החוסן של החברה האזרחית מאז השבעה באוקטובר, הוכח מעל כל ספק. בימים הראשונים, כשהממשל עוד ניסה להבין מה קרה, היו אלה ארגונים אזרחיים שהציעו סיוע בשלל תחומים. אבל מה שפחות מדובר בו, הוא החשיבות העצומה שיש לשלטון המקומי ברווחתם וביטחונם של התושבים. אמנם מדובר רבות על חולשתה של המדינה באותו יום ובימים שאחריו, אבל לא מספיק מדברים עלא מצוינת מספיק חוזקתו של השלטון המקומי, אשר הרים את ראשו במספר יישובים וערים – דוגמת נתיבות, בה חברת שמירה עירונית מנעה את הפלישה לעיר.
גם בסכסוכים ומצבי חירום בעבר, השלטון המקומי נכנס לפעולה. אם במלחמת לבנון השנייה או במגפת הקורונה, הרשויות עשו הכל כדי לספק שירותים ותמיכה חיוניים כאשר השלטון המרכזי נתפס כנעדר או לא יעיל, ויכולת התגובה שלהן הייתה מהירה ואיכותית. במשבר, ובטח במשבר כמו השבעה באוקטובר, שירותים ציבוריים לא יכולים לעמוד לבד בעומס. לכן הם חייבים גם את השלטון המקומי.
והציבור רוחש להן אמון. מידת האמון בשלטון המקומי עומד על 63%, לעומת 29% - מידת האמון בממשלה ובשלטון המרכזי. בדומה לחברה האזרחית, גם השלטון המקומי נאלץ להיכנס לחורים שמותירה הממשלה, ונדרש לעסוק בסוגיות שהמדינה לא מגיעה אליהן בגלל תת השקעה.
אבל זה לא שיש לו אינסוף משאבים בעצמו. עוד לפני שפרצה המלחמה, היו חסרים בישראל בערך 180 מיליארד שקל בשירותים הציבוריים, כדי להגיע לרמה של ממוצע ה-OECD. כך, גם לגבי יחס חוב תוצר, שבישראל הוא מהנמוכים במערב. המשמעות בפועל היא שהשירותים שהמדינה מספקת לאזרחיה באמצעות השלטון המקומי נמצאים בחסר משמעותי מאוד בתחומי החינוך, התחבורה, התשתיות, הרווחה ועוד.
המנגנונים המקצועיים של המדינה נשחקים. תפקידים ציבוריים רבים, שהיו נחשבים עד לשנים האחרונות יחסית מקצועיים, הפכו לכר למינויים וג'ובים פוליטיים בהיקפים עצומים. "שיטת הרמזור", דרך העבודה של מירי רגב שנחשפה, היא דוגמה אחת לכך. או המינויים הבלתי ראויים במנהלות השיקום, ומינוי אלוף במיל' אליעזר (צ'ייני) מרום למנהלת השיקום, שאחרי חודשיים בלבד יסיים את תפקידו לאור חוסר שביעות רצון של ראש הממשלה.
עובדים עבור התושבים עם ידיים כבולות
בישראל יש היום 257 רשויות מקומיות, מתוכן 78 ערים וכל היתר הן מועצות אזוריות, מועצות מקומיות ומועצה מקומית תעשייתית. משרד הפנים הוא הרגולטור העיקרי הממונה על פעילות הרשויות המקומיות בשלל תחומים, החל מהסכמי שכר וכלה במנהל התכנון. משרדי הממשלה הרלוונטיים כמו החינוך, הרווחה, הגנת הסביבה וכמובן האוצר, מעבירים את רוב הכסף המרכיב את תקציבי הרשויות המקומיות.
הרשויות המקומיות בישראל מאוד לא עצמאיות. מידת האוטונומיה שלהן היא הנמוכה ביותר מבין המדינות – הן ב־OECD והן יחסית לאיחוד האירופי. בניתוח שנערך על התקציב שקיבלו הרשויות מהשלטון המרכזי ב־2018, למשל, נמצא כי מתוך 28 מיליארד שקל שהעבירה המדינה, רק 18% היו תקציב שלא יועד מראש למטרתו. אם מוסיפים את תקציבי הפיתוח, שכולם צבועים מראש למטרה מסוימת, מתקבלים רק 14.5% מהתקציבים שאינם צבועים, שהם כ-34.5 מיליארד שקל. זו אחת החולשות המרכזיות של השלטון המקומי, שמנהל את הרשות ואת התושבים כששתי ידיו כבולות.
גם בענייני חינוך מתקשה המערכת לתת מענה ראוי ומיגון לתלמידים באזורי מלחמה, לצד פתיחת מסגרות חינוך לתלמידים מפונים. בסופו של יום, זה תפקידו של השלטון המקומי – ומאז המלחמה נדרשו ברשויות לתת גם מענה למפונים.
"עוד מאז הקורונה ועד השנה האחרונה, השלטון המקומי מתמודד עם חוסר המסוגלות של הממשלה להתמודד עם האתגרים הגדולים של מדינת ישראל", אומר יזהר כרמון, מנכ"ל המרכזים לצדק חברתי. "זה לא מקרה. החלשת המגזר הציבורי היא מהלך מכוון שרק הלך והתעצם בשנתיים האחרונות".
קידום השלטון המקומי ופיתוחו, ההבנה שהוא עשוי להיות המפתח לשיקום המדינה, הם נושאים שבהם עוסקים רבות המרכזים לצדק חברתי. "אנחנו שמים לעצמנו מטרה להצמיח חברה אזרחית חזקה שיודעת לפעול ולקדם את הרשויות המקומיות, ולהכשיר מנהיגות ומנהיגים מקומיים שייקחו את תפקידי ההובלה במועצות הערים", ממשיך כרמון.
לטובת העניין, מקיימים המרכזים לצדק חברתי כנס שנתי שיתמקד השנה בנושא שיקום מדינת ישראל במלאת שנה לאירועי ה-7 באוקטובר. הכנס, שייערך ב-19 לספטמבר במכללה האקדמית אחווה שבמועצה האזורית באר טוביה, יעסוק במגוון ההיבטים של השיקום הנדרש – החל משיקום היישובים שנפגעו, דרך שיקום האמון בין האזרחים למדינה, ועד לשיקום היחסים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.