בעוד מספר חודשים צפויות להיכנס לתוקף תקנות חדשות בנושא ריבית והצמדה, שעלולות לפגוע קשות בחייבים ולהעניק הטבה משמעותית לנושים הגדולים במשק. התקנות הללו מבטלות למעשה את הרפורמה המבורכת שנחקקה בנובמבר האחרון, שנועדה להקל על אנשים שחובותיהם תפחו ללא שליטה בשל ריביות גבוהות.
הרפורמה המקורית יצרה הפרדה הגיונית ומתבקשת בין ריבית שקלית לבין דמי פיגורים: הראשונה נועדה לפצות על הנזק שנגרם מאי תשלום במועד, והשנייה נועדה לתמרץ תשלום. בנוסף, היא ביטלה את הצורך להגיש בקשה להפחתת ריבית פיגורים עבור חייבים שעמדו בתשלומים. זה היה צעד חשוב בכיוון הנכון, שנועד להתמודד עם מצב אבסורדי בו חובות תפחו באופן בלתי הגיוני והובילו לייאוש במקום לעודד תשלום.
אולם התקנות החדשות, שהוגשו לוועדת הכספים בטענה שהן מאזנות את המצב, למעשה מחזירות אותנו אחורה. הן מעלות את הריבית השקלית, ומציבות תקרה לדמי הפיגורים, אך בפועל מעניקות יתרון בלתי הוגן לנושים הגדולים על חשבון החייבים והנושים הקטנים.
הבעיה המרכזית בתקנות החדשות, היא שהן מתייחסות לכל הנושים כמקשה אחת, מבלי להבחין בין אדם פרטי לבין עסק גדול. זהו עיוות משמעותי, שכן הנזק הנגרם לאדם פרטי מאי תשלום חוב שונה מהותית מהנזק הנגרם לתאגיד גדול. בעוד שאדם פרטי עלול למצוא את עצמו במינוס בבנק ללא פתרון, חברה גדולה יכולה לספוג את ההפסד מאחר שהיא מדווחת על הסכום כהפסד ומשלמת פחות מיסים. בנוסף, היא יכולה לקבל הלוואות בתנאים טובים או להנפיק אגרות חוב.
חברה גדולה - מימון נוח
בעיה נוספת בתקנות החדשות, היא שנוסחת חישוב הריבית השקלית מוטה לטובת החברות הגדולות. היא מעניקה משקל של 25% לתשואות אגרות חוב קונצרניות, הרלוונטיות בעיקר לחברות הנסחרות בבורסה, ו-75% ל"ריבית ממוצעת בבנקים".
לפי דוח רשות האכיפה והגביה האחרון, על אודות תיקי הוצאה לפועל לגבי התפלגות התיקים – החייבים פחות מעשרה אחוז הם תאגידים (וקצת אחרים כמו רשויות), היתר פרטיים. לעומת זאת, רק כ-16% מהזוכים הם אנשים פרטיים, בעוד שהרוב המכריע הם תאגידים. בקרב הזוכים המוסדיים, הבנקים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר, אף שהחוק והתקנות כמעט ואינם רלוונטיים עבורם. אחריהם בסדר יורד נמצאות חברות ביטוח, חברות שירותי מידע ותקשורת, רשויות מקומיות ושירותי בריאות. סביר להניח כי כל הגופים הללו אינם נזקקים להלוואות בנקאיות בריבית הממוצעת המוצעת ללקוחות רגילים.
החברות הגדולות, להן רוב התיקים ורוב הכסף בהוצאה לפועל, לוקחות הלוואות בתנאים טובים בבנק, או מקבלים כספים מהמדינה, בעוד הזוכים הקטנים ממתינים לסכומי כסף קטנים יותר. זהו חישוב מעוות, שמיטיב עם הנושים הגדולים ומעניש את החייבים וגם את הנושים הקטנים.
האוצר מצדיק את החישוב הזה, וטוען כי הוא מתאים למספר התיקים בהוצאה לפועל. אך טענה זו מתעלמת מהעובדה שרוב הכסף בחובות שייך לנושים גדולים, שיכולים להשיג מימון בריבית נמוכה. זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו המערכת מוטה לטובת בעלי ההון והכוח על חשבון האזרחים הרגילים.
חשוב להבין שהתקנות הללו אינן עניין טכני גרידא. הן משפיעות על חייהם של אלפי אנשים שנקלעו לחובות, ועלולות להחמיר את מצבם במקום לסייע להם לצאת מהמעגל הקשה הזה. במקום לעודד תשלום חובות ולתת הזדמנות אמיתית לאנשים להשתקם כלכלית, התקנות החדשות עלולות לדחוף אותם עמוק יותר לתוך הבור.
הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יבינו שמדיניות כלכלית צריכה לשרת את כלל הציבור, ולא רק את האליטות הכלכליות. במקום לבטל את הרפורמה החיובית שנעשתה, יש לשפר ולהרחיב אותה. יש ליצור מנגנון שמבחין בין סוגי נושים שונים, ולאפשר לאנשים שנקלעו לחובות לצאת מהם.
אם לא נתעורר ונפעל לשינוי התקנות הללו, אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב בו החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים עוד יותר. זוהי לא רק בעיה כלכלית, אלא גם בעיה חברתית ומוסרית שתשפיע על כולנו בטווח הארוך.
עו"ד בקי כהן-קשת מקדמת מדיניות בפורום למאבק בעוני ומלווה ברשת הפעילים חיים בכבוד.