יוקר המחיה הוא נושא שמעסיק אותנו הרבה מאוד. כולנו מרגישים את כובד המחירים בכל מקום, ונדמה שהמצב רק הולך ומחמיר. רק לאחרונה גילינו שעלות החיים בישראל גבוהה ב-38 אחוז מהממוצע של ה-OECD, ולא התחלנו בכלל לדבר על מחירי הדיור בישראל, שרק הולכים ומאמירים, והופכים לבלתי אפשריים במרכז.
אבל מתברר שאנחנו יכולים להיות רגועים – יש מקומות שהפכו להיות כל כך יקרים, שהם מוגדרים כבלתי ניתנים למחיה; ערים בעולם שמחירי הנדל"ן בהן הפכו לבועה סגורה לעשירים, עד כי אנשים ממעמד הביניים נאלצים לוותר ולצאת מהן. התהליך הזה, של הפיכת שוק נדל"ן מקומי למפלצת בולענית הוא לא חדש – הבועות הלכו וצמחו בעשור האחרון בשלל מקומות בארה"ב ובעולם. בהתחלה זה הפך קשה יותר ויותר לרכוש בית, אבל לאחרונה, דוח חדש מסכם את התחושות של הרבה רוכשי בתים פוטנציאלים, ויוצר קטגוריה חדשה שמתייגת כמה מהערים הגדולות כ- impossibly unaffordable – ובאמת שניסינו למצוא תרגום מדויק למונח הזה. אם נשתמש במילים חופשיות, הכוונה היא למקומות שבלתי אפשרי לחיות בהן מבחינת יוקר המחיה.
דוח בשם the annual Demographic International Housing Affordability report, שלמעשה בודק ספציפית את היכולת של מגזרים מסוימים להרשות לעצמם בתים, השווה הכנסה ממוצעת אל מול מחירי בתים ממוצעים, ומצא שיש כמה גורמים שהטיסו את מחירי הדיור לגבהים חדשים. זה התחיל עם הבהלה לבתים עם חללים פתוחים וחצרות שהובילה מגפת הקורונה, המשיך למדיניות של רשויות בנוגע לקרקעות במרחבים אורבניים, ועד למשקיעים עם כיסים עמוקים ששפכו הון על השווקים ותרמו רבות לנסיקת המחירים.
הקטגוריה החדשה הזו בדוח, שמדרג מחירי דיור כבר 20 שנה, מונה עשר ערים, כחמש מהן הן ערים בחוף המערבי של ארה"ב ובהוואי, חצי מהרשימה. באופן לא מפתיע, הערים הכי יקרות בארה"ב לרכישת בית בן בקליפורניה. סן חוזה, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו וסן דייגו, כולן נכנסו לעשירייה הראשונה. הונולולו בירת הוואי נכנסה למקום השישי ברשימה.
הבהלה לקרקעות
אבל לא רק ארה"ב הולכת והופכת סיוט נדל"ני – גם באוסטרליה מתברר שהמחירים הופכים impossibly unaffordable. סידני, ואחרי ערי הדרום מלבורן, ויקטוריה ואדלייד, התמקמו טוב ברשימה. קנדה גם היא תורמת את תרומתה עם שתי הערים המרכזיות, אחת במזרח – טורונטו, והשנייה במערב – ונקובר.
אבל את המקום הראשון תופסת דווקא הונג קונג, אותה עיר-מדינה-מרכז פיננסי, נקודה קטנה בדרום סין הידועה בתור הדירות הזעירות שלה הממוקמות בגורדי שחקים ענקיים ועם מחירים גבוהים אפילו יותר מהם. הונג קונג היא דיירת קבועה בדוחות על יוקר המחיה, וכמעט תמיד מככבת ברשימות ה"הכי יקרות". יש לה את המספר הנמוך ביותר של בעלי בתים מכל הערים שנסקרו – רק 51 אחוז מהתושבים הם בעלי בית, בניגוד לסינגפור שבה 89 אחוז מהתושבים הם בעלי בתים הודות למדיניות ממשלתית ארוכת שנים של דיור ציבורי ובר השגה.
אמנם במהלך הקורונה מחירי הדיור בהונג קונג ירדו לאור סגירת הגבולות ומדינות האפס קוביד הקשוחה שהונהגה שם, לצד חקיקה שניסתה לצנן את המחירים בעיר. אבל אפילו עם הנתונים האלה, היא עדיין תופסת את המקום הראשון.
"המעמד הבינוני הוא תחת מצור בעיקר בגלל עלייה דרמטית במחירי הקרקעות", צוין בדוח. "בגלל שהקרקעות הפכו קצובות יותר ויותר כדי לשלוט בזליגה האורבנית, הפער בין הביקוש להיצע הטיס את המחירים למעלה". אחד הפתרונות המוצעים בדוח, הוא ללמוד קצת מניו זילנד, בדגש על מדיניות הקרקעות שלה, שמאפשרת הפשרת קרקעות רחבה יותר כדי לצנן את שווקי הדיור.
הדוח, שבחן 94 יעדים בעולם, מציין גם מה הן הערים בעלות המחירים הכי סבירים לדיור. בארה"ב אלה פיטסבורג (פנסילבניה), רוצ'סטר (ניו יורק סטייט) וסנט לואיס, בקנדה אדמונטון וקלגרי, בבריטניה בלקפול, לנקשייר וגלזגו, ובאוסטרליה פרת ובריסביין.
הערים היקרות ביותר בסדר יורד הן: הונג קונג, סידני, ונקובר, סן חוזה, לוס אנג'לס, הונולולו, מלבורן, סן פרנסיסקו/אדלייד, סן דייגו, טורונטו.