המקום הכי עסוק בקריית שמונה בתקופה הזו הוא חנות חומרי הבניין ליד השוק. להיט המכירות הנוכחי: מלכודות עכברים. ברחובות העיר זרוקים מוצרי חשמל רבים – מקררים, מזגנים, מדיחים – והלקוחות מספרים כי הממדים של נזקי "הזמן מחוץ לבית" רק מתחילים להתגלות. אחד התושבים, שהגיע לבקר בדירה הנטושה אחרי חודשים רבים, גילה להפתעתו שכפתור ההדחה של האסלה נשאר בטעות לחוץ כל הזמן הזה – והמים זרמו חופשי בזמן שהעיר הייתה מטווחת בירי בלתי פוסק.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
יותר ויותר סיפורים על נזקים אגביים שכאלו צצים מאז השבוע שעבר. בעקבות הסכם הפסקת האש חשו יותר ויותר תושבים מספיק בנוח לחזור ולבדוק את מצב הנכס. זה גם המקרה של משפחת בא כח, שבאה לבקר בביתה אחרי שלא הייתה שם יותר מחצי שנה. "בשבוע שעבר הגענו בפעם הראשונה אחרי הפסקת האש הביתה", אומרת שרה בא כח מביתה הזמני בטבריה. "רצינו לראות מה מצב הבית. מלבד נזקים קטנים בחוץ מהדף, יש לנו מטבח שבעצם נאכל על ידי עכברים וחולדות, ממש הכול נאכל".
"החולדות נכנסו דרך הצינורות של הביוב ואכלו גם את הצינורות עצמם. מהשתן שלהן כל העץ התנפח, והידיות של הסירים והמכסים נאכלו על ידי המכרסמים האלה", מספרת שרה. "גם אם תהיה עכשיו חזרה לבתים, אז אנחנו לא יכולים לחזור".
הנזק שעליו המדינה לא תפצה
ומתברר שעל הנזקים הללו המדינה לא משלמת, בינתיים: התושבים שנדרשו להתפנות חוזרים כעת לגל של נזקים "מהטבע" – פגעי מזג האוויר, חיות הבר, המכרסמים ועוד – ואלה אינם מכוסים במסגרת מס רכוש. ברשות המיסים פועלים למציאת פתרון, אך בינתיים התושבים שמגיעים ב"טפטופים" בחזרה מגלים שאיש לא יעזור להם בכל מה שקשור לנזקים שלא נגרמו באופן ישיר מהירי.
והנזקים האלו מצטברים, כפי שמדגים דוד בא כח, בעלה של שרה: "גם את כל התכולה של הגינה הקדמית והאחורית זרקנו לפח – הטרמפולינות של הילדים, אופניים, טרקטורונים, משחקים שהיו בחוץ. גם הפרוז'קטורים. עבר הרבה זמן, עברנו חורף, עכשיו עוד חורף, והגשמים הצטברו. גם התאורה התנפצה מההדף".
"לפני חודש וחצי הייתי חכם והחלטתי להגיש בקשת מס רכוש", מציין דוד, "כתוצאה מנזק עקיף ולא נזק ישיר. אני ממש ציינתי את זה. מילאתי את הטפסים באתר בצורה ברורה, הגשתי את אומדן הנזק שאני מעריך – סדר גודל של 100 אלף שקל. אני לא מתבייש להגיד את זה. חיכיתי בסבלנות קרוב לחודש והם הגיעו, שני נציגים מאוד חמודים ואדיבים, נתנו שירות ממש טוב – אבל, וזה אבל גדול, הם לא באו בשביל נזק עקיף. אחד מהם אמר לי שהוא בכלל לא היה צריך להגיע. הוא טען שעל המטבח לא אקבל פיצויים כיוון שאנחנו כביכול היינו צריכים להיות אחראים. כרגע אין שום הסדר עם מס רכוש על העניין של איך מפצים בצורה עקיפה את התושבים". (תגובת רשות המיסים – בסוף הכתבה.)
"את קריית שמונה לא ראיתי מנובמבר בשנה שעברה", מספרת המפונה נטלי פורטל, שמתגוררת בחודשים האחרונים בחריש באופן זמני. "כשהייתה עסקת חטופים הייתה הפסקת אש גם בלבנון. אז נסענו לראות את הבית, שאז עוד היה בסדר. גם הספקנו לנקות אותו ולרוקן את המקרר. השארתי בית באמת נקי, אפילו הבאתי מדביר והשארנו מלכודות עכברים. דאגנו לזה שלא נמצא בית כמו שאנשים אחרים מצאו. מאז נפלו טילים מחוץ לבית, גם קדימה וגם אחורה, ולא ראיתי את הנזקים. רק שמעתי מהשכנים ומבעלי שנסע לראות".
עקרב מת בחדר ופיח שנכנס לבית
"רק כשהגעתי בשבוע שעבר ראיתי את הבית שלי ממש", אומרת פורטל. "כאב לב. החלונות ממש יצאו מהמקום שלהם, חלק נשברו או נסדקו. יש לי מרפסת גדולה, וכל הגג שלי נסדק וחדרו מים בחורף שעבר, ובדשא הסינתטי במרפסת נהיה עובש. כמובן ראינו ג'וקים, אבל ראינו גם עקרב בתוך הבית, עקרב מת. אני גרה על ההר בקריית שמונה, ממש על ההר. השרפות בחודש יוני כמעט הגיעו אלינו לבית, אז מצאתי גם הרבה פיח".
לא חשבתם להגיע במהלך השנה האחרונה לבית ולטפל בדברים?
"אין זמן תגובה שם. לפעמים נופל הטיל ואז האזעקה מתחילה, ואני מאוד מפחדת. אין לנו ממ"ד, רק מקלט שכונתי, ולרוץ אליו לא בא בחשבון. אתה לא תספיק להגיע. בגלל שאני גרה ממש בסוף העיר, יש לי הרבה לנסוע ומזה נורא פחדתי. אני גדלתי ככה, נשרטתי מהילדות הזו. לכן ברחתי ב-8 באוקטובר. אפילו כשהיינו ביום חמישי שעבר עם הילדים, בדיוק היו הפגזות של הצבא. ברחתי משם ישר".
"הבית היה בית של ביטחון, והיום אני יכולה להגיד שהוא לא. אנחנו כן חושבים אם לחזור. כבר שנה וחודשיים אנחנו חיים בעיר אחרת, הילדים כבר התרגלו וגם מפוחדים לחזור. אתה אפילו לא צריך טילים, מספיק שאתה שומע את היציאות של הצבא, כמו שהיה ביום חמישי, ואתה כבר מפחד. אי אפשר לשמוע את זה".
הפסדי הענק והנזק שהתגלה אחרי שנה
אריה אקרמן יושב בפתח החצר שלו בקריית שמונה, מאובק כולו, ועוסק בערבוב נמרץ של אבקת גבס. "17 שנה ניפיתי קמח, ועכשיו אני מנפה גבס", אומר אקרמן, לשעבר בעלים של פיצרייה מצליחה בעיר. כיום יש לו יחידות אירוח בחצר האחורית של הבית. אף שהוא ומשפחתו עדיין מתגוררים זמנית בקצרין, שאליה פונו, הוא ובנו אורי כבר עוסקים בשיפוץ היחידות וגם הבית עצמו, שנבנה רק לפני כשנתיים. בניגוד לשכנם, שאליו עוד נגיע בהמשך, הבית של האקרמנים לא נפגע ישירות מטיל, בקושי מרסיסים – ובכל זאת ידיהם של האב ובנו מלאות עבודה.
"נסתם המרזב מלמעלה, אז בכל הקומה למטה יש מלא רטיבות. גם כל העציצים מתו, צריך פה להשקיע הרבה עבודה. גם החברים של אורי מהישיבה יגיעו השבוע לעזור לנו. יש פה גם נזק של הדף וגם של תזוזות, נשברו לי פה בלטות. החלונות נעקרו מההדף והתפוצץ הדוד. עיקר הנזק זה שלא הייתי פה שנה ויותר. אחרי חצי שנה, כשבאתי לפה, בפעם הראשונה פתאום ראיתי את כל הנזק והבנתי שהדשא נהיה צהוב ומה שמת כבר מת. אבל התחלתי לבוא פעם בשבועיים כדי לפקח מה קורה. כשניקינו את הבריכה הכול למטה היה בוצה עם יתושים, אז הבן שלי אמר לי, 'תראה, אנחנו חלוצים, מייבשים ביצות'. חכה, עוד שבועיים הכול פה יהיה יפה".
ואחרי כל זה, יצאת בזול.
"תראה, קודם כול הפסדתי השנה בערך 500 אלף שקל מזה שהעסק שלי היה סגור ולא קיבלתי פיצוי מהמדינה, כי זה עסק חדש. הספקתי לעבוד פה רק חצי שנה. אתה יודע, אחד מפסיד חצי מיליון שקל, אחד מפסיד את היד, אחר את הרגל, השלישי את הבת או הבן שלו. כולנו משלמים מחיר על החיים שלנו במדינת ישראל. גם כל השנה הזאתי מדברים על הסכם, הסכם, הסכם, הסכם, אז אני אומר, 'רגע, מה אני הולך לעבוד כשכיר? באיזה מקום אני אפתח עסק אחר?' עכשיו אמרו הסכם, אז אתה יודע, אנחנו בתוך יום באנו לפה לשפץ את הבית".
"ועדיין, אני אגיד לך שחצי השנה הראשונה הייתה מאוד מאוד קשה לי, לא הצלחתי לצאת מהמיטה. יש לי פה הלוואות של בערך 2 מיליון שקל על העסק הזה, לא הצלחתי להירדם בלילות. אבל התחלתי לעבוד על עצמי. תפסתי את עצמי והבנתי שיש לי ילדים, יש לי עתיד שאני צריך להיות אחראי לו. ואני לא יכול, לא יכול ליפול לשחור. התחלתי לעבוד על עצמי, לעשות מיינדפולנס, לעשות ספורט, לעשות דברים שמרימים אותי. בכיתי כמו ילד כשראיתי את הבית. תחשוב שאתה בא ורואה בבית החולים את הילד שלך שפתוחה לו הבטן בכל פעם שהייתי בא לפה, פעם בשבועיים. הייתי חוזר 'הביתה', לקצרין, וישן כדי לאסוף את עצמי. ההגעה לפה הקשתה מאוד מבחינה נפשית בכל פעם מחדש".
"צריכים לדעת שלא יצטרכו לארוז שוב"
בכל הקשור לעתיד, אקרמן משוכנע שלקריה צפויה שיבה מהירה יחסית לשגרה. "זה יקרה מהר ממה שחושבים. יש פה העניין הביטחוני, אני לא מבין בו, אני לא רואה חדשות, אז אני לא מתיימר. אני לא יודע אם ההסכם טוב, לא טוב, אני לא יודע אם יהיה בעוד 20 שנה סבב או לא. אין לי מושג. ויש העניין החברתי-אישי – בוא נגיד שרוב מי שיש לו פה בית יחזור. מי שגר בשכירות, עוד יש לו אופציה לשאול את עצמו אם הוא רוצה לגור במקום אחר. אבל אני חושב שאנשים יחזרו די מהר ברגע שייפתחו מסגרות החינוך לילדים.
"איפה המדינה צריכה להתערב? תראה, הייתה פה תנופת צמיחה אדירה בכל מה שקשור נגיד לפודטק, ממש השקיעו פה המון משאבים ובאו לפה המון חברות הזנק. כולן עזבו. מפעלי עוגן שהיו פה, כמו אלביט, עזבו גם הם ולכן המדינה צריכה ליצור את הפלטפורמה הזאת, שיחזרו לפה עוד משקיעים. הם גם צריכים לדעת שבעוד עשר שנים לא יהיה עוד סבב והם לא יצטרכו לארוז את עצמם שוב".
איש לא יודע מתי ישובו 24 אלף תושבי קריית שמונה הביתה. ההערכות השמרניות כרגע מדברות על פברואר. ובכל אופן, גם ממשלת ישראל, זו שרק לפני שבוע הגיעה להסכם הפסקת האש, לא ממהרת לקרוא לתושבים לחזור – בין שמתוך חשש לקריסת ההסכם ובין שבשל מקרים כמו זה של משפחת אקרמן. בינתיים יכולים התושבים ליהנות ממימון ממשלתי של שהייתם מחוץ לעיר, עד להודעה חדשה.
"להחזיר את הבתים ל-6 באוקטובר"
מי שאחרי שנה וחודשיים של חיים בתנאי מלחמה מתפנים עכשיו לעסוק בנזקים שהטבע גרם הם אנשי העירייה. "אנחנו דורשים שהמדינה תכיר בכל הבתים בקריית שמונה כבתים שנפגעו מטילים", אומר דורון שנפר, דובר העירייה, "כי הנזקים שם כבדים, ואנחנו דורשים שהמדינה תממן את כל הנזקים שנגרמו בכל הבתים בעיר. לתקן ולממן את התיקון ואת החזרת המצב של הבתים כפי שהוא היה ב-6 באוקטובר".
"אתמול דיברתי עם תושב העיר, הייתי אצלו בבית, מדובר בנזק של 57 אלף שקל – והם צריכים להגיע מיד", משתף הדובר. "אני עכשיו הולך לירושלים יחד עם ראש העירייה כדי לגבש את סל ההטבות. אנחנו רוצים את מענק השיבה בדיוק כמו שהיה בדרום. בדיוק מה שהיה בדרום: מי שחזר קיבל 100–120 שקל על כל יום ו-60 שקל לכל ילד על כל יום. אממה? הם היו 90 ומשהו יום מפונים. אנחנו יותר מ-400. אתה תופס את המכפלות?"
במהלך התקופה הארוכה של המלחמה מתח שנפר את כישורי הדוברות שלו אל מעבר למקסימום, והתנהל למעשה כגוף תקשורת של אדם אחד. מכיוון שנשאר כל העת בעיר, בשל תפקידו, התרוצץ שנפר בכל יום מאתר נפילה אחד לאחר, מבית פגוע אחד לאחר, ויצר מערך עדכונים לתושבים שמבוסס על קבוצות וואטסאפ וסרטונים קצרים שהפיק – והם הפכו ללהיט בקרב תושבי העיר בפזורתם, היכן שלא שהו.
"הייתי צריך לחשוב איך אני מביא להם את קריית שמונה לתוך הלובי של המלון, איך אני מביא להם את העיר לדרום ולמרכז ולאותן דירות שכורות שהם שכרו, כדי שיהיה חוסן לקהילה", מסביר הדובר. "ברגע שהדיירים לא בבתים המון זמן, כל נפילה יכולה להכות אצל כל אחד שדואג לרכוש ולבית שלו. מה שעשיתי במשך תקופה ארוכה, למעשה עד היום, זה להראות להם כל יום מה קורה בקריית שמונה. דיווחים מהשטח, תחת אש, עם טילים מעליך. זה נותן תחושה שמישהו שומר להם על הבית".
"יום אחד לא הכנתי סרטון, כי לא היה מה להודיע. יש ימים שאתה לא צריך להודיע כלום. מתקשרת אליי בלילה תושבת העיר, מבוגרת בת 60–70 ושואלת, 'דורון, הכול בסדר בקריית שמונה?' אמרתי לה שהכול בסדר. אז היא אמרה לי, 'אתה חייב לעשות סרטון ולהגיד שהכול בסדר, אני מתחננת, בבקשה. כשאתה שולח סרטון אז שומעים אותך, אתה מרגיע אותנו ונותן הרגשה טובה'. ברגע שיודעים מה קורה, גם אם לא קורה כלום, הם רגועים ויכולים להמשיך את החיים שלהם בצורה רגועה ושקט עד כמה שאפשר".
"רוצים לחזור אבל אין לנו לאן"
מאחורי הבית של משפחת אקרמן גרה משפחת אברהם. זה, כך נטען, הבית שנפגע בצורה הקשה ביותר בעיר – לא פחות משלוש פגיעות ישירות נחתו אצלם: הראשונה פגעה ישירות בחדר שינה בקומה העליונה, השנייה בחצר האחורית והשלישית ריסקה את שביל הכניסה לבית. אבי אברהם, אבי המשפחה, הגיע במקרה מהבית הזמני בחצור הגלילית כדי ללוות קרובי משפחה שהגיעו מרחוק לטיול באזור ובאו לראות את הנזק.
"בעזרת השם אני אחזור, אשכור בית בקריית שמונה ואמשיך עד שיעבדו ויסדרו לי את הבית", אומר אברהם. "אשתי מלמדת בחצור, היא מורה ומחנכת, אני עובד אגד. שני בנים מתוך חמשת ילדינו גרים עדיין בבית, אחד מהם עובד באגד גם כן. וזהו, אנחנו רוצים לחזור, אבל אין לנו לאן".
זו למעשה מעין אחוזה משפחתית: בבית הסמוך גרה אחותו של אבי, דבורה, עם משפחתה. גם היא הגיעה הנה מהמגורים הזמניים בעתלית. גם אצלה נפל טיל לבנוני בחצר. יחד עם שני האחים נמצא גם קרוב משפחה, שביקש להישאר בעילום שם. "הבית שלנו גם נפגע והתחלנו את התהליך הזה לפני חודש וחצי, כשהגיע לפה שמאי ראשוני. מאז אנחנו בסאגה", אומר קרוב המשפחה.
"הם מנסים לעשות חינוך שוק עלינו. דורשים מאיתנו ללכת להביא קבלנים ובעלי מקצוע, שייתנו פה הערכות נזק. אבל הערכות הנזק האלה גבוהות ממחירי השוק, ופתאום מתחילים לשחק איתנו על קטנות, כמה שקלים למעלה או למטה. אני מסכים שיש פה הפרזות מדי פעם במחירים בגלל בעלי עסקים, אבל זה לא מעניין אותי. אותי יותר מעניין שיתקנו לי את הנזק. כי מס רכוש מתלונן שבעלי העסקים פה יקרים, אז מס רכוש מוזמן לבוא ולתקן לי את הבית. אומרים לנו, 'אנחנו לא יכולים להביא בעלי מקצוע, תביאו אתם', אז אתה מביא להם אחד, ואז עוד אחד ועוד אחד אחר ובסוף לא מקבלים את הצעות המחיר האלה. אז מה אנחנו אמורים לעשות?"
"אם מס רכוש היה מאורגן, הוא היה שם נציג אמיתי ואומר, 'יש לי קבלנים וספקים שיידעו לתקן לכם כל דבר, צאו מהבית, נתקן לכם ונחזיר את הבית לקדמותו'. גם ככה קבלנים מפחדים להיכנס לפה. מה יקרה כשכולם יחזרו לפה? אתה יודע מה יקרה? יהיה פה ביקוש ענק לכל הקבלנים, לא יהיה קבלנים שירצו לעבוד והמחירים יקפצו עוד יותר. אז מה עשינו בזה?"
השיחה הלא פשוטה הזו מתפתחת לקראת סופה לקינה על מצב העיר הצפונית ביותר בישראל. למרות האופטימיות שהפגין אברהם לקראת הפסקת האש, גם הוא וגם אחותו – שניהם נולדו וגדלו כאן. לא בטוחים שהעתיד מזמן טובות לקריית שמונה. "אני בת 65, מאז שנולדנו אנחנו יודעים פחד. אבל הצעירים, מה שהם סבלו בילדות, ועם מה שהיה עכשיו, הם לא ייתנו גם לילדים שלהם לסבול את זה". ואחיה מוסיף: "אנחנו, המבוגרים, לא נעזוב. השקענו פה בקריה".
"הם (הצעירים) לא יחזרו. נתת להם עכשיו שנה לחיות את החיים במרכז, אין סיכוי שהם יחזרו", מסכמת דבורה. וקרוב המשפחה בוחר לשים את הדגש דווקא על המצב הביטחוני: "כבר התחלנו לראות את הפעילים של חיזבאללה חוזרים לגדר. כשצה"ל יתחיל לסגת, כמה זמן ישמרו על אזור החיץ הזה? עד שלא יהיה פה כוח בין-לאומי אמיתי שיישב על הגדר, 'חומת מגן' בצורה שתמנע את הפשיטות האלו – וזה לא יקרה, בינינו – לא יהיו פה חיים נורמליים". בניגוד לרבים מתושבי האזור, האח אבי אברהם דווקא אופטימי לגבי ההסכם עם חיזבאללה ומאמין שיאפשר לחזור בהמשך.
"זה לגמרי הבית, החיים שלי פה"
אבל יש גם מי שבכל זאת חוזר כבר עכשיו – ולא סתם, אלא אחד כזה שבחר במיוחד בקריית שמונה. את עומר קוז'וקרו אנחנו פוגשים בצוהרי היום, כשהוא עסוק בפריקת המכונית העמוסה. אחרי שנה וחודשיים, זה היום הראשון שלו שוב בעיר שהוא אוהב. "לפני שנתיים הגעתי לרמת הגולן, וגם היום אני עובד שם בחקלאות. באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לגור במקום אחר, היה בא לי משהו שהוא קצת יותר עירוני. אז עברתי לפה. ואחרי שנה – יאללה להתפנות. באתי לגור כאן בעיר הזאת ולחיות אותה, את ההוויה שלה, והרגשתי שלוקחים ממני את הבחירה".
למקרה שיש ספק, אף שמשפחתו אינה מתגוררת באזור, והוא עצמו הספיק לחיות בעיר שנה אחת בלבד, לקוז'וקרו אין בכלל ספק – הוא בקריית שמונה כדי להישאר. הוא כבר ניגש להכין קפה לאורחים הלא קרואים שהגיעו לדירה החשוכה. מיכאל הצלם ניגש למפסק שבקיר. "אתה רואה, שכחתי שאפשר להדליק את האור", אומר קוז'וקרו בחיוך וניגש להתיישב על כיסא במרכז הסלון הריק למחצה. על הרצפה כוסות קפה שחור שנהפכו למאפרות והקרטונים שבהם ארוזים חלק מחפציו. בפינה אחרת קשה להתעלם מסימני השנה שנאלץ לשכור בה שתי דירות במקביל – זו שאליה חזר היום וזו שהתגורר בה עד כה.
"רגע, העיר עוד לא חוזרת, אנחנו רק עם הפסקת אש. עד שהצפון יתחיל להשתקם, להתאושש, עוד ייקח זמן", אומר קוז'וקרו בזמן שלא רחוק משם שוב נקלע צה"ל לתקרית עם ארגון הטרור חיזבאללה בהר דב. "אבל התחושה נפלאה, כי אתה יודע, זה לגמרי הבית. אפילו שלא גרתי פה הרבה זמן, העיר מתחברת לווייב שלי. כל הדברים ששמתי כאן, כל האנרגיה שהשקעתי פה לפני כן. כל החיים שלי פה, החברים שלי מסביב. אתה ישר מרגיש את זה כשאתה חוזר, למרות שלא כולם חזרו".
קוז'וקרו גר בקומה הרביעית, דירה בלי ממ"ד, בפרויקט "הכוכב" – אזור שנבנה בשנות ה-80 ונחשב בשעתו לחלק היוקרתי בקריית שמונה. האהבה שלו למקום כה גדולה, שהוא גם ניסה לחזור תוך כדי המלחמה: "הייתי אצל ההורים שלי ברחובות, אבל אחרי חודשיים-שלושה החלטתי שאין מצב שאני נשאר במרכז. זה לא בשבילי. הייתי פה עם קצת פיצוצים, וזה היה לא נעים. גם חדר המדרגות פה פתוח, זה לא חדר מדרגות פנימי". בהתלהבותו הוא ניגש אל הדלת להדגים לנו מה קורה ברגע האמת: "אתה בקומה הרביעית, אז אתה שומע את האזעקה כשאתה יוצא מהדלת. וכשאתה מגיע לכאן", הוא אומר על מפתן הדירה, "כבר נגמרת האזעקה. אתה יורד שתי מדרגות, בום-בום-בום, ומתחילות הנפילות. המקלט למטה. מקסימום, תוך כדי הפיצוצים, אתה יורד קומה, נשכב, ומה שיהיה – יהיה. הכול מכתוב".
"לא חסר פה לחם על השולחן", אומר קוז'וקרו על שכניו לעיר. "ואתה אומר, בסדר, אנשים עזבו את הבית, הם לא פליטים. אתה יודע, הם לא גרים עכשיו בפחון, יש להם סידור. אבל, אתה יודע, יש דרגות לפליטות. והתחושה הזו שאין לך בית משלך, שאתה לא יכול להגיע לשם – וזהו. הקהילה הזאת התפרקה. גם הקהילה של קריית שמונה וגם של הקיבוצים והמושבים".
קוז'וקרו עוסק, כאמור, בחקלאות, אך גם במוזיקה. "אני לא מוזיקאי, אני כותב שירים", הוא מחדד. רגע לפני שאנחנו הולכים, הוא שולף את הגיטרה ושר לנו שיר פרי עטו, אולי סוג של שיר תקווה:
"את תבואי ונשתה מרק,
נתחבק הרבה, נתחבק חזק,
נמזוג לנו יין, זה כל מה שנחוץ,
אני ואת בבית, ניהנה מהחורף שבחוץ."
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
מרשות המיסים נמסר בתגובה: "מאז כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש מתמודדת קרן הפיצויים עם מספר גדול של פניות ממפונים הנערכים לקראת שיבה לביתם ומבקשים לתקן נזקים שנגרמו מהלחימה. מדובר בתרחיש שהיה צפוי והקרן נערכה לקראתו מראש, בין היתר על ידי הקמה של שלושה מוקדים בצפון, פעילות מיפוי מקדימה ועוד צעדים. הקרן פועלת בצפון עם 30 צוותי שמאים ומהנדסים כדי לתת מענה למספר הרב של הפניות, ומטבע הדברים ייתכנו זמני המתנה ממושכים יותר משהיו מוכרים עד כה.
"ככלל, שיקום המבנה נעשה בידי קבלנים פרטיים לאחר קבלת הצעות מחיר ובדיקת ההתאמה היחסית בין הצעות המחיר להערכת השמאי בנוגע לעלות תיקון הנזק. זו הדרך היעילה והמהירה ביותר לבצע את השיקום. במקרים חריגים, שבהם יש לניזוק קושי בהתנהלות עם קבלן, ניתנת גם האפשרות של שיקום באמצעות חברה משקמת של קרן הפיצויים.
"בכל הנוגע לטענות על נזקים שנגרמו מהיעדרות ממושכת מהבית – כגון נזקי צנרת, מכרסמים ונזקים לגינון: מדובר בנזקים שאינם מכוסים במסגרת חוק מס רכוש. קרן הפיצויים בוחנת בימים אלה, יחד עם גורמים ממשלתיים אחרים האמונים על הטיפול במפונים, את הנושא ופועלת לגבש פתרון מיטבי לסוגיה".