"סוף השנה התקציבית בצה"ל, ונשאר לנו ביחידה כסף. הסבירו לי שאם זה יישאר ככה, אז בשנה הבאה יקצצו לנו את התקציב. פתחתי את הקטלוגים ומצאתי את הספקטרום אנלייזר, מנתח התדרים הכי יקר עם כל התוספות, בערך 60 אלף דולר. הזמנתי שניים. ואז כשהם הגיעו, לא הוצאתי אותו מהקופסה אלא השתמשתי בו בתור כיסא כי לא היה לנו תקציב לציוד משרדי".
המשפט הזה הוא לא שורה בתסריט מאיזה סרט פארודי על צה"ל או המצאה של חייל שמחפש תשומת לב, אלא ציוץ אמיתי שהופיע לאחרונה ב-X, ויצר שרשור סיפורים שלא ייאמנו על בזבוזים בצבא ועל אופן ההתנהלות עם התקציב הצבאי ביחידות השונות.
בעוד רגע תתכנס הוועדה לבחינת תקציב הביטחון בראשות ראש המל"ל לשעבר תא"ל (במיל') יעקב נגל, והיא תתחיל לפעול כדי להבין לאן מתאייד הכסף בצבא. אולי הוועדה יכולה באמת להתחיל את עבודתה מאותו שרשור מקומם ברשת החברתית, שם האנונימיות מאפשרת למי שהיו שם, בזבזו וזלזלו קשות בתקציב שהם אמונים עליו, לספר באמת איך הדברים עובדים.
התמונה שעולה מהווידויים האלה ברורה: בצד היעדר תקציב לצרכים אלמנטריים של היחידות הצבאיות, וחוסר מהותי ביחידות הלוחמות שבא לידי ביטוי בתרומות עתק מאזרחים בתחילת המלחמה – יש בצה"ל בזבוז משווע ומרתיח בכל מה שנוגע לפריטים שאינם הכרחיים.
על פי הציוצים שבשרשור, התקציב שמקבלות היחידות השונות בצבא נקבע לפי עיקרון אחד ברור: כמה הוציאה היחידה בפועל בשנה החולפת. כך, למשל, אם ליחידה נשאר עודף תקציב שלא נוצל, בשנה שלאחר מכן היא תקבל תקציב נמוך יותר, כגובה התקציב שבו השתמשה. לעומת זאת, אם התקציב הוצא במלואו, גם בשנה שלאחר מכן תיהנה היחידה מתקציב באותו הגובה.
השיטה הזו, כמו שעולה מהציוצים, יוצרת תמריץ לנצל את הכסף במלואו באופן מלאכותי, אם צריך ואם לאו. או כפי שסיכם זאת אחד המשתתפים בשרשור, שסיפר על כך שאצלם ביחידה הייתה מדפסת לכל חייל: "המשפט הכי שנוא עליי בעולם: חייבים להוציא את הכסף, אחרת בשנה הבאה יקטינו לנו את התקציב".
סוף שנה תקציבית בצה"ל ונשאר לנו ביחידה כסף.
הסבירו לי שאם זה ישאר ככה בשנה הבאה יקצצו לנו את התקציב.
פתחתי את הקטלוגים ומצאתי את הספקטרום אנלייזר הכי יקר עם כל התוספות.
בערך $60 אלף דולר.
הזמנתי שניים.
ואז כשהם הגיעו לא הוצאתי אותו מהקופסה אלא ישבתי עליו בתור כיסא כי לא היה לנו… https://t.co/9C3bvGku6l
ההישג המקצועי: להצליח לבזבז את התקציב השנתי
ההתנהלות הזו חוללה מצבים אבסורדיים של חוסרים בדברים בסיסיים. "לנייר טואלט לא היה תקציב, והיינו מביאים מהבית וכל אחד היה מחריש אצלו בארון", כתב מישהו בשרשור. "היינו הולכים לכנסים בשביל הסוואג (ציוד משרדי איכותי עם פרסומת שקר כלשהי) כי לקנות עט לא יכולתי". מצד שני, היחידות השונות הוציאו סכומי עתק על ציוד מחשב, כפי שמספר מגיב אחר בשרשור: "בדיוק יצאה מדפסת שעווה ב-50 אלף שקל, מעבר לכך שלא היה מה לעשות במדפסת איכותית כזו ביחידת בינוי, כבל פעם שהייתה הפסקת חשמל, הדיו, שעלה מאות שקלים, היה נוזל. אחרי חצי שנה מכרו אותן כפסולת אלקטרונית".
צייצן אחד סיפר על דלתות רב-בריח שהותקנו בשירותים אצלם ביחידה, כי היה צריך לנצל את התקציב; ביחידה אחרת, עודף התקציב בסוף השנה נוצל לרכישת מזגנים חדשים לכל הענף. אך מאחר שלמחצית מהדלתות לא היו מנעולים כי לא היה תקציב למנעולים, "היינו צריכים לקשור את הידית בחבל (!) כדי שלא יגנבו לנו את המזגנים עד להתקנתם. כנראה מישהו הזמין, עברו עשר שנים והוא השתחרר, ואז הם הגיעו". צייצן אחר סיפר סיפור מרתיח במיוחד: "פעם רצינו מקרר ולא היה לנו תקציב אפילו לאמקור יד שנייה, אז הלכנו לנגד שהכיר כל פריט בקטלוג של הצבא האמריקאי והוא מצא מקרר שמסוגל להגיע למינוס 50 מעלות ב-100 אלף דולר. בשתייה של חמישי, בתוך שלוש דקות הייתה לנו קולה קפואה".
באחת היחידות נגמר התקציב לאוטובוס או טיולית, אז החיילים נסעו במקום זה "על 16 האמרים". יוצא חיל הקשר סיפר על רכישת שרתים משוכללים בעלות של 100 אלף דולר האחד, שמעולם לא היו בשימוש ואפילו לא הוצאו מהקופסאות; אחר מספר על ציוד מחשוב בעלות של 5 מיליון דולר שהועבר לגריטה, כי המיזם שבעבורו הם נרכשו נגנז; ויוצא אחת מיחידות המודיעין סיפר שהציע לחבר מחי"ר את כל הציוד המשרדי המשובח שלא שימש באותה שנה. "לפלוגת כפיר היה ציוד משרדי בכמות של חטיבה עם כמות סטיקלייטים (מַקְּלוֹרִים) שיכולה להאיר את תל אביב בלילה לבן", הוא כותב.
יועצת הקריירה אורנה רודי תרמה אף היא לשרשור מניסיונה בבזבוז בצה"ל: "יעצתי עשור וקצת לקצינים פורשים. הם התגאו לא אחת בהישג מקצועי – הצלחתי לבזבז בכל שנה את כל התקציב. אני זוכרת במעורפל רכישה של עשרות כיסאות מנהלים יקרים לכל החפ"שים באיזה בניין בקריה". רודי אומרת שהתנהלות כזו קיימת במגזר הציבורי בכלל, ומה שרואים בצה"ל, אפשר לראות אחד לאחד גם במשרדי הממשלה.
באופן לא מפתיע, גורמים שהיו אמונים על התקציב הצבאי "אינם מכירים" תופעות מסוג אלו שתוארו. דוד ברודט, שעמד בראש הוועדה לתקציב הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה, אומר שבזמנו פעל להעברת תקציבים שהיו תקועים במטה הכללי, למטה לפיקודים, ולחצו על הפיקודים שיעבירו ליחידות, מה שהביא לידי התייעלות מאוד גדולה.
תא"ל (במיל') ששון חדד, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, ראש המערך התקציבי בצה"ל וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון בין השנים 2014–2017, וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS), חושב שהסיפורים בשרשור מוגזמים, ולא מתארים אירועים אמיתיים, שכן "לא קונים בסכומים כאלו כלאחר יד". ואילו תא"ל ראם עמינח, לשעבר חבר בפורום המטכ"ל וחבר הנהלת משרד הביטחון, ששימש ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון וראש המערך הכלכלי של צה"ל, וכן יועץ כלכלי לרמטכ"ל, חושב שהתיאורים המתוארים לא נכתבו בכלל על ידי אנשים אמיתיים: "אני מניח שמי שכתב זאת הוא בוט איראני, או מישהו שמכיר את התקציבים של משרדי הממשלה האחרים ולא היה מודע שבצבא זה אחרת… ולכן כתב את השטות הזו. במשרדי הממשלה תקציב שלא נוצל במזומן במהלך השנה לא עובר לשנה הבאה, ועלול אף להעיד על חוסר צורך ולפגוע בתקציב העתידי של אותו משרד ממשלתי, ולכן מה שנתכתב כאן קורה בלא מעט משרדים ממשלתיים. בצה"ל, לעומת זאת, הטכניקה אחרת לגמרי: אם לגוף מסוים יש תקציב בשנה מסוימת הוא ממש לא חייב לנצלו באותה שנה, הוא יכול לפתוח תהליך התקשרות שנמשך שנים".
מעבר לזה, הוא אומר, יכולת ההשפעה של היחידות השונות בצה"ל על השימוש בתקציבים שונים היא שולית עד זניחה. כך, למשל, "גדוד טנקים לא יכול לבחור את הטנקים שיקבל או את הציוד שיהיה עליהם, יש לו דרגות חופש לדוגמה בתבלינים במטבח ובמשקולות לחדר הכושר".