בפרסום של אהרן רבינוביץ ב"הארץ" נחשף כי: "ההסכם הקואליציוני עם ש"ס קובע כי המדינה תקצה תקציב ייעודי לצעירים שעזבו את החברה החרדית (יוצאים בשאלה), המעוניינים להישאר בקשר עם משפחתם והקהילה". לפי ההסכם, לטיפול בנושא יוקצו עשרה מיליון שקלים, שיועברו באמצעות משרד הרווחה או החינוך, ובהסכם הקואליציוני נכתב כי התקציב מיועד: "למתן כלים לצעירים מהמגזר החרדי שעזבו את הקהילה, שאינם נמצאים במסגרת חינוכית כלשהי, ומעוניינים להמשיך ולקיים קשר עם הקהילה החרדית והמשפחה".
איך ולהיכן ינותב הכסף בסופו של דבר, אם בכלל, עוד מוקדם לדעת. אבל ההכרה הרשמית של מפלגה חרדית בצורך לתמוך ביוצאים בשאלה הוא אירוע היסטורי-מגזרי שיש לברך עליו. מנגד, יש לתהות הן ביחס ליעילות של המהלך והן כלפי המגמה הרחבה יותר שהוא מסמן בכל מה שקשור ליחסו של המגזר החרדי ליוצאים וליוצאות.
כ־3,000 צעירים בשנה בוחרים לצאת בשאלה. רובם נוחתים אל החיים החילוניים ללא כסף, השכלה ומקום עבודה. מנתוני משרד הרווחה עולה כי קרוב למחצית מבין היוצאים מאורח החיים החרדי מדווחים על היעדר עורף משפחתי כלשהו, ומעל 40 אחוזים על תחושת בדידות. האם ואיך ההתניה של סיוע כלכלי בשמירת קשר עם הקהילה והמשפחה, אמורה להועיל בהתמודדות עם האתגרים האלו?
האם התקציב החדש יממן טיפולים פסיכולוגיים שלא מקדשים את "המגזר" ושבראש מעיניהם נמצאת רווחתו של הפרט בכל מצב ובכל זמן? האם התקציב החדש יממן ליווי מקצועי בכל מה שקשור לסוגיות של זהות מינית או מגדרית?
אי אפשר שלא לתמוה (ולהיתמם, יש שיוסיפו) איך קשר או אי-קשר עם הקהילה החרדית אמור להשפיע על הצורך המיידי של השלמת השכלה למשל, או למה קשר עם המשפחה אמור להוות תנאי מקדים בשלב של הישרדות כלכלית ומנטלית ובצל תהליך גיבוש מחודש של זהות ושייכות?
כיהודי טוב שגדל על אדני הקושיות והפלפולים, הנה עוד כמה שאלות לא פחות רלוונטיות: האם התקציב החדש יממן טיפולים פסיכולוגיים שלא מקדשים את "המגזר" ושבראש מעיניהם נמצאת רווחתו של הפרט בכל מצב ובכל זמן? האם התקציב החדש יממן ליווי מקצועי בכל מה שקשור לסוגיות של זהות מינית או מגדרית? ובכלל, האם זה נכון שכאלו שנמצאים במגזר שממנו ה"יוצאים" יוצאים, יהיו האחראיים על השיבר?
קשורים אבל לא כפותים
מעבר לצעד הטקטי מעורר התקווה, השינוי האחרון מחדד את הפער שעוד לא נחצה ואת התהליך החשוב אך הלא מספק שעובר על המגזר החרדי. לצד המהלך של מפלגת ש"ס, בשנים האחרונות גם החברה האשכנזית החרדית מגלה יותר סובלנות ביחסה לציבור היוצאים. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון החרדי "משפחה" הותקפה הגישה להחרמת ילדים שעזבו את החרדיות ונכתב כי: "גישתם של העסקנים החרדים, הקוראת להחרים, לנדות ולגרש ילדים שעזבו את החרדיות - הרסנית ומובילה לשאול". לצד זאת, כותב הטור, נח פלאי קובע כי: "עזיבה של הדת, נובעת מבעיות ואתגרים נפשיים ולעיתים פגיעות אשר חוו היוצאים".
בשנת 2016 פורסם סרטון שבו נראה הרב גרשון אדלשטיין, המנהיג הנוכחי של הציבור הליטאי, מתייחס בקולו לסוגיית היוצאים. לדבריו, יש להכיל את היוצאים "בכבוד ובידידות", ואף להתיר את שהותם בבית ולדאוג לרווחתם. כמו כן הוא קבע שאין להעיר לבן שמחלל את השבת בבית ההורים ואם הוא מביא הביתה חברה יש לקבלה יחד עימו. "אין דרך אחרת", קבע הרב ונימק את גישתו בכך שהיוצאים הם אנוסים ויש לגלות כלפיהם "חמלה".
ביחס לטקסטים אחרים או ליתר דיוק להתעלמות כמעט מוחלטת של רבני ועסקני המגזר החרדי בשנים קודמות, הרי שכל שינוי שמקרב את ההכלה ומרחיק את ההחרמה ראוי להערכה, אבל מונחים כמו "בעיות נפשיות" ו"חמלה" מהדהדות את התפיסה השורשית שמנציחה את העליונות, הבלעדיות על דרך אמת כלשהי ובעיקר את העובדה שיש פער, שגם אם לא ניתן לאיחוי אין לנו להתעלם ממנו.
מושג "העגלה המלאה" קיבל לאחרונה ביטוי מעשי בדמות התקציבים שדרשו וקיבלו המפלגות החרדיות. נפרגן או לא, זה המצב וזו המדינה אבל מה שאין שום סיבה לקבל היא קבלה על תנאי והכלה וחיבוק שמבוססים על כוכביות וסעיפים קואליציוניים. גדלנו על המשוואה ש'אם אין קמח אין תורה', זה ממש לא אומר שאם יש קמח אז אפשר להסתפק בזה ודי.
לצד הכרת תודה על מה שמתפתח ומתרכך זו גם הזדמנות לומר כי אנחנו מכבדים אבל לא תלויים, אנחנו אוהבים אבל לא תולים עיניים, אנחנו קשורים אבל לא כפותים. ואם חלילה סיוע כלכלי כזה או אחר רק ישרש את חיבוק הדוב הפטרוני שאי מי חפץ לנכס לעצמו, אם ההתמודדות עם השאלות האמיתיות מוסווית ונאלמת בעזרת מס שפתיים של תקציבים ייעודיים, על זה כבר נאמר במדרש: "לא מדובשך ולא מעוקצך".