הטענות להונאה רחבת-היקף בחברת הפינטק הישראלית וסטו הן מסמרות שיער. התחזות לפקידים בנקאיים מומצאים וזיופי חתימות ומסמכים הם רק חלק מהמסכת שמתארת החברה בכתבי הטענות שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
מנגד, מועלות טענות גם כלפי מי שמחזיקים בהגה היום, על היעדר פיקוח בתקופה שבה הכול לכאורה התרחש, ועל כך שהמהלכים האגרסיביים שהם נוקטים כעת כלפי הבכירים לשעבר, הם ניסיון להסיט מעצמם את האש. כל אלה מלמדים בין היתר כי פרט להונאה לכאורה מתנהל גם מאבק שליטה רווי-יצרים.
ואולם, מעבר לכך - כפי שהדגישו העיקולים האישיים שהוטלו על נכסי בכירי החברה לשעבר, ושעליהם פורסם מוקדם יותר היום (ג') - מסתתרות בפרשה מספר זוויות משפטיות שכדאי מאוד להידרש אליהן. בעיקר כי הן מאוד יוצאות דופן - גם בזירה הסוערת ממילא של חברות חדלות פירעון.
שופינג בין-מדינתי
כמו במקרים רבים בדיני תאגידים, גם הפעם נתחיל את הסיפור בדלאוור, ארה"ב, שם הגישה ב-14 באוגוסט חברת וסטו בקשה לפתיחה בהליכים לפי פרק 11 לקוד פשיטת הרגל האמריקאי, המכונה בעגה הזרה והמקומית בקצרה "צ'פטר 11". למחרת הוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להכיר באותו הליך בדלאוור כהליך זר משני.
למדינות יש מערכות דינים שונות וגם גישות שונות להליכי חדלות פירעון. כך למשל, בישראל, כשמוגשת בקשה של חברה להיכנס להליכי חדלות פירעון, ממונה לה נאמן, כלומר אדם חיצוני שהופך למנהל בפועל של הליך הפירוק או הבראה שלה. בניגוד לכך, בארה"ב, הנהלת החברה נותרת בכיסאה, וישנה ועדת נושים, מוסד שאינו קיים בישראל. השיטה הישראלית דומה יותר לשיטה האנגלית ולשיטות אחרות באירופה.
הפער בין שיטות המשפט בעולם גורם לא פעם לחברות עם פעילות בין-מדינתית לפנות להליכים במדינה אחת ולא באחרת, בהתאם לאינטרסים הנקודתיים שלה. "פורום-שופינג" זה נקרא. כך למשל, חברה שלא תרצה נאמן, תנסה לפתוח הליכים בארה"ב.
ומה קורה כאשר יש לחברה נכסים בכמה מדינות, כפי שקורה יותר ויותר בעידן של גיוס כספים גלובלי? האו"ם פיתח לפני מספר שנים חוק-מודל, שמבקש בעצם לאפשר למדינות להכיר בהליכים שמתנהלים מעבר לים ולהשלים אותם. ישראל קלטה את החוק הזה במסגרת החקיקה של חוק חדלות פירעון, וכיום ניתן להכיר בישראל בהליכים זרים ולתת סעדים מכוחם - גם כשמדובר בסעדים זמניים כמו עיקולים. בדיוק כמו שקרה כאן.
ההכרה הזו היא צעד חדש יחסית, ובהתאם לכך גם די חריג. על-פי גורמים המעורים בנושא, עד היום זה קרה פעמיים. במקרה של חברת אול-יר הולדינגס, שהתאגדה באיי הבתולה, ושגם בה הועלו טענות להונאה רחבת-היקף; ובעניינו של אדם פרטי, שם נקבע כי ההליך העיקרי יתנהל באוסטרליה. הפעם, ההליך האמריקאי הוכר כהליך המשני דווקא, כלומר דבר אחד כבר אפשר לדעת: הסערה תתחולל בעיקר בישראל.
מי נתן את ההוראה?
לפני שבוע, ב-12 בספטמבר, הגישה וסטו בקשה שהוכתרה כ"בקשה למתן הוראות", והופנתה כלפי יניב ברטלה, לשעבר מנכ"ל החברה; אלון ליפשיץ, ששימש סמנכ"ל בה ועדיין מכהן כדירקטור; שני עובדים וספק אחד.
בבקשה דרשה החברה כ-770 מיליון דולר מחמשת המשיבים, תוך שהעלתה כלפיהם טענות קשות ביותר הנוגעות לזיוף, מרמה וגניבה, ובד-בבד הגישה בקשה נוספת - להטיל עיקולים משמעותיים על חשבונותיהם ועל נכסיהם של המשיבים. עיקולים, כפי שהוזכר, אכן הוטלו - אך רק על נכסים, ולא בכל הסכום שהתבקש.
בקשה למתן הוראות היא הליך ייחודי לחדלות פירעון, ותכליתה, בתמצית, היא ניהול הליך יעיל ומהיר. בשונה מתביעות שעשויות להיתקע במערכת שנים - בקשה כזו צריכה להיות מוכרעת תוך חודשים ספורים.
בבקשה למתן הוראות מכריע בית המשפט שדן בהליך חדלות הפירעון, ואשר לו גם המומחיות בכך. מנגד, בתביעות שמוגשות כלפי נושאי משרה, מכריע ככלל בית המשפט הכלכלי, שלו פעמים רבות נקודת מוצא אחרת.
בהתאם לכך, הבחירה להגיש מעין תביעה כלפי נושאי המשרה במסגרת של בקשה למתן הוראות, ולא כתביעה נפרדת, היא הימור מעניין למדי של עורכי הדין של החברה, שמוליק קסוטו, רונן בוך וגל קלאוזנר ממשרד קסוטו. אם תצלח - הם הרוויחו בגדול: גם ניהול מהיר ויעיל, בנסיבות שבהן החברה בסחרור חסר תקדים, וגם את חיסכון האגרה, שבנסיבות של תביעת ענק כזו צפויה להיות גבוהה במיוחד. אם יפסידו, הם יידרשו להתחיל את כל ההליך מחדש.
"הבקשה לסעדים זמניים זו היא חלק מהליך משפטי רחב יותר אשר יידון בהמשך לפי הנהלים המשפטיים, אך העובדה שהשופט הטיל את העיקולים האלה ובהיקף כזה משמעותי - זו המהות מבחינתנו וההוכחה לכך שהחקירה סיפקה ראיות חותכות", מסר מנכ"ל החברה הזמני, עמי בר לב.
מנגד, עורכי הדין טל שפירא ומירב בר-זיק, המייצגים את המנכ"ל לשעבר יניב ברטלה, מסרו כי "הבקשה למתן הוראות, שעליה נשענת הבקשה למתן עיקולים, היא בקשת סרק הנעדרת כל יסוד עובדתי ומשפטי, שהוגשה שלא כדין כבקשת ביניים במסגרת הליכי חדלות פירעון, בניסיון ברור ושקוף להתחמק מתשלום אגרה, ודינה להידחות על הסף, ועימה גם הבקשה למתן עיקולים שהוגשה לצידה".
סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט חגי ברנר, שדן בתיקים, העלה אומנם סימן שאלה ביחס להתאמה של ההליך שננקט, ומצד שני פסק בכל זאת עיקולים, גם אם חלקיים. ברנר נחשב לשופט פורמליסט ומוערך מאוד על-ידי עורכי דין בתחום. מה הוא יכריע? נדע אחרי החגים, אז יגישו גם הממונה לחדלות פירעון והיועצת המשפטית לממשלה את עמדתם.
עיקולים על בעלי מניות
סעדים זמניים הם דבר מוכר בהליכים אזרחיים. גם סעדים זמניים שניתנים במעמד צד אחד, כלומר בלי שהצד שכלפיו הם ניתנים יודע על כך. עיקולים ניתנים בין היתר על-מנת למנוע הברחת נכסים ולוודא שיהיה מקור לגבות ממנו, אם ההליך המשפטי יתקבל.
מה שבהחלט קורה לעתים נדירות הרבה יותר, הוא שעיקול שכזה ניתן לבקשת חברה, ולא של נאמן למשל, כלפי מי שמשמש בה בהווה בעל מניות ואף מכהן בה כנושא משרה.
אלון ליפשיץ לדוגמה עדיין מכהן כדירקטור בחברה. הוא וברטלה מחזיקים יחד, עדיין, ב-28% מן החברה. עו"ד נתי חיים, המייצג את ליפשיץ, ציין כי "בית המשפט דחה את מרבית הבקשה להטלת עיקולים זמניים, ולא בכדי. מדובר בהליך חסר בסיס משפטי ועובדתי, ואנו משוכנעים כי בית המשפט ידחה את ההליך במלואו לאחר שמיעת טענותינו".
מדובר כאמור בעיקול זמני. עתה עורכי הדין יגיבו, ובית המשפט יפסוק את שיפסוק. ובכל זאת, כעת חמשת המשיבים - בכירי החברה לשעבר, שניים מעובדיה ואדם שסיפק לה שירות - אינם יכולים למכור או להעביר את הנכסים שעוקלו להם. הם כן יכולים, בשלב זה, להשתמש בחשבונות הבנק שלהם בלי הגבלה.
*חזקת החפות: יניב ברטלה, אלון ליפשיץ, שני העובדים לשעבר ונותן השירותים לחברה לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.
הכתבה נלקחה מאתר גלובס