כשהחלו האזעקות בבוקר השבעה באוקטובר, זו הייתה השבת הראשונה של גולדה בתל אביב. היא נולדה וגדלה בניו יורק, לאבא ישראלי לשעבר, והתחנכה במוסדות אורתודוכסיים באזור לונג איילנד, שם התגוררה המשפחה. "שמחת תורה זה חג עצוב עבורי", היא מספרת, ומוסיפה אזהרת טריגר. "בשנה האחרונה שלי בקולג' החלטתי לעשות עלייה. התחלתי לצאת עם מישהו ואמרנו שנהיה לונג דיסטנס. בסוף חוויתי ממנו הטרדה, ובגלל שהייתי במצב נפשי לא טוב עצרתי את תהליך העלייה. התראיינתי למכון וייצמן והריאיון הלך לי גרוע, הראש שלי לא היה שם. החלטתי לארגן את החיים שלי, ולתת זמן לעצמי. עבדתי בקליניקה לפוריות בניו יורק, חשבתי ללכת ללמוד רפואה, ולקחתי כמה קורסי קיץ בקולומביה. הייתי צריכה לכתוב מחדש את הסיפור שלי".
אז, בעיצומה של אותה תקופה קשה, גולדה, 25, שמעדיפה להציג את עצמה רק בשמה הפרטי, לא הבינה עד כמה הסיפור שלה עומד להיכתב מחדש. בקיץ 2023 היא עוד גרה באפר ווסט סייד בניו יורק וחשבה ללמוד רפואה, ב-29 בספטמבר היא עשתה עלייה, ובשבעה באוקטובר היא חשבה שהיא הולכת למות. "אני שומרת שבת, ותכננתי ללכת לבתי כנסת בעיר, לפגוש אמריקאים, להסתובב בעיר", היא נזכרת. "התעוררתי בבוקר, האפל ווטש שלי עבד והרגשתי אשמה כי שבת. נזכרתי שאבא שלי אמר לי לפני כמה שבועות שאם יש אזעקה אז לרוץ לחדר מדרגות, אז זה מה שעשיתי. ובראש אני חושבת 'אני אאחר לבית כנסת'".
בחדר המדרגות אמרו לה שכנים שיש מלחמה, אבל היא לא האמינה להם והמשיכה בתוכניות שלה. במשך כמה שעות היא הסתובבה בעיר, הסתבכה בכיוונים, פגשה אנשים מוכרים וחדשים, ועדיין לא ידעה מה בדיוק קורה. "בעצמות שלי הרגשתי שזה יום כיפור", היא נזכרת. "ראינו מסוקים, משטרות, בנים ובנות רצים במדים. בסביבות 12 עצרנו במכולת בבן יהודה והבנו. אמרו שאלפים ימותו".
מאוחר יותר גם שמעה שיש חטופים. רק בערב מאוחר, כשחזרה לדירתה שם חיכו לה חברים מודאגים, הבינה לחלוטין את גודל האסון. "הבנתי שההורים שלי יילכו לבית כנסת שלהם ויהיו בטוחים שאני מתה. אמא שלי חרדתית, היא עושה לי פייסטיים בשבת בבית כנסת. בחיים לא ראיתי את אבא שלי ככה כמו באותו יום. אבא שלי הוא החבר הכי טוב שלי. הוא התחנן שארוץ למקלט. אני זוכרת שהרגשתי רע, אפילו לא בכיתי. ראיתי את התמונות בטלפון שלי ואיבדתי את זה. מישהו שישב לידי שאל אם אני בסדר. אני זוכרת שהרגשתי שאני הולכת למות".
בניו יורק לא ממש הרגשתי בבית
לגולדה יש חיבור ותיק וחזק לישראל. סבא רבא שלה היה הרופא של בן גוריון, וסיפר לצאצאיו שפגש את מאיר דיזנגוף רכוב על סוס. "הסיפור הוא שהוא ראה את סבא שלי ושאל 'מה אתה חושב על הכביש שסללתי', והוא ענה שנראה נחמד אבל שאולי ישאל את העניים שאין להם נעליים איך הם יילכו על הכביש. הוא זה שהתחיל את קופת חולים". אבא שלה היה תל אביבי ("הוא היה כזה, אל תתעסק עם הזוהן"), אמא שלה הייתה אמריקאית ("היא הייתה דוגמנית, היא הופיעה בפרסומת של אשכוליות או לא להיות"). אבא שלה בטראומה מהחיים ארץ ("הוא ממש היה רועד בטיולים. הוא לא אוהב לרדת למקלטים. טראומה ממלחמה"), אמא שלה חשבה שישראל היא מקום שקשה לחיות בו. שניהם הפכו לדתיים וחסידיו של הרבי מלובביץ' ("הציונות שלי גדלה מתוך אופוזיציה").
"נזכרתי שאבא שלי אמר לי לפני כמה שבועות שאם יש אזעקה אז לרוץ לחדר מדרגות, אז זה מה שעשיתי. ובראש אני חושבת 'אני אאחר לבית כנסת'"
בילדות היא לא הכי התחברה למוסדות שבהם התחנכה. "ההורים שלי לא ידעו להיות אורתודוכסים. אבא שלי לא השתלב כל כך. שלחו אותי לבית יעקב. שנאו שם חילונים ותמיד הרגשתי שהם גם אנטי ציונים. אני ממש זוכרת שהפכתי לציונית בגיל חמש. המורה בכיתה ז' שנאה אותי, ובכיתה ח' המנהל של בית הספר קרא לי למשרד ושאל אם אני חושבת שלגדול בחברה מאוד אולטרה אורתודוכסית עם אבא ישראלי, זה מה שהפך אותי לציונית. בניו יורק לא ממש הרגשתי בבית".
ב-2005 ביקרה גולדה גוש קטיף. "נסענו לבר מצווה של אחים שלי, הם שלישייה. יש תמונה שלי אוכלת סלרי בגוש קטיף. אני לא זוכרת את הילדות, אבל זה משהו שאני זוכרת. היה לי בלון כתום והוא ברח לתקרה והייתי עצובה. אני לא יודעת למה התחברתי לגוש קטיף. אני זוכרת שהיו שם יריות ורצנו למקלט".
כשהייתה בת תשע נסעה שוב לישראל, ואז בתיכון עם הקבוצה שלה. בגיל 16 נסעה לטיול מהנדסים עם הטכניון. "פגשתי מישהו ושאלתי איך עושים עלייה. ואיך זוכרים שרוצים. ניסיתי לשמור את ההרגשה הזאת שזה הבית שלי", היא משחזרת.
ממש ידעת שתחיי פה מגיל מאוד צעיר.
"ההורים שלי מצאו ספר שהיה שלי בבית ילדותי. על הכריכה כתבתי לאבא שלי שהוא ההשראה שלי, ושהוא הסיבה שאני רוצה לעבור לישראל. הספרים האלה נתרמו לחב"ד, ואחרי שבעה באוקטובר אבא שלי מצא את הספר הזה בבית כנסת. הוא היה בשוק שאני באמת עושה את זה. אני חיה את חלום הילדות".
בסופו של דבר, ההחלטה לעלות נפלה תוך חודש. היא ביקרה פה לאחר שטיול משפחתי לאיטליה בוטל. "הייתי על הרכבת לירושלים והסתכלתי בחלון והייתה לי תחושה של מה לעזאזל אני עושה, מה את עושה גולדה? אמרתי לחברה 'אני חושבת שאיבדתי את השפיות. זה יהיה מטורף אם אני אבטל את הלימודים בקולומביה ואעשה עלייה?'. היא אמרה שזה הדבר הכי נורמלי שאמרתי". היא טסה חזרה לניו יורק, ערכה מסיבת פרידה, וטסה חזרה לארץ. "ככה, פשוט עברתי לישראל". היא לא מפקפקת לרגע בהחלטה שלה. "לא חשבתי בכלל על לעזוב אחרי השבעה באוקטובר, בשום פנים. חשבתי שאין מצב שהם יקחו את זה ממני. איך הם מעיזים לעשות את זה לנשים שלנו? אין מצב שאני עוזבת פה".
לא היה לך אפילו רגע אחד של שבירה?
"כן! לפני שבועיים היו לי כאבי בטן חזקים נורא וחבר שלי לקח אותי לבית חולים. לא רציתי לברוח מהארץ עד שהגעתי לאיכילוב! רצו לעשות לי רנטגן על הבטן, כי אין אולטרסאונד בלילה. אני לא צוחקת", היא אומרת, ומבהירה שצילום על אזור הבטן והרחם ממש לא מומלץ אם לא חייבים כי מדובר בהמון קרינה. "צעקתי שאני לא עושה צילום בבטן! בסוף למזלי הרגשתי יותר טוב והלכתי הביתה".
"לא רציתי לברוח מהארץ עד שהגעתי לבית החולים! רצו לעשות לי רנטגן על הבטן, כי אין אולטרסאונד בלילה"
היא מהנדסת ביו רפואית במקצועה, ועדיין לא ויתרה על החלום להיות רופאה. אבל עכשיו היא בכלל מתגייסת לצה"ל. "יש לי שנה עד הגיוס", היא אומרת, "אם הכל יסתדר אני אהיה מהנדסת ביו רפואית בצבא. ניסיתי להתקבל להרבה עבודות אבל לא הצלחתי. יש לי רק שנה עד הגיוס וזה מאתגר, אז אני פשוט מושכת את הזמן עד אז". בינתיים היא מתחזקת טיקטוק פעיל על חייה כעולה חדשה. "כל היום ואני מקבלת תגובות של אנשים שאמרו שהם עשו עלייה בגלל מישהו בטיקטוק שקוראים לה גולדה", היא צוחקת. "הרבה אומרים שאני הסיבה שהם רוצים לעשות עלייה. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מזל, שאני איפה שאני צריכה להיות".
הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים
בשנת 2023 עלו לישראל 45,533 עולים, ירידה של 40 אחוז ביחס לשנת 2022. מאז שבעה באוקטובר עלו לישראל למעלה מעשרת אלפים עולים חדשים. במשרד העלייה והקליטה זיהו שמצב האנטישמיות במדינות רבות בעולם יעודד רבים לעלות לישראל, והציגו תוכנית לעידוד עלייה בעלות של 170 מיליון שקל, שבין היתר נותנת עדיפות בסיוע בשכר דירה למשתכנים באזורי העדיפות הלאומית.
אבל משרד העלייה והקליטה אינו היחיד שזיהה את הצורך הנוכחי בהגברת התמיכה ועידוד עלייה. לאחרונה הצטרפה לתחום חברת Belong, מיזם עסקי-חברתי פרטי לעידוד עלייה, שמציע מגוון שירותי סיוע לעולים חדשים, חלקם בחינם וחלקם בתשלום. את המיזם הקים איש העסקים גלעד רמות, שמאמין שמה שישראל צריכה זה זרם של עולים איכותיים שישתלבו במדינה היטב ויחזקו אותה. עולים פוטנציאליים יכולים להסתייע בבילונג על מנת לממש את הזכויות שלהם, למשל, לקבל עזרה עם בירוקרטיה, כלים המסייעים בדיור, תעסוקה, לימודים וכל מה שנדרש עבור התחלה של חיים חדשים.
בחברה יצאו בקמפיין לעידוד עלייה בהשתתפות עולות ועולים מוכרים כמו אנה ארונוב, טיטי איינאו ואוראל צברי, לצד עולים חדשים שעלו לארץ לפני ואחרי המלחמה. גם גולדה השתתפה באותו קמפיין, וגם ג'רמי בורנשטיין, יליד בלגיה שעלה מלונדון ב-16 באוקטובר. "בילונג יצרו איתי קשר, הם עשו פרומו על אנשים שעשו עלייה אחרי שהתחילה המלחמה. עשיתי את הווידיאו וראיינו אותי מגיא פינס", מספר ג'רמי. וכמו גולדה, גם הוא מאושר שהחליט לעלות לארץ, על אף ולמרות הכל. "זאת חוויה מאוד מאוד חיובית, אחד הדברים הכי טובים שעשיתי בחיים שלי", הוא מצהיר. "למען האמת, אני ממש מאושר פה. אני קרוב למשפחה, אני אוהב את תל אביב וגר קרוב לים. יש מזג אוויר יפה, התחלתי עבודה שאני אוהב".
גם להישאר בלונדון זה בעייתי
הוריו של ג'רמי, 27, עלו לישראל לפני עשור, כך גם אחותו ושני האחים שלו, והם מתגוררים ברעננה. הוא נולד באנטוורפן, בגיל 18 עשה שנת שירות בישראל ואחר כך התגורר בלונדון במשך תשע שנים שם עשה שני תארים ועבד. על עלייה הוא התחיל לדבר באוגוסט 2023. "המשפחה לא השאירה לי ברירה", הוא צוחק, "אבל לקחתי את הזמן. הייתי מאוד מאושר בלונדון, אבל שם, כמה שאהבתי אותה, לא הייתי לגמרי שמח, מבחינת עבודה, זוגיות. הבנתי שזה גיל טוב לעשות את השינוי, וזה הזמן שלי לזוז. ביקרתי המון בישראל בחגים. תמיד כולם אמרו לי שהחיים פה טובים".
העלייה של ג'רמי וגולדה היא סיפור הצלחה. נכון, שניהם עלו לארץ אחרי חיבור ארוך, תשוקה ברורה וגם עם סוג של ריפוד, בין אם משפחתי, חברתי או כלכלי. ועדיין, אתגרי העלייה לישראל ידועים, אפילו כשיש ריפוד. השפה, התרבות, הבירוקרטיה הם רק ההתחלה, כמו גם הוצאות כלכליות משמעותיות, בטח עבור מי שעולים כמשפחה עם ילדים. לזה אפשר להוסיף את אתגרי החיים הכלליים בישראל, אלה שכולנו סובלים מהם. יוקר המחיה, חום יולי אוגוסט, וטילים שורקים מעל הראש הם רק חלק מהם.
"האזעקה הראשונה שלי הייתה בתל אביב. ראיתי שכולם רצים אז עשיתי מה שכולם עשו"
איפה אתה כן נתקל בקושי?
"קודם כל יש את הרעיון והידיעה שאנחנו במלחמה. שאנשים בגילי, צעירים או מבוגרים יותר, נלחמים. יש לי בני דודים בעזה ובצפון. זה הכי קשה לי. גם ההרגשה שאני לא נלחם כמו אלה בגילי. מעבר לזה, חודשיים אחרי שהגעתי לישראל סבא שלי נפטר וזה היה קשה מאוד. הייתי קרוב אליו. זה היה קצת יותר מדי עבורי".
בכלל, הוא אומר, לעבור מדינה זה קשה. "להורים שלי שהיו רגילים לבלגיה כל החיים היה מאוד קשה בהתחלה. אצלי זה אחרת כי יש לי חברים ומשפחה, זאת הרגשה של להגיע הביתה". לקח לו חודשיים למצוא עבודה. "לא לעבוד, שאין לי דבר יומי לעשות, לא הייתי יודע מה לעשות לפעמים. התראיינתי בשבעה-שמונה מקומות, ובסוף התחלתי לעבוד בחברה בשם סימילאר ווב. בלונדון עבדתי בחברת טאבולה הישראלית, ושם גם התחילו לי מחשבות קטנות על ישראל".
את הטיסה לישראל הוא הזמין בחמישה באוקטובר, הוא היה אמור לטוס ב-16. "יומיים אחרי שהזמנתי פרצה מלחמה. מלא דברים עוברים לך בראש. אתה לא חושב על עצמך עושה עלייה בדיוק", אומר ג'רמי. "התחלתי לדבר עם אנשים בלונדון ובארץ, לא ידעתי מה זה אומר להגיע לישראל בזמן כזה. דאגתי למשפחה שלי. בראשון ההורים שלי תהו אם לא עדיף שאשאר בלונדון. בסוף אבא שלי העדיף שאבוא לפה כי גם להישאר שם זה בעייתי". למזלו, היה לו כרטיס באל על והטיסה לא בוטלה. את השבועות הראשונים בילה אצל ההורים עד שמצא דירה. גם עם הטילים הוא הסתדר. "האזעקה הראשונה שלי הייתה כשהייתה בתל אביב. ראיתי שכולם רצים אז עשיתי מה שכולם עשו".