מאז החלה המלחמה בעזה, מפעלים רבים בדרום הארץ פועלים באופן חלקי או השביתו את פעילותם; חלקם ספגו אבדות קשות במהלך ימי הלחימה, ורבים מהעובדים חוששים להגיע למפעלים בעקבות הירי הבלתי פוסק על יישובי הדרום והחשש מחדירות מחבלים. התעשיינים ובעלי המפעלים דואגים ובעיקר זועמים על המדינה.
"עד יום שני מפעלים בעוטף לא עבדו, גם בגלל הנחיות פיקוד העורף וגם בגלל החשש ביישובים בעוטף עזה מחדירת מחבלים", מספר יו"ר התאחדות התעשיינים, רון תומר. "אני מודה שיש חשש של העובדים להגיע מבלי שתהיה בדיקה משמעותית שאין מחבלים. בחמאס הבינו כמה התעשייה חשובה וסימנו גם אותה כמטרה. הם ארורים אבל חכמים והבינו שלא מספיק להרוג אנשים. הם ניסו להרוג גם את המפעלים ודרכם את העורק הראשי של כלכלת ישראל".
כפי הנראה, ועדת הכספים של הכנסת תתכנס רק בשבוע הבא לדיון מיוחד במתן פיצויים ומענקים לעסקים ולעצמאים הנמצאים בדרום הארץ ובכלל ונפגעים מהמלחמה. בישיבה אמורים להשתתף גם בכירי האוצר, רשות המסים והביטוח הלאומי.
מפעלי רב בריח, אשקלון: "רק 15% מהעובדים מגיעים"
"אנחנו פועלים מאשקלון מאז שנת 2008, ועברנו מספר מלחמות ומבצעים", מספר שמואל דורנשטיין, יו"ר ובעלים של קבוצת רב בריח שמעסיקה בעיר 580 עובדים. "שלוש פגיעות ישירות נפלו על המפעל בשנים האלו: פעם אחת נפגע הגג ובפעם אחרת חלק מהמבנה. אבל הכול מתגמד ביחס למה שקורה היום".
בניגוד למבצעים הקודמים, מספר דורנשטיין, בהם רוב מוחלט של העובדים הגיעו למפעלים, בימים האחרונים הגיעו כ־15% בלבד. "העובדים פוחדים מהלא־נודע ומביעים אי־אמון בכוחות הביטחון ובממשלה. יש לנו עובדים שגרים באשקלון, בשדרות, באופקים, בעוטף עזה, והם חוו טראומה ופחד שאני לא יכול לתאר אותה. דיברתי עם אחד העובדים שהיה 72 שעות ברצף בתוך ממ"ד בשדרות עם שני ילדים, עם כל כך הרבה אנשים שאיבדו משפחות, אחים וילדים. זו לא מלחמה ולא מבצע. זה אסון".
עם זאת, דורנשטיין לא מביע דאגה ברמה העסקית, אלא בעיקר מביע דאגה מהמצב הלאומי. "אי־אפשר כל שנה לקבל מטחים ועכשיו גם ירי. אם לא נשים לזה סוף, לדבר הזה שנקרא חמאס, לא נוכל לגור יותר בסביבה הזו ולא אוכל להעסיק מאות עובדים. לכן, אני שהממשלה תנהל את העסק הזה על הצד הטוב ביותר. אני הייתי רוצה שהממשלה הזאת תעשה משהו; אין משרד ממשלתי אחד שיש בו מענה, אין תשובות לבעיות שלך, אין אנשים בשטח, אין מוקדים מסודרים. אף אחד לא יורד לשטח לפגוש, לחבק, להעניק ביטחון לתושבים".
מפעלי מכסף, ניר עם: "אי־אפשר לעבוד, אי־אפשר להתקיים"
גם בקיבוץ ניר עם, שנמצא ממערב לשדרות, ספגו פגיעות קשות. מאז תחילת המלחמה הקיבוץ פונה מיושביו ומפעל מכסף, המייצר סכו"ם וכלי בית, השבית לחלוטין את פעילותו. "אין פעילות במפעל בימים האחרונים, ובו בזמן שאנחנו מדברים, כוחות הביטחון מנהלים קרב עם מחבלים ברחובות", מספר מנכ"ל המפעל, תמיר שמחי, המכהן בתפקיד למעלה מ־25 שנה.
מכסף הוקם לפני 68 שנה. במפעל ישנם 60 עובדים, כולם מאשקלון, שדרות, ניר עם ויישובים באזור. שמחי הוא חבר קיבוץ ניר עם, בן 63, נשוי, אב לארבע בנות וסב לשלושה נכדים. "יש אצלנו מלחמה, והיא מתרחשת כבר מעל ל־20 שנה", הוא אומר. "זה לא השתנה במאומה, וכעת זה רק ביתר שאת - עם הקטסטרופה שהייתה ידועה שתתרחש. לאורך השנים הייתה זילות בחיי אדם, וכעת הבועה התפוצצה. המצב עצוב, כואב, קשה ובלתי נסבל. עד היום, עשינו את הבלתי אפשרי, אבל היום המציאות טפחה לנו על הפנים עשרות מונים. אי־אפשר לעבוד, אי־אפשר להתקיים".
לדבריו, השבתת המפעל מובילה לאובדן של מאות אלפי שקלים במכירות בכל יום, והוא מעריך שהמפעל לא ייפתח בשבועיים הקרובים לפחות. "זה מצב מטורף, יש הרבה מאוד מתחים והרבה קושי. לנהל עסק זה דבר מאוד קשה, ולנהל אותו במציאות ביטחונית ופוליטית כזו - זה פשוט מטורף. השילוב של הדברים הוא בלתי אפשרי".
למרות זאת, שמחי מבין את סדר העדיפויות הלאומי ולא מצפה כרגע למענה מהמדינה: "אנחנו במצב כאוטי. אף אחד לא דיבר איתנו אחרי סבבי לחימה קודמים, אבל עכשיו אנחנו לא מצפים שמישהו ידבר. יש למעלה מאלף הרוגים ו־200 חטופים. אנחנו כרגע לא בסדר העדיפויות. אנחנו רוצים 'גיים צ'יינג'ר', אחרת אנחנו מאבדים את המדינה. בהתחלה איבדנו את עוטף עזה, עכשיו אנחנו מאבדים את המדינה וצריכים להחליט. נמאס לנו לשלם את המחירים שהמצב הביטחוני מייצר, ובטח את האבדות האחרונות שלנו. נקווה שהמדינה, הממשלה והצבא יתעשתו".
מפעל כפרית, כפר עזה: "לא יודעים מה קרה למפעל"
שני קילומטרים בלבד מהגבול עם רצועת עזה, ממוקם מפעל כפרית תעשיות. עד האסון שפקד את הקיבוץ המפעל היה חלק בלתי נפרד ממרקם החיים של תושבי הקיבוץ. "יש אנשים חרוצים בכפר עזה, מלח הארץ, אנשי עמל", מספרת בת גרעין נח"ל לשעבר שהתגוררה בו. אותם האנשים החרוצים, מלח הארץ, אנשי העמל אותם היא מתארת, נותרו להתמודד עם זוועות שאנו רק מתחילים להיחשף לממדיהן.
כפרית תעשיות פועלת בתחום ייצור ושיווק תרכיזים, תוספים ותערובות לתעשיית הפלסטיק. בעלי המניות הגדולים בחברה הם קיבוץ כפר עזה המחזיקים בכ־58%, ובהתאם המפעל שלוב בחייהם של תושבי הקיבוץ. המפעל מעסיק כ־160 עובדים, למעלה ממחציתם תושבי עוטף עזה.
"המפעל נמצא בתוך הקיבוץ, ובערך כ־30 עובדים גרים בקיבוץ. עובדי המפעל והקיבוץ הם אחד. גם עם שאר היישובים מסביב יש לנו פעילות חברתית", מספר אלון קסלר, מנכ"ל כפרית, בשיחת טלפון חטופה בעודו מגויס לשירות מילואים. לדבריו, המפעל מנותק ממים וחשמל, ועדיין לא ברור מה קרה בשטחו במהלך האירועים הקשים בימים האחרונים. עדיין לא ידוע אם ניתן יהיה לחזור לעבוד ממנו בקרוב. "מערכת המצלמות קרסה, אנחנו מנסים לארגן כניסה של צוות מצומצם ביממה הקרובה, על־מנת שיהיה אפשר לעשות הערכה ראשונית של הנזק".
מערכי הייצור של המפעל ממוקמים בישראל, באירופה, סין וצפון אמריקה. לדברי קסלר, הם זוכים לתמיכה רבה מלקוחות, ספקים ושותפים שמציעים מה שהם יכולים לעזור. "יש לנו מפעלים מחו"ל שאנחנו יכולים להיעזר בהם חלקית בקווי ייצור שם, בקווי ייצור בארץ מתחרים מציעים עזרה וייתכן שנשתמש בה. יש הירתמות מאוד גדולה. הלקוחות יצטרכו לקבל מענה ואנחנו נצטרך לראות איך ניתן אותו הכי מהר שאפשר".
את הדאגה העמוקה ביותר בכפרית הם נושאים לאנשיהם, רבים מהם נמצאים באתרי הפינוי של הישובים השונים. "יש משפחות שנהרגו, עובדים שנרצחו", מספר קסלר. "אנחנו יוצרים קשר באמצעות מערכת פנימית שלנו, עושים שיחות פתוחות, גם עם ההנהלה, גם עם מנהלי הביניים. גם שיחות שכל עובד יכול לענות עליהן כדי להצטרף, לשמוע ולעדכן מה מצבו גם ברמת החברה, וגם ברמת כל מחלקה בנפרד עם המנהל שלה".
כמו מפעלים אחרים בדרום, גם כפרית ספג אבדות קשות בנפש. ביניהן היה נדב גולדשטיין, ששימש כסמנכ"ל פיתוח עסקי וחדשנות. גולדשטיין נרצח באכזריות על ידי מחבלים, יחד עם בני משפחתו אשתו חן, והילדים גל, טל, אגם וים, בביתם שבכפר עזה. מנהלת משאבי האנוש של כפרית ספדה לו בעמוד הפייסבוק שלה: "נדב גולדשטיין איש יקר. איך אפשר לדבר עליך בגוף עבר? נדמה היה שאתה מישהו שלא ניתן לעצור, בהיותך מנכ"ל חברת כפרית תעשיות, של הקיבוץ שלך־שלנו, כפר עזה. גייסת אותי לעבוד לצידך כמנהלת משאבי אנוש וזו הייתה זכות גדולה. כמה שאפשר היה ללמוד ממך, מנהל צעיר, חדור מוטיבציה, כמה נחישות, כמה צניעות, כמה חזון וכמה השראה. שום דבר לא עמד בפני הרצון שלך וטיפסת לגבהים ולקחת אותנו איתך. והספורט והאיירון מן והתאונה הקשה שלא עצרה אותך וקמת כל כך מהר על רגליך. איש ואגדה. הספקת בחייך הקצרים כל כך הרבה ונכון היה לך עוד עתיד מזהיר, ואז באו החיות אדם האלה בשבת שמחת תורה ופשוט ברוע ואכזריות רבה טבחו בך ובמשפחתך. חן ים, אגם, גל וטל. והלב לא יכול להכיל את האימה ואת הצער על לכתך, עם משפחתך. ליבי אתכם".
בריאיון שהעניק גולדשטיין לאמצעי התקשורת זמן קצר לאחר מבצע צוק איתן (2014), הוא התלונן על מיגון הלוקה במפעל: "שנים אנחנו מתמגנים על חשבוננו, כותבים נוהלים למצב של הסלמה, מתרגלים ונערכים. שבוע לפני פרוץ המלחמה כבר התחלנו לדרוך את המערכות לאבסורד שנקרא שגרת חירום, כשיש לנו שתי מטרות: המשכיות עסקית ומינימום סיכון לחיי אדם. במהלך המלחמה הזמנו חמש־שש מיגוניות ב־150 אלף שקל. השקענו במהלך השנים מיליונים במיגון, אבל אם המפעל לא ממוגן - אין לי עובדים. כשהמתחרים שלנו משקיעים בהקטנת עלויות הייצור ובהגברת היעילות, אנחנו משקיעים בביטחון, ועדיין בסיטואציות כאלה יעילות הייצור נפגעת".