דמיינו לעצמכם מציאות מקבילה, שבה טלי גוטליב משקיעה את כל המרץ שלה במציאת פתרונות לסטודנטים שנפגעו בגלל המלחמה. עולם שבו איתמר בן גביר לוחץ להעביר תקציבים למערך הפסיכולוגי, כדי שיוכל לטפל באלפי צעירים עם טראומה, וניסים ואטורי מנצל את מעמדו כסגן יו"ר הכנסת כדי לצאת למסע הסברה בקמפוסים בארצות הברית.

השבוע, בפעם המי יודע כמה, שוב תפסו ציטוטים מביכים מישיבת סיעת הליכוד את הכותרות. לצערנו אלה כבר חדשות ישנות, והזעזוע הפך למופע קרקס: הם מייצרים גימיקים זולים, אמירות נוראיות, ומעמיקים את הקיטוב בעם – ואנחנו יושבים ומצקצקים מול הטלוויזיה. העניין הוא שזאת לא סתם פדיחה. האנשים האלה פוגעים ביכולת של צעירים ישראלים לבנות לעצמם עתיד.

לכתבות נוספות במדור כסף >>

"ויתרתי על הביטוח המקיף וחסכתי 3,500 שקל"

רשת הסטוק שהחליטה להילחם בהעלאות המחירים – ופותחת "דיוטי פְּרי"

סמוטריץ' החריג את הישיבות החרדיות מהקיצוץ הרוחבי בתקציב

בזמן שהם מתעסקים בקונספירציות זולות, הדיור נותר רחוק מלהיות בר השגה, אפשרויות התעסוקה מתמעטות, מערכת החינוך ממשיכה להתדרדר והתחבורה הציבורית עדיין תקועה. ככל שהפוליטיקאים ממוקדים בתדמית שלהם ובפתרונות פופוליסטיים, המצוקות שלנו נשארות מאחור.

מערכת היחסים בינינו לבין הפוליטיקאים התהפכה: במקום שאנחנו נכתיב להם את הציפיות, הם אלה שנוזפים בנו. לכן, הצעד הראשון בתיקון של ישראל הוא חזרה לתנאי בסיס חדשים לנבחרי ציבור: חיבור לסוגיות הבוערות ולבעיות שלנו, לערכיות ולמוסר עבודה, ובמקרה שהדברים לא מצליחים? יכולת לקחת אחריות. נגמרו הימים של מפלגות שהיו"ר בוחר. רוצים את הקול שלנו? קיימו פריימריז פתוחים.

הצעד השני הוא סוף להסתתרות מאחורי החסינות הפרלמנטרית. נבחרי הציבור שלנו צריכים לדעת להעניש חברים שמבזים אותם ואותנו. ואם הם לא עושים את זה, אנחנו צריכים להזכיר להם את הציפייה מהם. למשל, אחרי שחה"כ אלמוג כהן העלה לייב משפיל מהמליאה שבו הוא משמיע קולות של חיות לחברי כנסת, פנינו יחד כסטודנטים בתלונה לוועדת האתיקה, ועל כהן הוטלו סנקציות.

אלא שהצעד החשוב מכולם הוא לבחור באנשים ראויים מראש. להחזיר לבמה הפוליטית אנשים ישרים, פרגמטיים ומקצועיים, עם נכונות להושיט יד ולנהל דו-שיח עם הצד השני, ולנהל שיח ענייני כדי לקדם את המטרות שלנו. במקום גוטליב, אנשים כמו משה כחלון שהוביל רפורמה בסלולר שהוזילה את מחיר הסלולרי לכולנו. במקום בן גביר, ח"כים כמו משה ארבל – שעזר לפתור את משבר הדרכונים ומהווה גשר בין קהילות. במקום ניסים ואטורי – מנסור עבאס, שנלחם על תוכנית חומש למגזר הערבי, מגנה את הטרור ומקדם שילוב אמיתי של ערביי ישראל בחברה.

אחרי 7 באוקטובר הגיע הזמן שנדרוש מנהיגים שמתעסקים פחות בטיקטוק, ויותר בפתרונות וחזון: כאלה שיבטיחו טיפול הולם בלוחמי המילואים ובמפונים. כאלה שיקדמו מדיניות שמצמצמת פערים כלכליים, כאלה שיפעלו לצמצום הפערים בין חלקי החברה הישראלית, יעסקו בהשתתפות בחובות החברה, בגיוס לצבא ובעיצוב גבולות המדינה. מנהיגים שגם אם דעתם שונה לחלוטין משלנו, נתגאה שהם השליחים שלנו בכנסת ושנוכל לפנות אליהם ולעבוד איתם כדי לבנות את החיים שלנו כאן.   

החברה הישראלית זקוקה נואשות למנהיגים חדשים שיאחדו אותה. אגדה פופולרית מספרת על שני זאבים שנלחמים בתוכנו, כאשר הזאב שמנצח הוא זה שאנחנו מאכילים. בואו נבחר להאכיל את הראויים, ולא את הטרולים.