קשה להתעלם מהקושי של מפוני הצפון והדרום. אלה שההתקפות הבלתי פוסקות של חיזבאללה ורקטות חמאס, גובה מהם מחיר יקר מנשוא. הנה הם במלונות המפונים, דחוסים חמישה אנשים בחדר אחד שבו צריך לעבוד, לעשות שיעורים ולקפל כביסה; הנה הם מנסים לארגן מחדש את החיים שלהם, אולי להחליט סופית ששוכרים דירה, אולי לטוס לחו"ל לכמה חודשים למעטים שיכולים להרשות את זה לעצמם. אנחנו שומעים על הילדים שנקרעו ממסגרות, על הבתים שחטפו פגיעות ישירות, ועל חיים שלא ברור אם אי פעם יחזרו לקדמותם.
אחת התופעות הדרמטיות כתוצאה מהמצב האיום הזה, היא פחות מדוברת – אובדן מקומות עבודה ושבר כלכלי. מפונים רבים הפסיקו לעבוד מיד עם פרוץ המלחמה. מי שמקום עבודתו נמצא באזור מפונה בוודאי שלא יכול להגיע לעבודה, בעלי עסקים מפונים בוודאי שאינם יכולים להפעיל את העסק שלהם. אלה שיכולים לעבוד מרחוק מתקשים מאוד, ובכללי, הפרנסה של המפונים מצפון ומדרום ספגה מכה אנושה, וחזרה למקום העבודה, ובטח לבית, נשמעים כמו חלום רחוק.
"יצאתי לעצמאות בספטמבר, חודש לפני ה-7/10. אחרי שנים שהייתי שכירה, גננת בגני ילדים, אזרתי את אומץ והקמתי סטודיו לקרמיקה בו תכננתי לעבוד במשרה מלאה. המלחמה טרפה לי את כל הקלפים", משתפת אורית (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת). שפונתה מהדרום. במקום התחלה חדשה ומרגשת, אורית מצאה את עצמה מפונה לגבעת אולגה עם בן זוגה ושני פעוטות, ללא שום אופק תעסוקתי. בתקופה הראשונה, המחשבות על תעסוקה היו פריבילגיה, היה צריך קודם להסתגל לזה שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים. "בתחילת הדרך היו ימים פחות טובים ויותר טובים. אנשים חווים אווירת ייאוש מהחיים במלון, ובפרט עם הילדים", מסבירה אורית. "פתאום מצאתי את עצמי מתגעגעת לדברים הפשוטים כמו לשטוף כלים במטבח שלי בבית, דברים בסיסיים של יום יום". כשכבר התחילה להתרגל למצב הלא שפוי הזה, הבינה שיש חשש אמיתי שהחלום שלה לא יתגשם, שהעסק לא ייפתח ושפשוט לא יהיה לה אומץ שוב.
גם רחלי (שם בדוי) חוותה עצירה בפרנסה בעקבות המלחמה. היא אם חד הורית המתגוררת בצפון, ולמרות שהיישוב הספציפי שבו היא מתגוררת לא פונה, הרי שרוב הסביבה שלה נעלמה. "בתחילת המלחמה נשארתי בצפון יחד עם הבת שלי. הקיבוץ שלי לא פונה, אך רוב הצפון שומם, ללא אנשים ואופציות לעבודה", היא אומרת. מאחר שבתחילת המלחמה הייתה מובטלת, האפשרות למצוא עבודה הפכה מוגבלת מאוד. "לאחר 30 שנות עבודה כחוקרת חוויית משתמש, הבנתי שאני כבר לא רוצה לחזור לתחום הזה. במהלך תקופת האבטלה שקדמה למלחמה, הייתי פעילה בהתנדבות. זה מאוד מצא חן בעיניי ורציתי לבדוק אפשרות של הסבה לתחום החברתי או הציבורי", מספרת רחלי. "לא ממש ידעתי איך לדייק מה יתאים לי, אילו משרות קיימות בכלל, איך אוכל להיכנס לתחומים האלה ללא הכשרות וניסיון רלוונטי".
רחלי ואורית הן שתיים מתוך רבות ורבים שהקריירה או התעסוקה שלהן נקטעה, ושתיהן מצאו סיוע במיזם התנדבותי ייחודי שמטרתו לסייע למשבר התעסוקה של המפונים והמפונות. המיזם "עם הפנים קדימה", הוא יוזמה של ורד סולן ומאיר באטיטו, היא בעלת עסק לייעוץ ארגוני ופיתוח קריירה, הוא בכיר בתעשיית התרופות, וביחד, הם ניסו להבין איך אפשר לעזור לקרוב ל-100 אלף איש שאין להם בית, נתונים בסיר לחץ משפחתי, ועדיין צריכים לחשוב על איך חוזרים לעבוד ולהתפרנס. סולן ובאטיטו רתמו את הידע והיכולות שלהם בקריירה וניהול, ותוך זמן קצר הפכו למוקד לקידום קריירה בחירום, במטרה לספק מענה אמיתי וארוך טווח למשבר התעסוקה האישי של המפונים. המטרה במיזם היא לא רק למצוא למפונים עבודה, אלא למצוא להם עבודה שתספק אותם, תגרום להנאה ויהיה בה אלמנט של הגשמה עצמית.
מתקדמים עם החלום, למרות המלחמה
אל רחלי החד הורית הוצמדה קרן פרויליך, יועצת קריירה והכוונה ללימודים להגשמה עצמית ומשמעות בעבודה. "כשרחלי הגיעה אליי היא הייתה מדוכדכת, לא ידעה מה היא רוצה ואיך להתקדם בכלל במצב הזה", אומרת פרויליך. "התחלנו בתהליך דיוק המקצוע הנכון ביותר עבורה. ביררנו מהן היכולות והחוזקות שלה במטרה לחזק את תחושת המסוגלות ואת הביטחון העצמי. בשלב הבא, התעמקנו בזיהוי התשוקות והערכים שחשובים לה. מכיוון שהיא גם מתמודדת עם קשיי קשב וריכוז, בנינו תכנית עבודה עם יעדים ומטלות ברורים".
איך זה נעשה בפועל?
"דרך תהליך של ייעוץ ואימון. למעשה העלינו אופציות להסבה מקצועית לתפקידים ציבוריים שיכולים להיות רלוונטיים עבורה. זיהינו כישורים דומים שהיא השתמשה בהם כשהובילה פרויקטים בחברות הייטק, ויכולנו להציג את הכישורים והניסיון שלה כרלוונטיים עבור ריכוז פרויקטים במגזר השלישי והרביעי. עבדנו גם על נושא הקשרים והנטוורקינג, וזה הניע אותה ליצור קשר עם בעלי תפקיד רלוונטיים, וכתבנו מחדש את קורות החיים".
המפגשים עם פרויליך, מספרת רחלי, חיזקו אותה וגרמו לה לאזור אומץ להגיש מועמדות למכרזים וגם להפעיל את קשריה. פרויליך גם סייעה לה להתכונן לראיונות עבודה, ולאחר מספר חודשים היא מצאה את עצמה עם שתי הצעות עבודה וסיפוק גדול שהיא הצליחה להתברג לתחום חדש.
אורית, שהייתה בטוחה שהעסק החדש כבר לא יקרה, הצליחה בעזרת המיזם להבין שאין סיבה לוותר. היא הופנתה לקרן קלמן דדון, היועצת המקצועית מטעם המיזם, מאמנת ומנחה בתחומי פיתוח קריירה ויזמות עסקית, ובעלים של המרכז הטיפולי מחוברים. "היו לי ירידות ועליות במצב רוח לאורך התהליך, אבל זה היה בעיקר בגלל הקשיים של לגור בקופסת נעליים והגעגועים לשגרת החיים בבית", מספרת אורית. "העיסוק בעסק נראה לי תלוש, אבל בסופו של דבר התהליך עם קרן עזר לי להירגע, והתחלתי להבין שאני ממשיכה עם החלום. זה הרחיב לי את הלב וגרם לי להבין שזה אפשרי".
יחד עם קרן, אורית החלה לנסח את החזון העסקי, לאתר את השלבים הנדרשים לחזרה לעשייה, לחזק את תחושת המשמעות ולשמר את התודעה שיש לה עסק. היא המשיכה ליצור באופן קבוע בסטודיו של קולגה במרכז, ונפתחו לה הזדמנויות חדשות. מדי פעם שילבה עבודת יצירה עם הילדים במלון ובגיחות שאפשרו לה ליישוב בעוטף. תהליך האימון התמקד גם בחידוד יכולותיה העסקיות ולמידת נושאים חדשים שיסייעו בהמשך הדרך כעצמאית כמו שיח על עלויות מול לקוחות, שיחות מכירה, תמחור ושיווק ועוד. "סיימתי את התהליךבין מחוזקת וממוקדת מטרה, עם ביטחון, עם כלים חדשים והבנה של היכולות שיאפשרו לי לעשות את זה", היא אומרת בגאווה. "הרגשתי שצמחתי גם ברמה האישית, מעבר לסטודיו, למרות המצב הכאוטי שנקלענו אליו".
ל"עם הפנים קדימה" הצטרפו כבר למעלה מ-200 מתנדבים, אנשי מקצוע בכירים מתחומי אימון, ייעוץ קריירה, גיוס ומשאבי אנוש, כמו גם גופי תעסוקה וחברות עסקיות. המיזם משדך בין מפונה למתנדב, שמלווה אותו עד לחזרה למעגל העבודה. עם סיום תהליכי האימון מקבלים המפונים הכוונה למשרות המתאימות להם דרך השותפים של המיזם ורשת הקשרים האישיים של המתנדבות והמתנדבים. "המיזם ייחודי בכך שהוא מציע מגוון תהליכי עומק שאנשים זקוקים בכדי לקבל את הכוחות לחזור למעגל העבודה וגם להצליח בו בעולם תחרותי כמו שלנו", מסבירה ורד סולן. "אנחנו מכוונים להציע פתרון ארוך טווח, דרך חיבור לאנשים מקצועיים וחשיפת המפונים לכלים תעסוקתיים מגוונים, למעסיקים ומשרות אטרקטיביות, ובעצם להעניק להם יתרון יחסי במציאת עבודה".