בבוקר שמחת תורה, התעורר ישעיהו (שייקה) שקד בביתו במושב נתיב העשרה בשעה 06:30 בבוקר לקול האזעקות והצבע האדום. הוא ואשתו הסתגרו מיד בממ"ד, ובילו שם עשר שעות. הממ"ד בביתם ערוך ומוכן תמיד, אבל בשבועות שלפני הטבח הנורא, לשייקה הייתה איזו הרגשה. קול פנימי אמר לו שמשהו גדול עומד להתרחש, והוא הכין את הממ"ד היטב ואף הקפיד לישון בו, מתכונן לבאות.
אחרי עשרות שיגורים באותו בוקר, גם הוא הבין שלא מדובר באירוע שאליו רגילים כבר תושבי העוטף, אלא אירוע חריג בעוצמתו. זמן לא רב אחר כך, הצטרפה לממ"ד בתו של שקד, שגרה ביחידת דיור צמודה, יחד עם בעלה ושלושת ילדיה. הם גם אימצו לממ"ד שלהם שלוש נערות מהמושב שהיו לבד בבית לבד, וכולן הצטופפו יחד למשך שעות ארוכות, בלי חשמל או מים.
מושב נתיב העשרה ספג פגיעה קשה בשבעה באוקטובר. 20 מבני המקום נרצחו, 17 מהם שהו במושב, שלושה שהו ביישובים אחרים, ותושבת אחת, בלהה ינון, עדיין נחשבת נעדרת אשר לא ידוע מה עלה בגורלה.
משפחתו של שקד חולצה אחרי שעות ארוכות בשלום, ויחד עם תושבי העוטף הם נדדו ברחבי הארץ. כמה ימים פה, כמה ימים שם, ואז למלון בתל אביב. כשחזר למושב, גילה כי בנוסף לטבח הנורא והאבדות הגדולות שספג העוטף כולו והמושב שלהם בפרט – גם החממות שלו ומקור פרנסתו ניזוקו באופן קשה. הציוד, הטפטפות, המחשבים, והגידולים עצמם, נשרפו והתכלו במתקפת הטילים. מחממה של כ-60 דונם נותר שליש. הנזק שנגרם לו אדיר.
"חודש אחרי השבעה באוקטובר לא ידעו עדיין אם השטח נקי ממחבלים", אומר שקד. "כדי לבוא לביקור, אישרו לנו להגיע לשעתיים בתורנות, כל פעם נכנס אחד עם ליווי של כיתת הכוננות. קודם סרקו ואז נכנסתי. כשהגעתי לביקור בחממה אני רואה את החממות עולות באש. שעתיים שלוש קודם היה ירי, והחממות ספגו ארבע רקטות בפגיעה ישירה. היה נזק עצום, עמודים עפו, המרזבים, הקונסטרוקציה, הטפטפות, כבלים של חשמל, מחשב ההשקיה – הכל עלה באש. אי אפשר להשתמש בכלום עד שלא יעברו שיקום".
היום, שמונה חודשים אחרי, עם נזק של מאות אלפי שקלים, מחסור חמור בידיים עובדות, ואפילו לא שקל אחד פיצוי מהמדינה, שקד ממשיך להגיע לחממות בכל יום, נלחם ולא מוותר לרגע, כדי להמשיך לייצר תוצרת חקלאית על אדמת נתיב העשרה. לדבריו הגיע שמאי לאמוד את הנזק הרב, אבל שום פיצוי כספי מהמדינה לא התקבל – לא על הפגיעה הישירה ולא על העקיפה של הגידולים הרבים שנאלץ להיפטר מהם. "נאלצתי לעקור את הגידולים ולשתול שתילים חדשים, כל הזמן גייסתי עוד עובדים, אבל אין מספיק", הוא אומר, "גייסתי חמישה-שישה עובדים לשעבר שהיו אצלי, אבל אני צריך הרבה יותר. לפחות 15".
אפשר לשלם משכורות, ולהמשיך לעבוד
שקד הוא ממקימי נתיב העשרה, חקלאי למעלה מ-45 שנה. הוא הגיע לאזור בשנת 1982 אחרי פינוי חבל ימית, ויחד עם חבריו הפריח את השממה. מאז ועד היום הוא מגדל ירקות כחול-לבן, בעיקר עגבניות שרי. המשק שלו הוא מהגדולים והוותיקים בתחום העגבניות בארץ, וכבר שמונה חודשים שהעסק הזה תלוי על בלימה. הוא סופג הפסדים של מאות אלפי שקלים, וזורק יבולים גדולים מבלי שאיש יוכל לטפל בהם.
"אין מספיק עובדים להשתלט על הכל, במיוחד בקיץ קצב הגידול מוכפל במהירות, רואים את השתילים לא מתוחזקים, אי אפשר לעבור בין השורות, משטחים שלמים של עגבניות שאני לא יכול להגיע אליהם. חבל, חבל שעם ישראל לא נהנה מהם", הוא אומר בעצב.
בנתיב העשרה יש כ-70 משקים חקלאים. בימים אלו, רק כרבע פועלים, וגם הם לא במתכונת מלאה. המחסור העצום בעובדים, החשש לחזור לאזור וההפסדים הכלכליים, הרחיקו את החקלאים מאדמתם. שקד היה מהראשונים שחזרו למשק, ומאז הוא שם. עובד, מייצר, משווק, אך בעיקר נאבק. מבחינתו, המשך העשייה והעבודה הם הניצחון הפרטי שלו. "בנר שמיני של חנוכה אישרו לנו סופית לחזור למושב. עד אז הייתי נוסע מתל אביב בכל בוקר, עובד שעות וחוזר לתל אביב. אבל מאז אני פה. זה המאבק שלי. הלוחמים מסכנים את עצמם בחזית והחלק שלי הוא לייצר מזון. יכולתי להישאר ברויאל ביץ', לטייל בטיילת ולקבל שכר על אובדן הכנסה, אבל העדפתי לחזור. עם כל הקושי, מבחינתי זה הניצחון שלי מול חמאס. לראות שכל התושבים בעוטף יחזרו, והשדות יהיו מוריקים, וייצרו מזון, פירות וירקות, לא משנה מה. שישווקו אותם לעם ישראל. אני בטוח שהחיילים רואים את זה שאנחנו שם, שהמלחמה היא לא לשווא".
על מנת לסייע לחקלאים בצפון ובדרום שנקלעו למשבר כלכלי בעקבות המלחמה, הוקמה לפני כחודשיים תכנית אשראי חברתי. התכנית משתפת פעולה עם שני גופים הפועלים ללא מטרות רווח, גוף האשראי החברתי עוגן וארגון לקט ישראל, העובדים יד ביד עם החקלאים. התוכנית הוקמה בעזרת תורמים, בעיקר מחו"ל, שרצו להושיט יד ולסייע לחקלאות הישראלית שספגה מכה אנושה.
במסגרת התכנית, החקלאים קיבלו לראשונה הצעה להלוואה מסובסדת בתנאים נוחים – במקום ריבית של שבעה-שמונה אחוז כמו בבנק, ריבית של שלושה אחוז בלבד במסגרת עוגן. שקד ניצל את ההטבה, עד שיעמוד חזרה על הרגליים. מחזוריות ההכנסות של חקלאים, הוא מסביר, מתחלקת לפי חודשי הקטיף בשנה. עד הקטיף יש הוצאות, ואחריו מגיעות ההכנסות. ההלוואה שקיבל הייתה הצלה של ממש. "השבעה באוקטובר תפס אותי לפני הקטיף, הוצאתי אלפי שקלים ולא הכנסתי שקל חזרה, והגעתי להוצאות של 300 אלף שקל. זה כבד מאוד. הגעתי למצב שאני חייב לשלם משכורות לעובדים, וההלוואה הזאת, בין היתר בזכות הריבית הנמוכה מאפשרת ריסטרט. אפשר לשלם משכורות, ולהמשיך לעבוד".
על אף ההלוואה, שקד מסביר שכל יום הוא מאבק. את האצבע הוא מפנה לממשלה. "מי שהיה צריך לדאוג לנו זו ממשלת ישראל. אני לא יודע במה הם מתעסקים, אבל הם לא מתעסקים בי. מתוך 40 שרים לא ראיתי שר אחד. ההרגשה היא שאין כתובת. אין מישהו שאכפת לו. היחידים שהיו אצלי הוא בני גנץ וחילי טרופר, הם באו ראו ושמעו. אם היה בא לפה שר או חבר כנסת, עושה סיבוב במשק, הוא היה רואה את הדברים ומתרשם. במה אתם מתעסקים? מה יותר חשוב מהיישובים שנפגעו בדרום ובצפון ומשפחות החטופים?".
למרות התחושות הקשות של ההפקרה, שקד לא הולך לשום מקום. "אני נשאר פה, בנתיב העשרה. זה הבית שלי. אני וחבריי הקמנו וייסדנו את המקום על גבעות חול ריקות כשאפילו עשב לא היה בהן. אני לא יודע מה יהיה פה במדינה, אבל היא חשובה יותר מכל העניינים הפוליטיים. אני אמשיך להיאבק, זה הניצחון שלי".