בניגוד לכל העולם: למה הישראלים עדיין רוצים ילדים?

בכל רחבי העולם, מדינות עומדות בפני קיפאון בגודל האוכלוסייה וצניחה בשיעורי הפריון, היפוך מסחרר ללא אח ורע בהיסטוריה המתועדת, שבגללו מסיבות יום הולדת לבני שנה יהיו חיזיון נדיר יותר מלוויות והמראה העגום של בתים ריקים יזדקר לעין בכל פינה.

דמיאן קייב, אמה בובולה וצ'ו סאנג‑האן, "הידרדרות ממושכת נשקפת לאוכלוסיית העולם," "ניו יורק טיימס," 22 במאי 2021

ישראל פועלת בממד שונה לחלוטין מאשר כל המדינות המפותחות האחרות.

אלכס וינרב, דמוגרף, מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל

בישראל, הנעורים שזורים במיתוס המכונן של המדינה. הצעירים הם שיישבו את הארץ בימי טרום‑המדינה. בתעוזתם, בזיעתם ובדמם הם מילאו תפקיד מכריע ורומנטי בבניית המדינה היהודית יש מאין ‑ ייבשו ביצות, יישבו את הקרקע והגנו על הארץ. ב-1946 שנתיים לפני הכרזת העצמאות, לא היו כמעט מפעלי פיתוח יהודיים בנגב. ביולי של אותה שנה, ועדה בריטית‑אמריקאית פרסמה הצעה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות ‑ יהודית וערבית. התוכנית לא כללה את הנגב בשטח שייעדה לישראל ואסרה על פיתוח התיישבות יהודית בו. דוד בן גוריון האמין שהנגב חיוני לקיומה ולשגשוגה של ישראל. "בנגב יעמדו למבחן היצירתיות והרוח החלוצית של ישראל," אמר. תגובת היישוב לתוכנית הבריטית‑אמריקאית היתה מהירה, וכפי שהתברר לימים, מכרעת.

בליל 5 באוקטובר 1946 כמה מאות צעירים התפרסו על פני 11 נקודות צחיחות בנגב והקימו את יישובי "חומה ומגדל." למרבה המזל היתה פרצה בתקנות הבריטיות ולפיה נאסר על הריסת מבנה מרגע שיש לו גג, אפילו אם לא קיבל היתר בנייה. וכך, בחסות החשיכה, קומץ חלוצים הביאו עמם חלקים מוכנים מראש והרכיבו מהם בחופזה מגדל וסביבו כמה צריפים קטנים וגדר שסיפקה להם הגנה. למאחזים הנידחים האלה לא היו כבישים, מים, חשמל או טלפון, אלא רק קומץ אנשים שלא נרתעו מהקשיים. אבל זה הספיק. כשעלה הבוקר, הבריטים כבר לא יכלו לעשות דבר. אלמלא אלה ויישובי חומה ומגדל נוספים שצצו בן לילה, קרוב לוודאי שהנגב לא היה חלק מישראל. אף על פי שאוכלוסייתו עדיין דלילה, כיום הנגב הוא משכנה של העיר הרביעית בגודלה בישראל, באר שבע, שנהפכה למרכז אבטחת הסייבר המוביל במדינה, הכולל חברות רב‑לאומיות, סטארט‑אפים, אוניברסיטה גדולה וכן את יחידות הטכנולוגיה של צה"ל.

יוסי קליין הלוי טוען שישראל היא "חברה שנבנתה על ידי תנועות נוער."היישוב של ימי טרום‑המדינה היה חברה שהנוער במרכזה. במדינות אחרות, תרבות הנוער היא במידה רבה בגדר תעלומה בעיני הדורות המבוגרים יותר, שלתחושתם, מאז היו הם עצמם צעירים הדברים השתנו כל כך, שנותר רק מעט מן המשותף להם ולדור הצעיר יותר. תופעה זאת בולטת פחות בישראל, אומר הלוי: "השירות הצבאי מסייע ביצירת חוויה בין‑דורית משותפת, שכן ההורים יודעים מה ילדיהם חווים. ישנה לכל הפחות מידה מסוימת של שפה משותפת. הקשר הבין‑דורי זורם בטבעיות. ודבר זה תרם לכך שהחברה הישראלית כולה נותרה צעירה מאוד ברוחה."

 עולם הולך ומתכווץ

ב-15 בנובמבר 2022, אוכלוסיית העולם עמדה רשמית על שמונה מיליארד נפש ‑ ציון דרך בולט בתולדות האנושות. זמן קצר לפני כן פרסם האו"ם תחזית: האוכלוסייה העולמית תגיע למספר שיא של 10.4 מיליארד בסביבות 2080 ומאותה נקודה תתחיל להצטמצם. אבל ייתכן שזה אומדן גבוה מדי. על פי מחקר האוכלוסייה הנחשב אולי למקיף ביותר עד כה, שפרסם המכון לסטטיסטיקה של הבריאות IHME Evaluation( and Metrics Health for )Institute בכתב העת "לנצט," המספר יגיע לשיא של 9.2 מיליארד בסביבות 2065 ועד סוף המאה יצנח ל8.8‑ מיליארד. אחד הממצאים של אותו מחקר תואר על ידי החוקר הראשי כריסטופר מרפי כ"שומט לסתות:" אוכלוסייתן של 23 מדינות ‑ לרבות יפן, איטליה, ספרד ותאילנד ‑ תצנח במחצית או יותר עד סוף המאה. מדינות עשירות רבות השקיעו משאבים רבים בתוכניות שנועדו לשדל את אזרחיהן להוליד ילדים רבים יותר. הפרלמנט של גרמניה העביר חוק שמבטיח מעונות יום לכל הילדים בני שנה ומעלה, נוסף על התקציב השנתי של 265 מיליארד דולר שממשלת גרמניה כבר מקצה לסיוע למשפחות. כמה מגני הילדים בשוודיה ובגרמניה פועלים כל השבוע 24 שעות ביממה על מנת לשרת הורים שעובדים בלילות. עד 2050 אוכלוסיית רוסיה צפויה להצטמצם בשליש מכפי שהיה גודלה ב.2020‑ 

ב-2006 הנשיא ולדימיר פוטין תיאר את המשבר הדמוגרפי כ"בעיה החמורה ביותר ברוסיה של ימינו" והכריז על תמריצים כספיים גדולים למשפחות שיולידו יותר מילד אחד. הממשלה אפילו התקינה בגנים הציבוריים ספסלים מעוקלים כדי לעודד זוגות לשבת בצמידות. באוליאנובסק, עיר הולדתו של לנין, השלטון המקומי הרחיק לכת עוד יותר והכריז על 12 בספטמבר כ"יום ההתעברות הלאומי." באותו יום, זוגות הורשו להיעדר מהעבודה חצי יום כדי למלא את חובתם הפטריוטית. כל מי שילדו תשעה חודשים לאחר מכן היו עשויים לזכות בפרס נחשק ‑ מכונית כביש‑שטח. השפעתם של התמריצים האלה היתה מוגבלת ‑ ב2020‑ עמד שיעור הפריון ברוסיה על כ,1.5‑ הרבה מתחת לשיעור התחלופה, והוא עשוי להמשיך לרדת עוד.

אולם תוכנית עידוד הילודה היצירתית (והנועזת)î מכולן שייכת לא לממשלה כי אם לסוכנות נסיעות בקופנהגן. במרס ,2014 סוכנות סּפַיס רייזר השיקה מסע פרסום שנקרא "עשו זאת למען דנמרק." נוסף על תמונות מפתות של שמפניה צדפות ולבני נשים, הסרטון הציג עדות של פסיכולוגית וסקסולוגית דנית, שלפיה חופשות מעודדות שחרור אנדורפינים שגורמים לבני זוג "לראות זה את זה באור חדש." סרטון אחר במסגרת מסע הפרסום, אף הוא גדוש בנתונים סטטיסטיים וברמזים מפתים, נקרא "עשו זאת למען אמא" והציג קשישות שמייחלות לנכדים מנופפות לשלום בעת שילדיהן ממריאים לחופשת פרו ורבו. ואולם, מאמצים אלה לא הצליחו להזיז את המחוג הדמוגרפי. אף אחד מהמבצעים האלה, יקר, פוגעני או יצירתי ככל שיהיה, לא הצליח להשיב את שיעורי הילודה אפילו לרמת התחלופה.

עם זאת, עצם ההשקעה של מאמצים ומשאבים כה רבים מעלה את השאלה, מדוע הם משתדלים כל כך? מה הבעיה בכך ששיעורי הילודה הולכים ויורדים? התשובה נוגעת להרכב האוכלוסייה יותר מאשר לגודלה. הבעיה האמיתית בשיעורי ילודה פוחתים איננה טמונה בכך שהאוכלוסייה מצטמקת אלא בכך שהיא מזדקנת. השילוב של הצטמקות האוכלוסייה והזדקנותה מפעיל פעמוני התרעה בתחום הכספי: ירידה במספר הצעירים פירושה "יחס תלות" הולך וגדל ‑ היחס בין אנשים שאינם בגיל העבודה (מתחת ל18‑ ומעל ל)65‑ לבין אנשים בגיל העבודה 18 עד 64 אולם ישנה בעיה חמורה עוד יותר, שקשה יותר לכמת אותה. אף על פי שיותר ויותר אנשים נותרים בריאים ופעילים למשך זמן רב יותר מאשר בעבר, מחקרים רבים מראים שבשורה התחתונה, חברה מזדקנת נוטה להיות פחות יצרנית, אופטימית, חדשנית ונמרצת לעומת חברה צעירה.

צעירים וחדשנים

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 כלכלת יפן היתה בצמיחה מהירה כל כך, שכלכלנים רבים חזו שתעקוף את ארצות הברית בתמ"ג לנפש. ב-1970 הספר Superstate" Japanese Emerging "The היה מהראשונים שהתריעו על כך. בשנות ה-80 כשמספר המכוניות היפניות על כבישי ארצות הברית הלך וגדל וסימני היכר אמריקאיים איקוניים כמו מרכז רוקפלר נרכשו על ידי יפנים, האפשרות שיפן תיהפך למדינה מספר אחת, כשמו של ספר אחר מאותה תקופה, הסבה דאגה ממשית לאמריקאים רבים.

אולם תחזית זו לא התגשמה. שנות ה-90 התגלו כעשור אבוד עבור יפן. ישנם הסברים רבים לכך, אבל מהסבר אחד נוטים להתעלם: הזדקנותה של החברה היפנית. אמנם אנשים יצירתיים יש בקרב בני כל הגילים, אולם שיא החדשנות נוטה להופיע בקרב הצעירים. מחקרים מראים שתפוקתם של מדענים ‑ לרבות זו של זוכי פרס נובל ושל ממציאים דגולים ‑ בדרך כלל עולה בחדות בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מגיעה לשיאה בשלהי שנות ה-30 או בראשית שנות ה-40 שלהם ואז הולכת ודועכת במהלך שנות חייהם המאוחרות יותר. מחקר השוואתי של הכלכלנים ג'יימס ליאנג, הוי וונג ואדוארד פ' לַזיֶיר מ-2014 העלה שמחצית מתוך עשר חברות ההיי‑טק המובילות בארצות הברית הוקמו אחרי 1985 ומייסדיהן היו צעירים בני לא יותר מ28‑ בממוצע. לעומת זאת, ביפן אף אחת מעשר חברות ההיי‑טק המובילות לא הוקמה ב-40 השנים שקדמו למחקר.

מחקרים מראים שתפוקתם של מדענים ‑ לרבות זו של זוכי פרס נובל ושל ממציאים דגולים ‑ בדרך כלל עולה בחדות בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, מגיעה לשיאה בשלהי שנות ה-30 או בראשית שנות ה-40 שלהם

אבל לא מדובר רק במספר הצעירים כשלעצמו. החוקרים מצאו שמ-1976 עד 1994 מספר ראשי המחלקות הצעירים בחברות יפניות צנח לכדי מחצית. מנהלים מבוגרים יותר החזיקו במשרות אלה ולא הראו כל כוונה לפרוש. מצב זה מנע מעובדים צעירים יותר לרכוש את הניסיון שהיה נחוץ להם כדי לצאת לדרך עצמאית ולהקים חברות משלהם.

המסקנה היא שלא מספיק להיות צעיר על מנת להיות דינמי וחדשני. צריך להיות צעיר בחברה צעירה. אותו מחקר מ-2014 ניתח סקרים שהקיפו 1.3 מיליון אנשים ביותר מ-82 מדינות וגילה שקיים מתאם מובהק בין יזמות לגיל, הן ברמת היחיד והן ברמת החברה כולה. החוקרים מציעים הסברים למתאם זה. "ייתכן שהסיבה לכך שהצעירים מייצרים רעיונות רבים יותר היא שבגיל צעיר מתקיימת אינטראקציה חברתית רבה יותר. ייתכן שהם מסוגלים יותר לחשוב בדרכים חדשניות ועל ידי כך להתנתק ממוצרים ומשיטות ייצור מן העבר. לחלופין, ייתכן שהצעירים מוכנים יותר ליטול סיכונים מפני שהם משוחררים יותר מהאילוצים הכרוכים בפרנסת משפחה."

גם אם קשה להצביע על הסיבות המדויקות, החוקרים טוענים שהממצא החשוב הוא עצם העובדה שהיזמות פוחתת ככל שהחברה מזדקנת. הם גילו יחס מובהק של עקומת U הפוכה בין גיל ליזמות. במדינות צעירות (שהגיל החציוני בהן 37 או פחות) שיעור היזמות כפול בקירוב מזה שנמצא במדינות מבוגרות (שהגיל החציוני בהן 41 או יותר.) הגיל החציוני בישראל עומד על 30 בערך ועולה באטיות, ואילו באיחוד האירופי הוא עומד על יותר מ-44 ועולה במהירות. הנתונים מראים שבממוצע, עובד צעיר בסביבת עבודה צעירה יגלה מידה רבה יותר של יזמות לעומת עובד באותו גיל בסביבת עבודה מבוגרת. לתובנה זו יש השלכות מעמיקות על הבנת הצלחתו של מגזר החדשנות בישראל ויתרונו התחרותי ההולך וגדל בעולם מזדקן.

קריית שחר לעומת נווה דמדומים

במאמר בכתב העת "אטלנטיק" שכותרתו "המשבר האמיתי של אירופה," העיתונאית האמריקאית מייגן מקארדל מביאה המחשה מועילה להבנת ההבדל בין חברה צעירה לחברה מזדקנת. היא בדתה מדמיונה שתי ערים סמוכות, כמעט זהות זו לזו, למעט הבדל אחד: הגיל החציוני של תושביהן. בעיר שלה העניקה את השם קריית שחר, הגיל הממוצע של התושבים הוא .28 בעיר האחרת, שלה קראה נווה דמדומים, גילם הממוצע .58 פער הגילים גורם לכך שלכל עיר ביון שונה מאוד משל שכנתה. קריית שחר שוקקת בתי קפה ומסעדות של שפים ואופים יצירתיים, שבהם יושבים יזמים בראשית דרכם עם לפטופים מתכננים את הפרויקט הבא שלהם. הם מצויים בשלב בחיים שבו הם עדיין פטורים מהתחייבויות משפחתיות, שלב שבו הם חשים חדורי מוטיבציה עזה ליטול סיכונים, להשקיע שעות רבות בעבודה, להטביע את חותמם בעולם ולנסות ליצור דבר מה חדש. כמה שכונות מתאימות לרווקים ואחרות מושכות אליהן זוגות צעירים.

בעיר השכנה התמונה שונה: "בנווה דמדומים, טווחי התכנון קצרים יותר ‑ אנשים אינם מחפשים פרויקטים שיעשו אותם עשירים או מפורסמים בעוד 20 שנה." הם אינם מנסים לבנות את העתיד אלא לשמור על מה שהשיגו. על פי מחקרים שמקארדל מצטטת, "אנשים מבוגרים יותר חוששים מהפסדים יותר מצעירים ולכן נרתעים יותר מסיכונים. נוסף על כך, תושבי נווה דמדומים מתעייפים ביתר קלות וזקוקים יותר לחופשות מחלה ולכן שעות העבודה שלהם פוחתות בכל שנה.

"האווירה בקריית שחר שונה מהתחושה השוררת בנווה דמדומים. ערי אוניברסיטה משרות תחושה שונה מזו שבקהילות גמלאים, כשם שהאווירה במדינות צעירות שונה מזו של מדינות זקנות. קריית שחר שופעת אנרגיה והבטחה ואנשים נמשכים אליה. נווה דמדומים מסעירה כמו אולם באולינג ותוססת כמו מגרש גולף. בנווה דמדומים לא חסרים סממני עושר, שכן אנשים בשנות ה50‑ לחייהם נמצאים בשיא יכולת ההשתכרות וההוצאה שלהם. לעומת זאת, יש בה גם גמלאים רבים הנשענים על חסכונות למחייתם.

על פי תיאור זה, אירופה היא כבר נווה דמדומים, או כפי שמנסח זאת חוקר מדעי החברה ארתור ברוקס מהרווארד, "אירופה היא תערובת של פארק שעשועים ומתחם דיור מוגן." על פי הערכת האו"ם, עד 2030 מספר האנשים בעולם שהם בני יותר מ60‑ יגדל פי שלושה מהר יותר מהאוכלוסייה הכללית. ב-2018 שיעורם של בני ה-65 ומעלה היה גבוה מ-20 אחוז מכלל האוכלוסייה ב-13 מדינות בלבד. עד 2050 82 מדינות יחצו את הסף הזה. נוסף על שיעור הפריון הזעיר שלה, קוריאה הדרומית מזדקנת מהר יותר מכל מדינה אחרת בעולם.עד2040 מספרם של הדרום‑קוריאנים בני ה-70 ומעלה יהיה גדול יותר ב-60 אחוז ממספרם של בני ה-20 ומטה. בישראל המצב כמעט הפוך: עד אותה שנה יהיו בה פי שלושה בני 20 ומטה לעומת בני 70 ומעלה. ויש לציין  ש-2040 איננה רחוקה כל כך. אמנם הפער בין ישראל לקוריאה הדרומית בהרכב הגילים יהיה קיצוני, אבל הוא מייצג את המגמה הכללית. כבר עכשיו ישראל צעירה יותר וצומחת מהר יותר מכל הדמוקרטיות העשירות האחרות והפער הזה ילך ויתרחב.

ארבעה הוא השלושה החדש

איה פטרבורג היתה בת 18 כשהתגייסה לצה"ל. היא הוצבה לתפקיד בלשכת ראש אמ"ן, אבל העדיפה תפקיד שבו תוכל לעבוד יותר עם אנשים. מפקד באחת מיחידות המודיעין הציע לה להצטרף ליחידתו בתפקיד שבו יהיה עליה לראיין בכירים שחוזרים לשרת בתפקידים החשאיים ביותר. "תפקידי היה לדבר איתם על כל החיים שלהם," סיפרה. "לכמה מהם היו סיפורים קשים. אבל אנחנו לא הוכשרנו לשמש פסיכולוגים, אלא לברר אם הם דוברי אמת ואמינים." בגיל 20 כבר פיקדה על היחידה שבה הוצבה.

אחרי שהשתחררה, פטרבורג טיילה תשעה חודשים ברחבי הודו כתרמילאית ואז חזרה ארצה ולמדה לתואר משולב במנהל עסקים ובמשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחר שעסקה בעריכת דין זמן מספיק כדי לגלות שהמקצוע לא מתאים לה, הצטרפה לחברת סטארט‑אפ בתחום התוכנה הארגונית. המייסד של סקוויה קפיטל, קרן הון סיכון מובילה בעמק הסיליקון, הציע לה תפקיד. ב2018‑ היא ועמית שלה בקרן סקוויה השיקו קרן חדשה בשם ֶאס קפיטל וי‑סי. "בקרן שלנו, שנינו עושים הכול בעצמנו," היא סיפרה. " אין ועדת השקעות. אנחנו מקדישים זמן רב לכל חברה."

פטרבורג סיפרה לנו שהמיומנויות שרכשה בימיה כמראיינת מועמדים לתפקידי מודיעין התגלו כמועילות לצורך הערכת יזמים. "כמשקיעים, אנחנו מחפשים מייסדים שמסוגלים להנהיג אנשים ולעמוד בלחץ של היתקלות במחסום אחר מחסום. זה מה שמצופה ממך בסטארט‑אפ."ב-2014 זמן קצר לפני שהצטרפה לסקוויה, ובשעה שכבר היתה בתפקיד עתיר לחצים, נולדו ילדיה הראשונים ‑ תאומים, בן ובת. שלוש שנים אחר כך ילדה בן נוסף תוך כדי עבודתה על הקמת אס קפיטל וי‑סי: "תמיד אני אומרת שהקרן היתה אחותו התאומה."

 כששוחחנו עם פטרבורג, ב,2020‑ בנה הרביעי היה בן חמישה חודשים. אבל שותפה לקרן לא היה מודאג מהשפעת המשפחה המתרחבת של פטרבורג על העסק שלהם. "הוא תמיד עודד אותי להביא לעולם כמה ילדים שארצה,"סיפרה לנו. לרוב האנשים בסביבתה של פטרבורג היו שלושה ילדים. "אם יש לך שני ילדים," סיפרה לנו אם עובדת אחרת מתחום ההיי‑טק, "לפעמים את נתקלת בשאלות כמו 'את בטוחה שאת רוצה לעצור בשניים"'? אחרות התייחסו בביטול ללבטים האלה ואמרו שהן מסתפקות בשני ילדים. אולם באופן כללי נראה שהחברה הישראלית רואה בשני ילדים משפחה קטנה. לאמיתו של דבר, הוסיפה פטרבורג, "ארבעה נהפך בהדרגה לשלושה החדש."

אף על פי כן, ההחלטה לא היתה פשוטה. "לכל אמא יש רגשות אשמה," אמרה פטרבורג. היא דאגה שמא לא הקדישה לילדים תשומת לב מספקת, לאור העובדה שעבדה כל כך קשה. "חשבתי לעצמי, למרות שאני רוצה ילד רביעי, האם הצטרפות של ילד נוסף למשפחה תהיה לטובת הילדים, משום שיהיו להם עוד אח או אחות, או דווקא לרעתם, משום שאוכל להקדיש להם פחות תשומת לב"? לדברי הסוציולוגית דריה מעוז, "כיום סמל הסטטוס בחברה הישראלית החילונית הוא להתחתן בגיל צעיר ולהביא ארבעה ילדים." עמית אהרנסון, בלוגר אוכל ומבקר מסעדות נודע, אמר לנו שבקרב הציבור החילוני בתל אביב, "אנשי היי‑טק מצליחים נחשבים למי ש'עשו את זה' אם יש להם הרבה ילדים. יש להם ארבעה ילדים והם גאים בעובדה שהם יכולים להרשות זאת לעצמם. אצלנו הסמל הוא לא יאכטות, מטוסים פרטיים ומכוניות פאר... אלא מספר הילדים."

נקודת המבט של אהרנסון ממחישה עד כמה הישראלים אינם מודעים להיותם יוצאי דופן. הם אינם ערים לכך שמספר הילדים המקובל אצלם ‑ שלושה ‑ הוא בערך פי שניים מהממוצע באירופה, או שבכל מקום אחר, רמה גבוהה יותר של עושר והשכלה מזוהים עם שיעור ילודה נמוך יותר. בקרב האליטות החילוניות בישראל מסתמנת מגמה חברתית ברורה בכיוון ההפוך. גם אם מדובר במספרים קטנים, עצם קיומה של תופעה כזאת הוא יוצא דופן. במדינות עשירות אחרות, התפיסה של משפחה גדולה כסמל סטטוס היא עניין נדיר. הרוחות המנשבות בחברה ובתרבות בישראל מעודדות משפחות צעירות להביא ילדים רבים יותר. זה נחשב לדבר ראוי ורצוי, שיש להוקירו, להעלותו על נס, לתמוך בו ולעודד אותו. במדינות אחרות, המגמות החברתיות והתרבותיות נוטות לכיוון ההפוך ‑ קיים לחץ להביא לעולם פחות ילדים. בקצרה, לא מדובר כאן על הבדל בקצב השינויים, אלא על כיוונים מנוגדים ממש: בישראל המשפחות הולכות וגדלות, ואילו בשאר העולם העשיר הן נמצאות במגמת הצטמצמות.

הרוחות המנשבות בחברה ובתרבות בישראל מעודדות משפחות צעירות להביא ילדים רבים יותר. זה נחשב לדבר ראוי ורצוי. במדינות אחרות המגמות נוטות לכיוון ההפוך

על מנת להבין מדוע ישראל סטתה מהדרך שבה צועד שאר העולם, כדאי לחזור אחורה ולברר מתי הסתעפו הדרכים. ביקור חוזר בתקופה שבה ארצות הברית, ובמידה מסוימת גם אירופה, הצטיינו בשיעורי ילודה גבוהים עשוי לשפוך אור על מצבה של ישראל כיום. מעל לקו תצלום אחד סימל את סיומה של מלחמת העולם השנייה: מלח אמריקאי ששב לארצו מנשק אחות שלא הכיר כלל בטיימס סקוור שבעיר ניו יורק, ביום הניצחון על יפן. התרוממות הרוח שהשתקפה במה שזכה לכינוי "נשיקת הניצחון" ציינה את תחילתו של גל גואה ששטף כמעט את כל היבטי החיים באמריקה: נישואים, תעסוקה, דיור, חינוך, תחבורה ואולי יותר מכול, תינוקות. גל הילודה, או quake" ,"birth כפי שכינתה אותו הדמוגרפית דיאן מקונוביץ,' הגיע בהפתעה מוחלטת. במהלך שנות ה,30‑ בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, שיעורי הילודה צנחו ובעקבות זאת נשמעו אזהרות קודרות בדבר דעיכת עוצמתו המדינית והכלכלית של המערב. לפתע פתאום, החל משנות המלחמה וביתר שאת אחריה, שיעורי הילודה כמעט הוכפלו בתוך שנים ספורות. "אירוע זה, שהיה בבחינת רעידת אדמה ופריצת דרך בלתי צפויה לחלוטין," כפי שמנסחת זאת מקונוביץ,' התרחש לא רק בארצות הברית אלא במערב כולו לכל אורך שנות ה-50 וה-60 מעודדים מהתחזקות הכלכלה ומאווירת האופטימיות, האמריקאים ניגשו לפצות את עצמם על הזמן שאיבדו ולהקים משפחות. באמצע שנות ה,60‑ לאחר שגל הילודה ‑ שנודע כ"בייבי בום" ‑ שכך, הדור שנולד אחרי המלחמה כבר היווה כמעט 40 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור של ישראל. ב-1950 שיעור הפריון בישראל היה גבוה מאוד ועמד על 4.5, יותר מילד אחד מעל לשיעורו בארצות הברית, שהגיע לשיא של 3.8 ב-1957. בשלב זה שיעור הילודה בישראל כבר ירד, אבל עדיין היה גבוה מזה של ארצות הברית. ההתפתחויות שבאו בעקבות זאת בישראל עמדו בניגוד גמור לכל היגיון דמוגרפי. במשך יותר מ-15 שנה, מ-1958 עד 1974, שיעור הפריון בישראל נותר ללא שינוי כמעט ‑ קרוב לארבעה ילדים לאישה. נראה כאילו ישראל לחצה על הבלמים בכל הכוח והצליחה לעצור את הצניחה בילודה, שהתרחשה בכל המדינות העשירות ובחלק גדול מהמדינות המתפתחות. במהלך אותה תקופה, שיעור הפריון בארצות הברית צנח מ,3.8‑ השיא שהגיע אליו בגל הילודה הגדול, ל,1.8‑ מתחת לשיעור התחלופה.

בסביבות 1975, כששיעור הילודה בישראל חזר לרדת, התרחשה תופעה חריגה עוד יותר. במקום שמגמת הירידה תימשך ותגיע לרמות של ארצות הברית ואירופה, בסביבות 1990 שיעור הפריון בישראל שב והתייצב על כשלושה ילדים לאישה ונותר בעינו למשך שלושת העשורים הבאים, כפי שהוא כיום. גל הילודה של ישראל, כלומר שיעור הילודה, גבוה בהרבה מזה שבשאר מדינות האו‑אי‑סי‑די, ונמשך לכל אורך 70 השנים האחרונות.

קשה להפריז בקביעה שישראל היא חריג קיצוני ביותר בתחום זה. מדינות שבהן שוכנת יותר ממחצית אוכלוסיית העולם חצו את הקו וירדו לשיעורי ילודה שמתחת לרמת התחלופה. ישראל היא המדינה העשירה היחידה שלא חצתה את הקו הזה. אפילו מדינות עניות הרבה יותר, כגון הודו, ירדו אל מתחת לרמת התחלופה. לאמיתו של דבר, נראה שישראל היא המדינה היחידה בעולם ששברה את חוק הברזל של הדמוגרפיה, הקושר בין עלייה בצמיחה הכלכלית לבין שיעורי ילודה שמתחת לרמת התחלופה. כיום, שיעור הילודה בישראל כמעט כפול מזה של ארצות הברית ואירופה ופי שלושה מזה של מדינות אסיה העשירות, כגון יפן, קוריאה הדרומית וסינגפור. במונחי התרבות המקומית, הנורמה בישראל היא שלושה ילדים, בארצות הברית ובאירופה ‑ שני ילדים ואילו ביפן, בקוריאה הדרומית ובסינגפור ‑ ילד אחד.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם ששברה את חוק הברזל של הדמוגרפיה, הקושר בין עלייה בצמיחה הכלכלית לבין שיעורי ילודה שמתחת לרמת התחלופה

בכל המדינות פרט לישראל, שיעורי הילודה יורדים בד בבד עם העלייה בהכנסה, בהשכלת נשים ובהשתתפות נשים בשוק העבודה. ואולם, ב25‑ השנים האחרונות רמת ההכנסה בישראל עלתה יותר מפי שניים, ורמת ההשכלה של נשים ושיעור השתתפותן בשוק העבודה הם בין הגבוהים באו‑אי‑סי‑די. ברוב המדינות לנשים בעלות השכלה אקדמית יש פחות ילדים מאשר לנשים ללא השכלה כזאת ואילו בישראל הפער הזה לא קיים.

יש מי שמניחים שההסבר לשיעור הילודה הגבוה של ישראל נעוץ בריבוי הילדים במגזר החרדי. אמנם מגזר זה מתאפיין במשפחות גדולות מאוד ‑ יותר משישה ילדים במשפחה בממוצע ‑ אבל החרדים מהווים כשמינית מהאוכלוסייה ושיעור הילודה אצלם מצוי בירידה (כפי שקורה גם בקרב ערביי ישראל, מגזר שבעבר התאפיין אף הוא בשיעורי ילודה גבוהים,) ולכן מגזרים אלה אינם יכולים להיות הגורם העיקרי לכך ששיעור הילודה הארצי נותר גבוה. מספר הילדים שמביאים לעולם ישראלים חילונים ‑ אלה שיושבים בבתי קפה עם הלפטופים והקעקועים ‑ גבוה ב-25 אחוז מזה של מקביליהם באירופה ובמדינות עשירות אחרות. ובקרב אלה המסווגים כמסורתיים, המהווים חלק גדול מהמיינסטרים בחברה הישראלית, שיעור הילודה גבוה ב-55 אחוז מהממוצע באו‑אי‑סי‑די. אבל אין צורך להתעמק בנתונים הסטטיסטיים על מנת להיווכח בהבדל. הוא ברור כשמש לכל מי שחי בישראל. אם תסתכלו סביבכם, תראו משפחות רבות עם שלושה ילדים. גם ארבעה לא נחשב ל"חריג." שלושה הוא מספר הילדים השכיח ביותר בקרב נשים חילוניות שנולדו בארץ ‑ לא פחות מ-43 אחוז. אם מוסיפים לכך את אחוז הנשים שלהן ארבעה ילדים, השיעור עולה ל-50 אחוז. באירופה ובאמריקה המצב הפוך. הנורמה היא ילד אחד או שניים. ל-70 עד 90 אחוז מהנשים שם יש שני ילדים או פחות.

הניגוד מתחדד עוד יותר ששואלים נשים על גודל המשפחה האידיאלי מבחינתן. בקרב נשים יהודיות חילוניות שנולדו בישראל, 55 אחוז מציינות שמספר הילדים האידיאלי בעיניהן הוא שלושה ו26‑ אחוז אומרות שהאידיאל שלהן הוא ארבעה או יותר. לשם השוואה, רק 18 אחוז מהנשים בקבוצה זו מעדיפות שני ילדים, וכאחוז אחד בלבד בוחרות באפשרות של אפס או ילד אחד. נזכיר שוב: מדובר בישראליות חילוניות, הקבוצה ששיעור הילודה בקרבה הוא הנמוך ביותר בקרב ישראלים יהודים שנולדו בארץ. מספיק לשוטט בשכונות ישראליות, לשבת בפארק, ללכת לחוף הים או אפילו להביט בפרסומות עם תצלום של משפחה ישראלית טיפוסית על מנת לראות משפחות עם שלושה ילדים.

למצב זה אין אח ורע בשום מקום אחר בעולם המפותח והוא מזמן לישראל שפע של יתרונות ואתגרים חברתיים נלווים. בשעה שבמדינות עשירות אחרות ננקטו צעדי מדיניות שנועדו לנסות להעלות את שיעור הילודה, בישראל מה שמניע הנהגת מדיניות ידידותית למשפחות הם הצרכים האורגניים של חברה בעלת שיעורי ילודה גבוהים. בחברה הישראלית עידוד הילודה מגיע מהשטח ולא מוכתב מלמעלה. הכול מוכפף ומותאם לצורך להביא לעולם ילדים ולגדלם. אחד התחומים שבהם הדבר ניכר במיוחד הוא מקום העבודה.