איך עצמאי נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה, וכולם גובים ממך כספים, ומקדמות ותשלומים, ופתאום איזה יופי, את מזדכה קצת על המע"מ ומרגישה שעלית על ענן, ואז את שוקעת שוב בבוץ. אבל אז, פתאום, את מצליחה ללכת לבד, בלי שמישהו מסבסד לך הפרשה לפנסיה ומתנה לחג. זה רק את לבד. את, עצמך, ומס הכנסה.
עד גיל 44 הייתי שכירה על מלא. למעשה, מאז שנכנסתי לשוק העבודה, מיד אחרי הצבא, החיים היו מאוד ברורים ויציבים. באחד בכל חודש נכנסה לה המשכורת. לא תמיד היא הייתה נאה, או שמנמנה ומרופדת, ולא תמיד נעימה ונוחה, אבל היא תמיד הגיעה. כמו ביצה קשה לארוחת בוקר – זו אחלה מנת חלבון שמסדרת אותך לכמה שעות טובות. ואז מתחיל עוד יום, עם אותה ביצה קשה ואותם פקקים מזדחלים בדרך למשרד.
עם השנים, החלו להתלוות למשכורת תוספות. קרן השתלמות, ביטוח מנהלים, דמי הבראה חמודים, ועוד כל מיני מושגים שלא הבנתי לגמרי מה המשמעות שלהם אבל הם נשמעו לי מספיק טובים והבטיחו לעזור בעשורים האחרונים לחיי. ואני? בתמימות של לפני ה-7.10, קניתי את זה. כל עוד הכל לג'יט, הכל עובד, הכל מתקתק ויש ביצה לארוחת הבוקר.
במהלך שנותיי ב-mako הלכתי והתפתחתי. התרחבתי, התכווצתי, קיפצתי מפה לשם – מעריכת ערוצים ב-mako ל-N12, עד לתפקיד האחרון שכולו לייפסטייל בערוץ החדשות. כשהגיעה המלחמה, נטרפו הקלפים לחלוטין. וכך, 17 שנים מאז הגעתי ל-mako ו-24 שנים מאז שהתחלתי לעבוד כשכירה, מצאתי את עצמי יוצאת לעולם של עצמאות על מלא. ומה נאמר? הייתי בטוחה שזה יהיה קל כמו להקציף חלב במכונת קפה במטבחון במשרד. בפועל, זה יותר כמו למצוא פרה בעיר, לחלוב אותה, ולבנות מקציף חלב מאפס. בסופו של יום, יוצא קפה הרבה יותר מספק. אבל האם זה גם משתלם?
אז לרגל קרוב לשנה לעצמאות החדשה שלי, הנה כמה תובנות שרכשתי. אם אתם עצמאים ותיקים, כנראה שלא רק שלא אחדש לכם יותר מדי – בטח יש לכם הרבה מה ללמד אותי. אבל אם אתם מאלה ששוקלים לצאת לדרך עצמאית, אולי יש פה כמה דברים שכדאי לכם לדעת מראש.
1. בואו נעשה קפה
העולם העצמאי מתחיל ונגמר בקפאין. פגישות קפה, שיחות קפה, רעיונות שנולדים מקפה. "בואי נעשה קפה" הוא בעצם ביטוי מכובס ל"בואו נתמנגל: אני אגיד מה אני מחפשת, אתם תגידו מה אתם מחפשים, נעשה קצת ניימדרופינג ונקווה שהשיחה הזו בסוף תוביל לעבודה משותפת, או לחיבורים חדשים". במקרה הטוב זה עובד. במקרה הרע תקעתם עוד מאפה, וממש כמו הפגישה, הוא רק נתקע לכם בירכיים ללא תכלית.
2. בואו נעשה מינגלינג
העולם העצמאי עלול להיות בודד מאוד. ממערכת משומנת עם ערימה של אנשים שכולם עוסקים באותו תחום עם שלל בדיחות פרטיות ועולם תוכן משותף ייחודי, את פתאום לבד. עורכת וידיאו ויוצרת תוכן שמחפשת את עצמה בים בלי חוף. כך נאלצתי לגלות את מלאכת המינגלינג, שבהתחלה עשתה לי אלרגיה בכל הגוף. עבורי
מינגלינג היא בעצם מילה חדשה למבוכה חברתית. את מוצאת את עצמך באירועים שבהם את לא מכירה אף אחד, מנסה להיראות כאילו את שולטת בסיטואציה, אבל בפועל רק רוצה לברוח לשירותים ולבקש מאמא תבוא לקחת אותך, ואם כבר שעל הדרך תביא שלושה תלושי משכורת, מתנה לחג והפרשות לפנסיה.
3. בואו נעשה נטוורקינג
הכירו את האחות הגדולה והמרושעת של מינגלינג, עם תוספת נפלאה של שיווק עצמי, והיא מה שעושים כשרוצים לקחת את הקשר הלא מחייב צעד אחד קדימה. למתקדמים: יש קבוצות נטוורקינג ושמעתי שהן עושות פלאים. אבל אני עוד לא שם. בטח לא בשש בבוקר. בטח לא בפאנל שחוזר על עצמו. מה שכן, בכל הפעמים שהייתי הקפה היה מדהים. שנעשה קפה?
4. זמן לכושר בבוקר
חיי העצמאות גם מזמינים איתם את החופש לבנות את הלו"ז של עצמך. תיאורטית, את יכולה פתאום לעשות אימונים בבוקר. העניין הוא שאת ממש לא רוצה לעשות אימונים בבוקר, או בערב. אבל את יכולה, אז לא תעשי? הדיסוננס הזה יושב חזק על שריר המצפון, ובמקום תחושת אופוריה מהחופש הכפוי, אבל רק רוצה שתוטל עלייך מגבלה כזו של להעביר כרטיס ולקבל בחזרה את הבקרים הלא פנויים.
5. רגע, מי משלם לי פנסיה?
אף אחד. הייתם מצפים שמישהו ידאג לזה, אבל לא. את עכשיו המנהלת של עצמך, וזה כולל גם את קרן הפנסיה, ביטוח בריאות, קרן השתלמות, מתנה לחג, מסיבת פורים והרמת כוסית. אה, ואת צריכה להפריש הכל. אף אחד לא חולק איתך כלום. מלבד המדינה, שבאופן כללי עדיין לוקחת חלק אקטיבי בלקחת לך חצי מההכנסות. קל.
6. ברוכים הבאים לעולם המקדמות
כשהייתי צעירה הייתי בטוחה שלידת עכוז היא כשהתינוק יוצא מהאחוריים. אז מקדמות זה אותו דבר, רק עם מס הכנסה. לתומי תמימותי חשבתי שמדובר בכסף שמקבלים מראש. ובכן, זה בול אותו דבר רק ממש הפוך – זה כסף שצריך להוציא מראש. מס הכנסה וביטוח לאומי רוצים את החלק שלהם עכשיו. אז מה אם עדיין לא קיבלת אותו מהלקוחות?
7. ביצועיסטית לעומת יזמית
זוכרים את פרשיית ה"אין לי חברות שכירות?. אז דווקא יש לי חברות שכירות, ואנחנו יכולות ללרלר שעות על צבע הלק ג'ל ועל עוד המון נושאים אחרים. אבל למרות ההייפ הכה שלילי של הסרטון הזה, יש דבר אחד שאני נוטה להסכים איתו: ראש של שכירה הוא לא ראש של עצמאית. תמיד הייתי ביצועיסטית. היה לי דדליין, היה לי בוס, היו לי משימות ברורות. היו לי גם רעיונות וחלומות, אבל למי היה זמן לקדם אותם כשיש דד ליין להעביר שלוש כתבות חדשות עד עשר בבוקר? \כשיו אני יזמית. כל יום אני צריכה להמציא את עצמי מחדש, לחשוב על פרויקטים, ליצור קשרים, להוציא לפועל. זה לא רע, אגב, זה רק דורש ממך להיות ממוקדת, יעילה, יצירתית, מקורית, ומקדמת. איך כל זה מתכתב עם היותי אדם שמתעייף אחר שעת ערות אחת ביום? זה כמו להיות על נדנדה – רגע אחד את למעלה, רגע אחרי זה את מתרסקת לתוך החול והוא נכנס לכל החורים. רק אומרת.
8. שוטף + 5,059
את יודעת מתי את שולחת את החשבונית, אבל אין לך מושג מתי תראי את הכסף. שוטף +30 זה מושג שמתחבאת מאחוריו הבטחה ריקה מתוכן. זה יכול להיות שוטף +60, +90 או אפילו +כשירצה אלוהים. מה שמעלה את הסוגייה הבאה: אם אין אני לי – לילי. בניגוד למשכורת, שנכנסה איתנה ובזמן, כאן יש נטייה לדברים ליפול בין הכיסאות. ועצמאים צריכים אצבעות מאוד דקות כדי לוודא ששום דבר לא נתקע שם בפנים.
9. קבלות קבלות קבלות
חשבונות זה משהו שתמיד היה קיים, אבל עכשיו הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום שלך. כל חשבונית צריכה להיות מדויקת, כל הוצאה מתועדת. פעם הייתי מסתפקת בקפה במשרד, עכשיו אני יודעת בדיוק כמה עולה כל כוס וכמה פולים טחנו לי במשקה. זה גרם לי להיות סופר מאורגנת ולגלות, למשל, שיש לי כפל ביטוחים בעשרים מקומות שונים.
10. פתאום יש לך רואה חשבון וסוכנת ביטוח
מי היה מאמין שהאנשים הכי חשובים בחיי החדשים יהיו רואה החשבון וסוכנת הביטוח שלי? זה קצת כמו צוות ביוטי שהולך אחרייך לכל מקום, רק בלי טוטאל לוק של ביונסה. מצד שני, אין דבר מרגיע יותר מלהשליך כל שאלה מעצבנת מביטוח לאומי או קופת חולים לאדם שלישי ולהוציא מהמשוואה את ערימות הבירוקרטיה שנלווים לחיי העצמאות.
11. עצמאים חושבים לפי שנה
עוד בתחילת הדרך הבהירו לי: עצמאים לא מסתכלים על הכנסה חודשית. אנחנו חיים בשנתית. כך, למשל, יש חודשים שבהם את יכולה להרשות לעצמך לקנות רק שקית שוקו, ויש כאלה שתוכלי לממן פרה שלמה. החישוב הנכון במקרה הזה הוא הממוצע השנתי. למען החודשים של שקית השוקו, מוטב להתארגן על כדור איכותי להרגעת חרדות או חברה שפויה ומאוזנת שתיתן לך שתי סטירות מצלצלות שיעירו אותך ויזכירו לך ליהנות מהכאן והעכשיו. בכל זאת, מחר את כבר עמוק בפרויקט שיזלול ממך כל דקה לנשימה.
12. את מקבלת פידבקים על בסיס יומי
כעצמאית, לפחות בתחום שבחרתי לעסוק בו, אני נתונה לפידבקים מדי יום. על הסרט שערכתי, התסריט שכתבתי, הפוסט שהעליתי, המצגת שעיצבתי. זה בהכרח מלמד אותי לקרוא בין השורות, לנתח אימוג'יס, לעשות אנליזה לפיסוק, להבין מה המשמעות של סימן קריאה, להלך בין האותיות ולהבין את הנאמר. לפעמים יהיו לקוחות שיודעים לפרגן מכל הלב עם הרבה מאוד חחחחחחח, ולעומתם יש קמצנים רגשית שיענו במילה אחת במקרה הטוב. המוח חייב לפתח כישרון חדש ועור של פיל, כי כלום לא אישי. אבל הכל אישי.
13. מחצית מהזמן את כותבת הצעות מחיר
כתיבת הצעות מחיר היא חתיכת מלאכת ידע שלא מספרים לך עליה. יש אותיות קטנות ויש כוכביות, ויש נקודות, ויש גילוי נאות, ויש סדר ויש היגיון, ובדיוק כשחשבת שניסחת הצעת מחיר מעולה שתהווה תבנית שתוכלי לרוץ איתה, את לומדת עוד שיעור כואב ומנסחת הכל מחדש בהצעה הבאה.
14. איפה לעזאזל שמרת את אישור ניהול החשבון?
ורק מ-13 מילים חששתי: "קיבלנו את הצעת המחיר. אנא מלאי טופס ספק וספקי לנו את הטפסים הנלווים".
מסודרת ככל שאהיה, את מרבית הזמן אני מבלה בחיפוש תחת תיקיות "מסודרות" לפתיחת ספק בחברות שונות. רק כדי לגלות שפתחתי חמש תיקיות כאלה, ובכל אחת מהן יש טופס אחד שחייב להיות מחובר לטופס אחר שנמצא בתיקייה אחרת בכונן הקודם של המחשב.
15. את הרבה לבד, אבל גם לא
כאמור, להיות עצמאית מרגיש קצת בודד בהתחלה. זה להתנתק מארגון וחברים, אין עוד מפגשים וחגיגות יום הולדת באופן ספייס, אף אחד לא מזמין להרמת כוסית, אין אף תחרות משרדית להשתתף בה או צחוקים על הבוס. אני לבד עם עצמי? זה לא טוב לאף אחד מהצדדים. אחד הדברים הכי חכמים שעשיתי מהיום הראשון היה לחבור לחלל עבודה משותף. מצאתי שם את הפרטנרית המושלמת שמגיעה בכלל מתחום אחר. אחר כך הצטרפה עוד עצמאית, ויחד יצרנו משרד שבו כל אחת עוסקת בתחום אחר, אבל ביחד אנחנו אימפריה. ובחלל עבודה, תופתעו לשמוע, יש האפי האוור כל שבוע ויש מינגלינג ונטוורקינג, ויש מדפסת ומזגן שמקפיא לי את הצורה. אבל אני לא לבד. ובכל חמישי, כשאני אוכלת עוד סלייס של פיצה, אני אומרת לעצמי שמי שאוכל לבד, מת לבד. ויודעים מה? עם כל הכבוד לקהילתיות, אין לי בעיה עם זה.
אני והעצמאות: יחסינו לאן?
אז מה דעתי על העצמאות עד כה? האם צפוי לנו עתיד משותף? הסטריאוטיפ הרווח טוען שאם כבר יצאת לעצמאות, אז תעופי באוויר מרוב כסף. שש ספרות? קל. שבע ספרות? ברור! אחרת, בשביל מה לצאת לג'ונגל הזה, שבו המדינה מחכה בפינה עם מקל כדי לחטוף לך חצי מההכנסות?
איך לומר בעדינות, אני עוד לא שם. למעשה, זה עוד כל כך רחוק ממני, שכרגע זה פסיק קטן מאחורי הנקודה באופק. מצד שני, הרעיון לחזור להיות שכירה מרגיש לי כמו לחזור לגן אחרי שכבר למדתי לקרוא. החופש להמציא את עצמי מחדש ולבנות לו"ז שמתאים לי כמו כפפה ליד פשוט מרגיש נכון.
המעבר לעצמאות היה עבורי קצת כמו לקפוץ לבריכה עמוקה בלי לדעת אם יש שם מים. זה היה צעד שדי נכפה עליי, אבל מרצון. כן, נשמע סותר אבל כנראה שזה בדיוק מה שביקשתי לעצמי. כל מה שעברתי השנה – הפגישות, הנטוורקינג, המינגלינג, הדאגה לפנסיה ולחשבונות – הוא לא באמת חדש או שונה ממה שעוברים עצמאים אחרים כבר שנים. ועדיין, זו בחירה שעשיתי, ואני לומדת אותה כל יום מחדש. משתדלת לעמוד איתנה, ולפעמים גם קצת הרבה רועדת. זה מסע שמתחיל בהתרגשות עצומה, מתאזן עם אתגרים חדשים, ומסתיים בידיעה ברורה שאני לא לבד.
אז מה עכשיו? אין לי מושג. אני אפילו עוד לא בת שנה – עדיין קטנה מכדי להבין את כל הקונספט של להיות גדולה. בינתיים ממשיכה לבדוק, לעשות, ללמוד ולהתנסות. מקסימום נתפוצץ. בשורה התחתונה, זו הייתה שנה סוערת ומרגשת ומאתגרת ומורכבת ומקדמת ותקועה, עם תנודות של מצבי רוח ומלחמה אחת שאף אחד לא יודע מתי תיגמר. ממש כמו בחגיגות שנה ראשונה להולדתו של תינוק, יש מצב שגם אני אתיישב על עוגת קצפת לצד חשבוניות, ארסק אותה לטובת איזו תמונת תדמית טובה לעסק ואתפנק על דוח מע"מ.
יציאה לעצמאות אף פעם לא הייתה חלום שלי, יותר התגלחות של המציאות בגליצ' מדויק. אבל אני מודה על כל האתגרים בדרך, ועל כל מה שזה גורם לי ללמוד כל יום מחדש. אני עוד מנסה להלך בין האתגרים בלי למעוד על התחת, אבל היי – אנחנו לא עשויים מסוכר וכמה מכות כחולות בישבן הן רק סימן בטוח שבקרוב נרוץ. לא ככה?