לפני פחות משנה בן הזוג שלי, אבירם, הגיע אליי עם הצעה שלא ציפיתי לה. "בואי נעבור לשנה לאי קופנגן ונעבוד שם מרחוק". התשובה האוטומטית הראשונה שלי הייתה "לא". אמנם קופנגן הוא אי מדהים ונפשתי בו פעמיים בעבר הרחוק, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי גרה מחוץ לישראל, בטח לא על אי טרופי עם שלושה ילדים.
שלושת הילדים שלנו (יובל בת ה-12.5, נועם בן ה-7 ושחר בת ה-3) היו ממוקמים די טוב במסגרות שלהם בארץ. נועם השתלב בכיתה א' אחרי מעבר מאתגר מארגז החול לספסל הלימודים, יובל הייתה בשנה האחרונה של בית הספר היסודי ולקראת מעבר לחטיבה ושחר הייתה בגן פרטי נדיר וזה היה ידוע מראש שהיא תישאר שם לשנה נוספת. אני ניהלתי עסק עצמאי של ייעוץ קריירה ופגשתי מדי יום לקוחות במשרד שלי בהרצליה. אבירם ניהל, רוב הזמן, את החברה שלו מרחוק. בסך הכל ניהלנו חיי שגרה טובים ויש לציין גם לחוצים, כמו כל המשפחות שאנחנו מכירים בארץ עם ילדים.
לא ראיתי שום סיבה לנתק את הילדים מהסביבה הטבעית שלהם, מהחברים והמסגרות, לא ראיתי את עצמי סוגרת את המשרד ועובדת רק מרחוק ובטח שלא מרחיקה לכת מהמשפחה שלי ומהחברים הטובים.
היו לי ולאבירם הרבה שיחות בנושא במהלך התקופה כשהוא מונה בפניי את היתרונות, מבלי לנסות לשכנע וללחוץ, ואני משמיעה באוזניו את החסרונות שמאחוריהם עמדו לא מעט פחדים. הפחד הכי גדול שלי היה הילדים. חששתי לנתק אותם מהמקום הטבעי שלהם ועוד יותר חששתי מלקלוט את שלושתם בו זמנית למסגרות חדשות במדינה זרה. פחד נוסף היה בהקשר לעסק שלי. תהיתי איך לקוחות חדשים יקבלו את העובדה שאני זמינה כרגע רק לעבודה מרחוק ולא פנים מול פנים. חשש גדול היה גם בהקשר להורים שלי. ידעתי שהמעבר שלנו יהיה מאוד לא פשוט עבורם משום שהם מאוד קשורים ליובל, נועם ושחר. פחד הוא רגש שמופיע כתגובה לסכנה אמיתית או מדומיינת. במקרה שלי הפחדים היו מוצדקים וטבעיים אך מדומיינים.
מקסימום נצליח
השבועות חלפו ומצאתי את עצמי קוראת בנושא ומשוחחת עם א.נשים ששהו תקופה מחוץ לישראל, א.נשים שעברו לקופנגן ועוד. משיחה לשיחה זה היה נשמע פחות ופחות מפחיד ובמקום למנות רק את החסרונות התחלתי להתבונן גם ביתרונות ובעיקר על מה שמסע מהסוג הזה יכול לתת לכל אחד מאיתנו בנפרד ולכולנו יחד כמשפחה. אחרי כמה חודשים בודדים אזרתי אומץ ואמרתי לאבירם "בוא נלך על זה, מקסימום יצליח לנו בגדול".
הרבה א.נשים שאלו אותנו למה דווקא קופנגן ולא יוון, קפריסין או אירופה. קופנגן אמנם רחוקה מאוד מישראל אבל היה לנו חשוב להגיע ליעד שיש בו שילוב מנצח של Workation, מושג יחסית בעולם העבודה שמשמעותו עבודה וחופשה. קופנגן נחשבת היום ליעד מספר אחד בעולם של עבודה מרחוק וחופשה ויש פה המון א.נשים שעובדים מרחוק ובו זמנית נהנים מכל מה שיש לאי המדהים הזה להציע.
מעבר לכך היה חשוב לנו לגור במקום שיוקר המחייה בו נמוך מישראל, שיש בו שירותי רפואה מספקים, מסגרות לילדים, מזג אוויר לא חורפי, קהילה איכותית ואינטרנט מהיר שבלעדיו אי אפשר לעבוד מרחוק.
אז מי באמת יכול להנות מהשילוב המנצח של חופשה ועבודה מרחוק? בתיאוריה כל מי שעובד מרחוק יכול לעשות זאת, במציאות זה כמובן אחרת. עבור עצמאיים שעובדים מרחוק זה לארוז ולצאת לדרך, אצל שכירים זה יותר מורכב משום שלא כל מעסיק מאפשר זאת ומי שכן אז לא תמיד לתקופה ארוכה. אין לי ספק שזה רק ילך וישתפר עם הזמן. ספציפית לגבי קופנגן צריך לזכור שלא לכל אחד מתאים לגור על אי שאין בו את כל השירותים של עיר ממוצעת בארץ. מבחינת שירותי רפואה לא תמצאו פה, למשל, רופא עיינים או אורטופד. כשצריך רופא מקצועי צריך לעלות על מעבורת של כחצי שעה – שעה לאי השכן קוסמוי, שנחשב למפותח יותר. אין פה שפע של מסגרות וחוגים לילדים וצריך להסתדר עם מה שיש. האי, שהיה תמיד ידוע בזכות מסיבות הפול מון שלו, הפך לאי של משפחות רק בשנים האחרונות ויש עוד המון דברים בהתהוות. לא תמצאו כאן בתי קולנוע, תיאטראות, גני חיות, מרכזי קניות ועוד. המסגרות של הילדים מסתיימות פה יותר מוקדם בהשוואה לארץ ולכל מקום צריך להסיע אותם. בנוסף, תאילנד מקדימה את ישראל בארבע שעות וזה לפעמים אתגר לא קטן כשעובדים מרחוק.
45 דקות להביא את הילדים למסגרות
אז איך נראה יום שגרתי בקופנגן? המסגרות של הילדים מתחילות בתשע כך שהבוקר הרבה פחות לחוץ מאשר בארץ וזה יתרון עצום (במיוחד לי, כמישהי שתמיד התקשתה לקום בבוקר). פיזור הילדים בשלוש מסגרות שונות לוקח כ-45 דקות, מה שבארץ היה מסתכם בפחות מעשר דקות. אחרי הפיזורים אפשר להתחיל לעבוד/ לעשות ספורט/ להתפנק בבית קפה/ לעשות מסאז'.
אני יועצת קריירה וכשבוקר בתאילנד הלקוחות שלי בארץ עוד ישנים. אני מנצלת את הבקרים בדרך כלל לבק אופיס, יוגה ואימוני כושר ומתחילה את הזומים שלי בשעות הבוקר המאוחרות. בשעות הצהרים המאוחרות אני יוצאת לסבב האיסופים של הילדים ששוב לוקח כ-45 דקות. בשעות אחר הצהריים הילדים נפגשים עם חברים, משתתפים בחוגים, לומדים אנגלית באופן פרטי ומבלים בים ובבריכה. יש גם מקומות קבועים שהקהילה הישראלית באי אוהבת להיפגש בהם אחר הצהריים. בשעות הערב אני חוזרת לעבוד בחלק מימות השבוע, מה שפחות עשיתי בארץ. בערבים בהם אנחנו לא עובדים אנחנו נהנים ממה שיש לאי להציע כמו מסעדות מעולות, מסיבות, בארים, הופעות חיות ועוד. מעבר לכך יש באי מגוון סדנאות להתפתחות אישית, יוגה, מדיטציות ותהליכים.
סופי השבוע בתאילנד ארוכים מכיוון שהילדים לא לומדים בשבת ובראשון. בשבת אנחנו מבלים באחד הריזורטים באי עם חברים ובראשון יש בדרך כלל פעילות מאורגנת לילדים בתשלום. גם בשבת וגם בראשון נפתחים החל משעות אחר הצהריים שווקי אוכל טעימים באי. לוח החופשות של רב המסגרות מכובד וזו הזדמנות מצוינת לנפוש באיים נוספים ולבקר בבנגקוק, בצפון תאילנד ובמדינות השכנות.
באי התהוותה בשנים האחרונות קהילה מאוד גדולה ואיכותית של משפחות ישראליות שחלקן עובדות מרחוק. הקהילה מונה, להערכתי, כיום מעל 100 משפחות מרחבי הארץ שמכונות "הקיבוץ הישראלי". בשל הכמות הגדולה של הישראלים באי בהרבה מסגרות קיים רב ישראלי מה שמקל על הילדים, הרבה פעמים, את הקליטה.
החיים על האי בסך הכל רגועים, מפנקים וזולים. אף אחד לא ממהר פה לשום מקום, לא תשמעו צפירות בכבישים, יש חנייה בכל מקום ולא תעמדו פה אף פעם בתור למסעדה/ בית קפה. התאילנדים נעימים, צנועים, שקטים, עדינים ומסבירי פנים וכיף לקבל מהם שירות.