מה שטוב לאנשי העסקים - טוב גם לפוליטיקאים: כשברקע ניצבת הרפורמה המתוכננת במערכת המשפט, בימים אלה מתקיים דיון היסטורי בבית המשפט העליון, אשר נסוב סביב עתירות המבקשות לבטל את התיקון לחוק יסוד השפיטה. לפיו, בית המשפט לא יכול לדון בסבירות החלטות של הממשלה המכהנת או של השרים.
בעוד שכפי שכולנו כבר יודעים, מדובר בסוגיה רבת יצרים שאף נדמה שמפלגת את מדינת ישראל – ייתכן שהמצב לא חייב להגיע לידי כך. לטענתי, אם מערכת המשפט והמערכת הפוליטית יאמצו את "כלל שיקול הדעת העסקי", המוכר מעולמות הכלכלה, ייתכן שכל ה"בלגן" הנוכחי ייחסך.
כלל שיקול הדעת העסקי – הלכה למעשה
נושאי משרות בכירות בעולם העסקים מקבלים מדי יום שפע החלטות עסקיות, כשחלקן הרות גורל ומשפיעות מהותית על גורל החברה ועל פעילותה העסקית. חלק מאותן ההחלטות מתבררות בדיעבד ככישלון, ובשל כך או בשל סיבות אחרות, מגיעות לבחינת בית המשפט. כאשר זה קורה, בית המשפט נדרש לקבוע, בכלים המוגבלים העומדים לרשותו, האם ההחלטה שקיבלו נושאי המשרה הייתה סבירה. לבית המשפט לא תמיד יש את הכישורים, הידע והיכולת לבחון האם נושאי המשרה בחברה, אלו שמנהלים ו"חיים" את החברה מדי יום, קיבלו החלטה "סבירה" – ומצד שני, גם לא ניתן לומר כי כל ההחלטות שמקבלים נושאי המשרה אינן ניתנות לבחינה, כי מכך משתמע כי אותם אנשים הם "מעל לחוק".
בדיוק בנקודה זו נכנס לתמונה כלל "שיקול הדעת העסקי" (Business Judgment Rule, או בקיצור – BJR), שאומר שבית המשפט לא יתערב בהחלטה עסקית של חברה (גם אם הייתה בדיעבד שגויה) אם ההחלטה, בזמן שהתקבלה, עומדת בשלושה תנאים: ראשית, ההחלטה התקבלה שלא מתוך ניגוד עניינים. שנית, ההחלטה התקבלה בתום לב סובייקטיבי, ולבסוף – ההחלטה התקבלה באופן "מיודע", לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלוונטיים. אם ההחלטה אכן עומדת בשלושת התנאים, בית המשפט לא יתערב בהחלטה ולא יביע את דעתו עליה.
למעשה, נושאי המשרה ששגו, לא יידרשו לתת דין וחשבון על החלטותיהם – כל עוד פעלו בתום לב במסגרת העסקית. מדובר בכלל שעובד בהצלחה במשך שנים רבות, ומאפשר למנהלים לקבל החלטות מושכלות וענייניות, במקום שהפחד מאימת המשפט או מהשלכות של טעות אפשרית, ישתק אותם ויימנע מהם לנהל את החברה כפי שהם מוצאים לנכון.
על אותו המשקל, אפשר לפתח כלל דומה תחת השם "שיקול הדעת הפוליטי" (Political Judgment Rule, או בקיצור – PJR). לפיו, אם החלטת השר עמדה בקריטריונים של אי-ניגוד עניינים, תום לב וכן התקבלה באופן מיודע (אפשר כמובן לחשוב על תנאים נוספים ככל ורוצים בכך), אזי במקרה כזה בית המשפט יבין שהשיקול שלו אינו יותר טוב מזה של השר. אם אכן יאומץ הכלל, הוא עשוי לגרום לכך שמחד – בית המשפט העליון לא יאשר את ההחלטה שהתקבלה בממשלה על ביטול עילת הסבירות, אבל מאידך – יהיו כללים ברורים לגבי מתי נכון שבית הדין יתערב בהחלטות הממשלה.
לדעתי, אין פסול בכך שהמערכת הפוליטית תלמד ותסיק מסקנות ממהלכים שהצליחו בעולמות אחרים. מה שטוב לאנשי העסקים, טוב גם לפוליטיקאים. ולהיפך, אם בית המשפט העליון ישאיר את החלטת הממשלה על כנה, ויאשר את ביטול עילת הסבירות (כך שלא ניתן יהיה לתקוף את הלגיטימיות של החלטות הפוליטיקאים) – אזי יש מקום להרחיב את ההצעה גם לפעילות העסקית בארץ, ולתת הגנה מוחלטת לדירקטורים ונושאי משרה מפני ביקורת שיפוטית.
הכותב הינו מנכ"ל איגוד החברות הציבוריות, אילן פלטו. כיהן בעבר כיועץ הכלכלי של ראשי הממשלה יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס ז"ל.