34 יום חלפו מאז החלה המלחמה והעיר אשקלון ממשיכה להחזיק בתואר המפוקפק של העיר המטווחת ביותר בישראל. למעלה מ-200 אזעקות הופעלו בעיר במהלך התקופה הזו, נתון שמאתגר גם את החזקים והעמידים שבתושבים.
"כבר בימים הראשונים יצאנו מאשקלון כי אי אפשר היה לחיות ככה, כמות האזעקות הייתה לא נורמלית," אומר יעקב חזן (35), תושב העיר. "אי אפשר לישון בבית. אנחנו שומעים את כל ההפגזות, גם של הטילים וגם של צה"ל, וכל ערב יש לנו מופע אור קולי מחוץ לחלון.
"כל חיי גרתי באשקלון, אני מכיר את כל סבבי הלחימה מאז ומעולם אבל הפעם זה חריג. כבר שלושה שבועות וחצי שאנחנו עוברים ממקום למקום. כל כמה ימים אנחנו קמים בבוקר בידיעה שאנחנו צריכים לעזוב את המקום, ועד 10-11 בבוקר אנחנו עם הילדים והתיקים באוטו, עד שמוצאים לאן ללכת."
"הוצאות של עשרות אלפי שקלים שאף אחד לא יחזיר"
הביטוי "פליטים בארצם" הוא המציאות של משפחת חזן הכוללת שש נפשות: יעקב ובת זוגו וארבעה ילדים מגיל 12 ועד שנתיים וחצי. מאז תחילת הלחימה הם עברו כבר חמישה מקומות: חלקם של אנשים טובים שפתחו את ביתם, חלקם בתשלום על חשבונם. בימים האחרונים הם מתארחים שוב בביתם של אזרחים אדיבים בירושלים, עד שימצאו את הסידור הבא.
בבית המשפחה באשקלון קיים ממ"ד, אבל המציאות הרועשת והמפחידה שבחוץ לא מאפשרת להם להישאר בו עם ילדים קטנים שמבוהלים מפיצוצים ואזעקות. לצד העול הנפשי, גם העול הכלכלי הולך ומעצים בשל ההוצאות הרבות של המעברים וההיעדרות מהעבודה.
"ההרגשה היא שלאף אחד לא אכפת מאיתנו. המדינה פשוט מתעלמת. לתושבי העוטף ותושבי שדרות מגיע סיוע כלכלי, ובצדק, אבל לעיר שמופגזת בלי הפסקה גם כן מגיע. אנחנו לא ישנים בלילות, מטפלים בילדים בטראומה. אלה לא חיים. הם לא מכירים בנו. גם עם ממ"ד - הילדים שלנו בטראומה. מי שאומר שאפשר להיות בבית עם ממ"ד באשקלון שיבואו להיות בעיר שעה אחת. שיבינו מה אנחנו עוברים".
לתחושות האלה שותפים תושבים רבים אחרים בעיר. אף שלאורך הסבבים השונים, התעקשו רובם להישאר בעיר, הפעם הם מרגישים שאינם יכולים עוד ומחפשים מקום מגורים חלופי. למעלה מ-40% מתושבי העיר התפנו ממנה.
אודי בן חמו (36), גם הוא תושב העיר כל חייו, נשוי ואב לשתי בנות, מספר דברים דומים. "יש הרבה תסכול בקרב התושבים. במשך עשור אשקלון היא העיר הכי מטווחת עם 1200 רקטות שנורו לעברנו, מספרים שאי אפשר להבין בכלל. אף אחד לא מתייחס אלינו. ההורים שלי מבוגרים, בלי ממ"ד בבית, ושלוש פעמים הוצאתי אותם מחוץ מעיר למקומות להתארח. מדובר על עשרות אלפי שקלים של לינה, נסיעות, מזון. זה כסף שאף אחד לא יחזיר לנו, וכל סבב זה ככה".
"אנחנו למודי קרבות, למודי סבבים ומלחמות ואף פעם לא יצאנו מהעיר. אנחנו רגילים לאזעקות ולטילים לצערי, אבל זאת מציאות שלא ניתנת להבנה. הפעם היה גם חשש מחדירות מחבלים, בלילות הראשונים ירו פצצות תאורה, שומעים ירי ומסוקים ומבקשים להסתגר בבתים. זה הפך לפחד על החיים, במיוחד אחרי מה שקרה לאנשים שלנו בעוטף שנמצא מטר מפה. אז הפעם יצאנו מהעיר".
מה הייתם מצפים לקבל?
"הטבות מס, פינוי תושבים גם אם יש להם ממ"ד, סיוע במשכנתא, דחיית תשלומים, דמי מחייה. אנשים בעוטף מקבלים בצדק סיוע, ואנחנו שנמצאים ממש בחזית קרוב ל-20 שנה לא מקבלים כלום. כל מערכות החינוך בעיר סגורות, וזה קורה אחת לשנה או שנתיים, לרוב ילדי העיר אין שום רצף לימודי בשנים האחרון, ואין שום פתרון באופק. אנחנו סופגים כל פעם מחדש את ההוצאות הכלכליות והנפשיות של הסבבים האלה".
העירייה, מצדה, עושה כל שביכולתה לסייע לתושבים, ודאגה ללמעלה מ-70 אלף איש מחוסרי מיגון. היא מחלקת חבילות מזון וסיוע, מובילה הפעלות במקלטים, הקמת כיתת כוננות ועוד. אלא שכל אלה כרוכים בניצול נרחב של תקציב העיר, ללא כל פיצוי מהמדינה.
בתחילת המלחמה זעק ראש עיריית אשקלון, תומר גלאם, בדיון בכנסת על התקציב לעירו בשעת המלחמה, ודרש לפנות בתים שאינם ממוגנים. ניכר כי דבריו של ראש העיר מחזקים ומעודדים את תושבי העיר שזועק את זעקתם, אך לדבריהם זה לא מספיק. "אני רואה את ראש העיר שלנו שמנסה וצועק מעל כל במה", אומר בן חמו, "אבל כרגע אנחנו לא מקבלים שום דבר. עם כל הכבוד, שירתנו את המדינה כל החיים. אנחנו משלמים מיסים, עושים כל מה שצריך וראויים שיתייחסו אלינו. אנחנו אוהבים את המדינה ואת העיר, אף אחד לא רוצה לעזוב, אבל הגיע הזמן שיבינו מה קורה כאן ויתחילו לפעול".