארט אפים"
"אנחנו לא נמדדים על רווח והפסד", מתקוממת פרימור כהן, "מטרת הפעילות היא לקחת טכנולוגיה של חוקרים ולהעביר אותה לשלב היישומי. אחרת האוניברסיטה מייצרת רק מאמרים שמתפרסמים, ואז ההמצאות גלויות לכל מי שרוצה לקחת את הרעיון ולפתח ממנו מוצרים, ולחוקרים ולאוניברסיטה נשארת רק ההילה האקדמית".
מה זאת אומרת? הפעילות הזאת לא אמורה להוסיף להכנסות של האוניברסיטה? הרי לאוניברסיטאות תמיד חסר כסף, התקציב רחוק מלהספיק ונשיאי האוניברסיטאות תמיד מחזרים אחרי תורמים וכל ספסל כאן בקמפוס נושא שם של תורם.
"זה מאוד נחמד אם זה מוסיף ורמות בשנים האחרונות רווחית, אבל היו הרבה שנים שהייתה הפסדית. אנחנו נמדדים על פי כמה הסכמי מסחור עושים עם התעשייה, כמה כסף מגיע דרכנו מהתעשייה לתוך האוניברסיטה, לביצוע מחקרים יישומיים, כמה חברות סטארט אפ הוקמו על בסיס המצאות באוניברסיטה. אנחנו בקשר מתמיד עם החברות הגדולות, עושים איתן סיעור מוחות ממוקד, מפגישים אותן עם חוקרים רלבנטיים לצרכים שלהם. עד כה רשמנו 1,600 פטנטים, ורק בשנה שעברה סגרנו 80 עסקאות עם התעשייה והקמנו 19 סטארט אפים".
האם הראש של החוקר שייך לאוניברסיטה?
עד כמה סבוכה היא השאלה למי שייך מוחו של חוקר בעת שהוא חלק מצוות האוניברסיטה, ואילו מהרעיונות שעברו במוחו שייכים למוסד ואילו לו עצמו – על כל אלה יכול להעיד הסיפור של פרופ' אמנון שעשוע, מובילאיי והאוניברסיטה העברית. שעשוע הצטרף לצוות האוניברסיטה העברית שלוש שנים לפני הקמת מובילאיי, ב-1999. כבר בתחילת הדרך התגלעה מחלוקת בין האוניברסיטה לפרופסור הפופולארי האם יש לה זכויות במובילאיי, שבהחלט התבססה על תחומי המחקר של שעשוע (ראייה ממוחשבת ולמידה). גישור בין הצדדים קבע שהחברה לא מנצלת ישירות תוצאות מחקרים שביצע שעשוע במסגרת עבודתו האקדמית, והפשרה הייתה שהאוניברסיטה קיבלה כ-1.3% ממניות מובילאיי. כאשר, ב-2017, היוותה מובילאיי את האקזיט הגדול ביותר עד אז ונמכרה לאינטל במעל 15 מיליארד דולר, שוב חזרה המחלוקת לשולחן והאוניברסיטה חשבה שמגיעים לה תמלוגים. לאחר ששעשוע איים להתפטר מהאוניברסיטה, האוניברסיטה ויתרה על הרעיון ושעשוע ממשיך להיות כוכב הכנסים שלה.
פרימור כהן טוענת בדיפלומטיות שאיננה מכירה את פרטי המקרה ועל כן אין לה דעה עליו, אבל גם לאוניברסיטת תל אביב החלק שלה בתביעות. למשל, ב-2005 טענה האוניברסיטה כי אחד הפרופסורים שלה, פרופ' יהודה אפק "רשם ומכר פטנט מאחורי גבה" – אפק המציא מערכת הגנת שרתים ברשת האינטרנט, פתח חברה (ריברהד), ואותה מכר לסיסקו ב-40 מיליון דולר. לאחר שנתיים של הידיינויות משפטיות, הגיעו הצדדים לפשרה וסיסקו שילמה סכום של כמה מיליוני שקלים לאוניברסיטה.
"חוקרים אמורים לדעת שהבעלות על הקניין הרוחני שנוצר תוך כדי עבודתם באוניברסיטה, היא של האוניברסיטה. היא המעסיקה שלהם"
"חוקרים אמורים לדעת", מסבירה פרימור כהן, "שהבעלות על הקניין הרוחני שנוצר תוך כדי עבודתם באוניברסיטה, היא של האוניברסיטה. היא המעסיקה שלהם, ובשונה מחברות היי טק שכל מה שמפתחים בהן שייך להן – פה האוניברסיטה רואה בך שותף, ולא רק שהיא משלמת על המעבדות, אתה שותף איתם בפטנט ב-50%. זו נדיבות שאין כמוה".
בחברת הייטק המפתח מראש נדרש לפתח משהו מוגדר. אצל חוקר יכולים להתרוצץ רעיונות שונים בראש. כל מה שעולה במוחו של חוקר שייך לכם? יש לכם בעלות על מוחו כשהוא עובד אצלכם?
"מה זה מוחו של חוקר? תחשבי שחוקר פיתח במשך 20 שנה, בעזרת משאבי האוניברסיטה, מומחיות בתחום מסוים. פרסם עליו מאמרים, קיבל מענקי מחקר, היו לו סטודנטים (שהשתתפו בביצוע המחקרים). ואז בשנה ה-21, כשהוא בשירותים, צץ במוחו רעיון. אם הרעיון קשור לתחום שבו הוא עוסק, זה פירות הקניין הרוחני של האוניברסיטה. אם זה רעיון בתחום אחר, ועדת הפטנטים משחררת אותו מהמחויבות".
מקרה שבו האוניברסיטה תבעה אך משכה לאחר מכן את תביעתה היה מול סטורדוט. סטורדוט היא אחת החברות המבטיחות בסביבה, היא מפתחת סוללות לטעינה מהירה, גם של מכוניות, מתנאה במשקיעים כמו רומן אברמוביץ', סטף ורטהיימר, סמסונג ומשה חוגג. בתקופת ההייפ הגיעה לשוויי של 1.5 מיליארד דולר. היא הוקמה על בסיס טכנולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, ורמות (לפני כניסתה של פרימור כהן לתפקיד המנכ"ל) טענה כי סטורדוט מנסה להתנער מהסכם הרישוי לשימוש בטכנולוגיה הזאת. סטורדוט מצדה טענה שהיא שינתה את הטכנולוגיה שבה היא משתמשת ולכן היא לא צריכה להמשיך לשלם לאוניברסיטה על השימוש בה. בורר שמינה בית המשפט בדק וקבע שאכן הטכנולוגיה שונתה.
אז זרקו אתכם מכל המדרגות?
"לא. את התביעה היינו צריכים כדי לבדוק אם אכן שונתה הטכנולוגיה. שום חברה לא תתנדב לחשוף את הטכנולוגיה שלה, אלה הסודות שלה. האוניברסיטה יכלה להמשיך בתביעה, אבל אנחנו לא רוצים לריב עם חברות ויזמים".
מאז החברה מאד צמחה. לא חבל על התמלוגים העתידיים?
"נכון. אבל היו לנו ועדיין יש לנו מניות בחברה הזאת, שקיבלנו בהקמה. זה יצר לאוניברסיטה הכנסות יפות כי מימשנו חלק מההחזקות שלנו בדרך".
טכנולוגיות שמקדימות את זמנן
הדרך מהרעיון הראשוני, הבוסרי, שעוד לא ברור איך ייושם, עד למוצר או חברה, יכולה להיות ארוכה, מפותלת וקשה. דוגמה טובה לכך היא אלפא תאו. לפני כ-15 שנה, פרופ' יונה קיסרי ופרופ' יצחק קלזון פיתחו טכנולוגיה חדשה להקרנות לסרטן, באמצעות קרינת גלי אלפא. השיטה, מהפכנית ביותר, מצליחה להגיע לגידולים מוצקים שאין דרך אחרת להגיע אליהם
היום מדובר בחברה שהונפקה (דרך ספאק) בנאסד"ק בשנה שעברה לפי שווי חברה של כמיליארד דולר (היום שוויה כשליש מכך, אולם זה חלק מהירידה הכללית בשווקי מניות הטכנולוגיה), היא מראה תוצאות יפות בניסויים קליניים בבני אדם ונראה שאם תמשיך כך צפוי לה עתיד נאה. אבל הדרך הייתה דרך חתחתים.
"אז, לפני למעלה מעשור, החוקרים הגיעו לוועדת הפטנטים של רמות והוועדה אמרה אמרו וואו, זה נראה מטורף", אומרת פרימור כהן. "זה היה בשלב מוקדם מאוד של פיתוח, ולא היה ברור שיכול לצאת מזה משהו, אבל זה היה נראה מדהים. אנחנו בכלל בגישה להגן על 80% מההמצאות שלנו באמצעות פטנט, גם אם לא ברור מה יהיה השוק, כי יש טכנולוגיות שמקדימות את זמנן".
לכאורה, אפשר היה לחכות עד שהפיתוח יתקדם ורק אז לרשום את הפטנט שמגן על ההמצאה. אלא שהשאיפה של כל חוקר אקדמאי היא לפרסם כמה שיותר מאמרים, עם כמה שיותר גילויים חדשים. ואם המאמר מתפרסם לפני שיש פטנט שמגן עליה, כבר אין טעם לרשום פטנט: ההמצאה גלויה, לא מוגנת, נחלת הכלל שכל אחד יכול להשתמש בה בלי לשלם דבר.
השלב הראשון ביישום של גלי האלפא היה מסחור הטכנולוגיה לחברה אמריקאית. כלומר מתן רישיון לפתח ולהשתמש בה, תמורת סכום מסוים ולאחר מכן תשלומים ותמלוגים על פי התקדמות. החברה האמריקאית גייסה כסף וניסתה להתקדם אולם זה לא עלה בידה. "רצינו למשוך את הרישיון חזרה", משחזרת פרימור כהן, "המחקר הזה היה כל כך קרוב ללבנו, היה חבל לנו שהפוטנציאל הטמון בו יאבד". לבסוף, לאחר הידיינות משפטית ופשרה, חזרה הטכנולוגיה הביתה, מוכנה לסיבוב נוסף. ב-2016 הוקמה על הבסיס הזה חברת ההזנק אלפא תאו, בניהולו של עוזי סופר שכבר היה בקשר עם החוקרים, ועם סדרת משקיעים מרשימה. "רמות השקיעה ממש בהתחלה, בשלב שאף אחד לא היה משקיע שקל בדבר כל כך ראשוני", אומרת פרימור כהן, "לא תופסים את זה כך, אבל האוניברסיטאות הן קרן הון הסיכון או האנג'ל מספר אחד של החוקרים שלהן".
פעמים רבות, שיתופי הפעולה בין רמות לבין גופי תעשייה ופיתוח שונים מביא להמצאות חדשות לגמרי. כך היה במקרה של חברת החלב המתורבת אימג'ינדיירי שנוצרה מהקשר בין רמות לבין חממת הפודטק דה קיטצ'ן של שטראוס. לדה קיטצ'ן וליזם אייל איפרגן הייתה ביד טכנולוגיה שאפשרה להנדס חלבונים כך שיחקו חלבוני חלב, הרצף הגנטי הוטמע בשמרים שיתססו ויכינו חלבונים נוספים, ואוניברסיטת תל-אביב תרמה למתכון את פרופ' תמיר טולר, היום המייסד השני של החברה, מומחה לביולוגיה חישובית, שפיתח אלגוריתם שמגביר את תפוקת החלבון בכל תא. כמובן, ככל שהתפוקה גדלה מחירן העתידי של הגבינות שייווצרו כך (כרגע הם מתקדמים בגבינות) יהיה שפוי יותר.
באופן מסורתי, החוקר הקלאסי שמגיע לרמות עם איזה רעיון יישומי שבא לו לממש הוא בן 50 פלוס. חוקרים בתחילת דרכם האקדמית עסוקים במרוץ האקדמי, פרסומים, מענקים, הנחית סטודנטים. "כאשר אנחנו אומרים להם, בואו נדבר על פטנטים ומיסחור"" אומרת פרימור כהן, "הם מבקשים שנעזוב אותם ונחזור כשיהיו פרופסורים. זה עדיין נכון לגבי חלק מהאנשים, אבל יש שינוי, היום גם חוקרים צעירים יותר רוצים לעשות משהו בעולם האמיתי, להשפיע, והם מרגישים שהם יכולים לעשות גם וגם".
הצצה לעתיד
כששומעים את כל זה, מתחשק להציץ לרשימת הפטנטים הצעירים שעובדים עליהם ברמות, להסעיר מעט את הדמיון בהמצאות שהיום הן בחיתולים ומי יודע מה טומן להן העתיד. אחת הטכנולוגיות האלה היא צ'יפ שיכול לאסוף אנרגיה מגלי 5G שסביבו ולמחזר אותה לאנרגיה שיכולה למשל להטעין סוללה. זוהי טכנולוגיה צעירה מאוד, שפותחה אצל החוקר פרופ' ערן סוחר, ראש מחלקה בביה"ס להנדסת חשמל.
המחשבה שהביאה לפיתוח הזה הוא זאת: תחום ה"אינטרנט של הדברים", IOT, מתפתח במהירויות אדירות. חפצים בסביבתנו משובצים בחיישנים ותוכנות, ומפעילים את הבית החכם, העיר החכמה, הזרועה חיישנים על עמודים ופינות רחוב, המכשור הלביש כגון מצלמות שעונים וטבעות חכמות ועוד. כל אלה יצטרכו אנרגיה כדי לפעול, ולחלקם לא תהיה גישה למקורות חשמל רגילים כדי להיטען. כך, הסוללה של השעון החכם שלכם עלולה להתרוקן בעת הטיול בטבע ולהשאיר אתכם עם שעון טיפש מאוד.
אבל השעון החכם ושאר ההתקנים הללו, יחוברו לרשתות 6/5G שבהן יש שימוש בתדרים גבוהים. אז עלה הרעיון לפתח צ'יפ (שבב) שיודע לקצור אנרגיה מהגלים האלקטרומגנטיים, ויודע להפוך אותה לאנרגיה חשמלית עבור אותם התקני IOT, ואתם והשעון תוכלו לסיים בנחת את הטיול.
"הגשנו עבור ההמצאה הזאת בקשת קמין (קידום מחקר יישומי נבחר, תוכנית של רשות החדשנות שנועדה לתמוך בטכנולוגיות צעירות הנולדות באקדמיה)", מספרת פרימור כהן. "הדוקטורנטים שעבדו על המחקר מאוד להוטים לעניין ורוצים להיות היזמים, אם תקום מזה חברה".
ההמצאה החמודה ביותר שפרימור כהן מספרת עליה היא טכנולוגיה שמתמללת (מתוך מוסיקה) אוטומטית תווים של כלי תזמורת, מזהה את הכלים ומוציאה תווים לפי כל כלי בנפרד
פרופ' דורון שבת מבית הספר לכימיה תרם את היצירתיות שלו למלחמה בזיהומי מזון, כגון סלמונלה ומרעין בישין אחרים, הקרויים בשפה מקצועית פתוגנים. כפי שכולנו יודעים, מדי פעם מכריזים במהדורות החדשות על סכנה חדשה בתחום הזה: מפעל מזון אחד מצא סלמונלה בשוקולד, השני בחומוס. ואז הריקול, ההיסטריה, החשש ממחלות.
אולי ההמצאה של פרופ' שבת תשים לזה סוף: כאשר הפיתוח שלו מזהה זיהומים במזון, הוא צובע אותם בצבע זרחני. הטכנולוגיה שלו יודעת לזהות מגוון של מזהמים, גם כאשר הריכוז שלהם במזון נמוך מאוד, ובזמן קצר בהרבה מהשיטות הקיימות. כך, מספיק שיש חיידק אחד כדי שהבדיקה תתריע בצבעים זוהרים על הסיכון, והזיהום יאותר הרבה לפני שהמזון יהווה סכנה למי שאוכל אותו.
פרופ' בריאן רוזן, מהמחלקה למדע והנדסה של חומרים, התמקד בגביע הקדוש של האנרגיה: ייצור מימן "ירוק" באמת. מימן מוגדר כ"דלק של העתיד" מכיוון שתוצר הלוואי של שריפת מימן הם מים, וזה הופך אותו לדלק הכי פחות מזהם. אבל עקב האכילס, שמונע מהמימן להיות הדלק המושלם עבור כדור הארץ, הוא האופן שבו הוא מופק: נכון להיום, רוב המימן מופק מגז טבעי, או מחולץ, מגז טבעי. אבל תהליך החילוץ משחרר לא מעטCO2 (פחמן דו חמצני, אחד מגזי החממה שאת פליטתם מנסים בעולם להפחית). פרופ' רוזן פיתח זרז המאפשר לייצר מימן מגז טבעי ללא פליטה של גזי חממה, מה שיהפוך את התהליך להרבה פחות מזהם.
אבל ההמצאה החמודה ביותר שפרימור כהן מספרת עליה היא טכנולוגיה שמתמללת (מתוך מוסיקה) אוטומטית תווים של כלי תזמורת, מזהה את הכלים ומוציאה תווים לפי כל כלי בנפרד. זוהי המצאה של שני חוקרים מבית הספר למדעי המחשב, ד"ר עמית ברמנו וד"ר בן ממן.
הרעיון היה לקחת טכנולוגיה קיימת של AI ולמידה עמוקה שמאפשרת תמלול מוזיקה, אבל להרחיב אותה למה שאינו קיים היום, לתמלול של מספר כלים כך שתוכל להוציא פלט תווים נפרד לכל כלי. זה כלי מעולה עבור לתלמידים שלומדים נגינה, מורים למוזיקה, למעבדות מוזיקה, מלחינים ויוצרים. אפילו תוך כדי אלתורים, אפשר להתחבר לאפליקציה ולקבל פלט תווים מכל כלי שהשתתף בג'ם סשן.
נשמע מקסים אבל איזה שימוש מסחרי את רואה לזה?
"אני יכולה רק לשער. שוק אפליקציות המוסיקה מאוד התרחב בשנים האחרונות, אולי זה מתאים לשם?".
כלומר, את מקדמת טכנולוגית גם כשאת לא יודעת מי יהיה הצרכן ומה יהיה המוצר הסופי.
"אם אני אתיימר לדעת מה יהיה המוצר הסופי, לא אגיש כמעט שום פטנט ואפספס המון דברים. אנחנו חולמי חלומות".