הראל ויזל גרף את כל הקופה ולחלשים לא נשאר - אבל אל תאשימו אותו; האוצר אשם

מי שצועק – מקבל. השיח הציבורי התמקד בחודשיים האחרונים בקושי הגדול של העצמאים בעקבות הקורונה, למרות שיש שכירים שנמצאים במצב הרבה יותר קשה. למה העצמאים גנבו את ההצגה? כי יש להם ארגון חזק, כי הם מיליטנטים, כי כשעצמאי צועק על פרופסור מכובד באולפן זה מביא רייטינג. זה לא שהעצמאים לא צודקים בחלק מהטענות, אבל הלחץ שהם הפעילו על המדינה וההתבטלות של האוצר מולם, הביאו להם תמיכה ומענקים שמפצים אותם על המשבר, וחלקם גם נמצאים במצב טוב יותר ממה שהיה לפני הקורונה. זה בדוק.

ההיגיון העקום של האוצר סיפק להם פיצוי על ההכנסות, לא על הרווח. וכך יצא שגופים שמפסידים בשגרה או מרוויחים מעט, פתאום קיבלו כסף גדול והרוויחו בגדול דווקא בתקופת הקורונה. אז אולי ככה צריך להתנהג במדינה שלנו – לצעוק, אחרת אתה נשאר מאחור.

ניסינו להביא כאן בתקופה הזאת את התמונה המאוזנת – להסביר שיש המוני שכירים שנמצאים בבעיה קיומית, אז נכון – זו ככל הנראה בעיה של חודשים ספורים, אבל איך אפשר להגיד לאימהות חד הוריות, לאנשים מבוגרים, "יהיה בסדר, סבלנות ונעבור את זה ביחד", בשעה שהם חוסכים באוכל למשפחה? למה לא לספק סוג של כרית ביטחון לאנשים שבאמת חלשים כלכלית. ואגב, למרות הטענה, שלא נתבלבל – ישראל היא מדינת רווחה. יש תקלות, יש עיוותים, יש חוסר צדק, אבל כשמסתכלים מלמעלה על התמיכה שניתנת לשכבות החלשות, צריך להפנים – קל יותר להיות עני וחלש בארץ ממדינות מערביות אחרות בעולם.

ועדיין - בחודשיים האלו שכחו אותם, אם כי נראה שהסנטימנט ברחוב משתנה. בשבוע האחרון צצים על האקרנים סיפורים קורעי לב על שכירים שהוצאו לחל"ת, פוטרו, לא מקבלים קצבה בגלל בעיות בירוקרטיות. זה יעשה את העבודה – האוצר יתעורר. אחרי הכל, פוליטיקאים פועלים בהתאם לברומטר של חדשות 12 – מה שקובע זה דעת הקהל.