כל העובדים במשק מתבקשים "להיכנס תחת האלונקה" ו"לתרום" משכרם ימי הבראה. לפי החוק שנחקק בחודש מרץ השנה, על המעסיק להפחית מתשלום דמי ההבראה לשנת 2024 את המחיר של יום דמי הבראה אחד לגבי כל עובד. כעת מסתמן כי כל עובד, במגזר הפרטי והציבורי, ייאלץ לוותר על שני ימי הבראה בשנת 2025 (כלומר 836 שקל או 942.8 שקל, בהתאמה), כפי שהוחלט בהסכמים בין ההסתדרות למשרד האוצר.
תשלום דמי הבראה הוא אחד מהזכויות התעסוקתיות הבסיסיות. הוא משולם על ידי המעסיק לעובדים ומחושב על פי שקלול של ותק במקום העבודה ואחוזי משרה. ערכו של יום הבראה עומד על 418 שקל לעובדים במגזר הפרטי ו-471.4 שקל לעובדים במגזר הציבורי.
האופן בו מחושבים דמי ההבראה, כמו גם ההנחיה המסתמנת לנכות שני ימי הבראה מהשכר לא אמורים לפגוע פגיעה משמעותית בעובדים ובטח לא בעובדים בעלי הכנסות נמוכות. נשאלת השאלה האמנם?. ניקח לצורך העניין דוגמה של עובד המשתכר 6,500 שקל בחודש, בעל ותק של עשר שנים במקום העבודה שלו. הוא זכאי ל-7 ימי הבראה (2,926 שקל). החלת הניכוי של שני ימי הבראה משכרו החודשי תהווה כ1% מההכנסה השנתית משכר עבודתו, אך קרוב ל29% מדמי ההבראה להם זכאי. דוגמה נוספת היא של עובד המשתכר קרוב יותר להכנסה החציונית, למשל 10,000 שקל בחודש, עם אותו הוותק - החלת הניכוי תהווה מס של 0.7% מההכנסה השנתית משכר עבודה, אך גם כאן בדוגמה הזו קרוב ל29% מדמי ההבראה להם זכאי. הדוגמאות הללו מראות שכאמור אין לרמת ההכנסה של עובדים משמעות בהחלת החוק.
אולם יש משמעות עמוקה יותר להחלטה המסתמנת לנכות שני ימי הבראה ממשכורתם של עובדים והיא פגיעה בעובדים החלשים ביותר, לא במובן של ההכנסה החודשית אלא באותם עובדים חסרי מוביליות (ניעות) מקצועית שעובדים שעות רבות למחייתם. ככל שהעובד בעל ותק גדול יותר במקום העבודה שלו ועובד במשרה מלאה, כך הדרישה לנכות דמי הבראה ממשכורתו מהווה מס רגרסיבי עבורו. אותם עובדים חסרי מוביליות מקצועית אלו העובדים שקמים מדי בוקר לעבוד במקום עבודתם כי אין להם הרבה מאוד ברירות אחרות, בין אם מסיבות של היעדר השכלה אקדמית, גיל, חסמים פסיכולוגיים וכדומה.
לפני מספר חודשים ניתנה ההנחיה לגבות תשלום של יום אחד מדמי ההבראה. כעת, מסתמנת הנחיה לגבות יומיים הבראה. החשש הוא, שלאור הימשכות המלחמה והצורך לבצע התאמות ושינויים בתקציב המדינה לטובת צורכי המלחמה, שעשויה להיווצר מערכת "מס" נפרדת שתפגע באותם עובדים ותיקים, מעוטי יכולות והזדמנויות להחליף מקומות עבודה.
חשוב לציין כי ותק גבוה במקום העבודה אינו רק עניין של חוסר ברירה או מחסור בהזדמנויות ומשאבים. לעיתים אנשים נשארים לעבוד באותו המקום שנים רבות דווקא משום שחשים מוערכים ויש תחושות של סיפוק והתפתחות מקצועית. כך או כך, ישנה פגיעה ב"כיס" של העובדים הוותיקים. אולם כאשר הישארות במקום העבודה נובעת מתחושה סובייקטיבית של העובד כי אין לו מה להציע בשוק העבודה ולכן עליו להישאר במקום העבודה הנוכחי, מדיניות כמו זו, ובפרט שהיא עשויה להתרחב ככל שתימשך המלחמה, עלולה לפגוע יותר דווקא באותם עובדים חסרי מוביליות מקצועית.
בכל החלטה בשאלה מאין לקחת, נדרשת הפנייה של תשומת הלב של קובעי המדיניות, ובהם ארגון ההסתדרות, לשאלה ממי לוקחים. בכל החלטה, מישהו עשוי להיפגע. אך נשאלת השאלה היא האם הפגיעה צריכה להיות באותם עובדים ותיקים אשר צוברים זכויות מתוקף היאחזותם במקומות עבודתם.
הכותבת היא חוקרת עוני ומדיניות רווחה, דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית