על אף כל המאמצים, תופעת האלימות המילולית והפיזית כנגד צוותים רפואיים בבתי חולים ברחבי הארץ לא מפסיקה. מתוך התסכול, עלתה הצעה חריגה מצד מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב שצייץ: "רוצים משילות? אני בעד לבטל ביטוח בריאות ממלכתי למי שמרביץ לצוות רפואי, שישלם מהכיס את כל ההוצאות. הרבצת – שילמת. תוך שבוע תגמר האלימות נגד הצוותים".
האם ההצעה של פרופ׳ וולף בכלל הגיונית? "אני מייחס את האמירה למשהו שנאמר בסערת רגשות ולא כהצעה אמיתית פרקטית עם כוונה אמיתית לשלול ביטוח בריאות מאדם", אומר ד"ר עדי ניב-יגודה, מומחה למדיניות בריאות ומשפט רפואי מרצה בבית הספר לרפואה ומשפטים באוניברסיטת תל אביב וניהול מערכות בריאות במכללה האקדמית נתניה. "זו הצעה שאין לה היתכנות מעשית, מעבר לעובדה שיש בה בעיות אתיות, מקצועיות, משפטיות. לכל תושב יש את הזכות לקבל שירותי בריאות שבסל הציבורי, ואם מטופל נוהג באלימות יש לנקוט כלפיו בענישה בלתי מתפשרת במסגרת החוק – אך לא לשלול ממנו את זכויותיו שבחוק ביטוח בריאות ממלכתי".
הזכות לבריאות בישראל, המעוגנת בין היתר גם בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, משקפת עקרון מהותי חשוב. "החוק בישראל מנתק את הזיקה בין מצב כלכלי ובין היכולת לקבל שירות רפואי, בשעת הצורך ובהתאם להצדקה רפואית. מדינת ישראל באה ואמרה שאנחנו לא רוצים שאנשים יקבלו שירות רפואי על בסיס יכולת כלכלית. כל תושב שזקוק לשירות רפואי יקבל אותו, כולל אנשים שביצעו עברות פליליות, אפילו חמורות מאוד, וכיום יושבים מאחורי סורג ובריח", מסביר ד"ר ניב-יגודה. "מעבר לחשיבות לפרט החולה שמקבל את השירות שבסל הציבורי, גם לציבור הרחב יש אינטרס שתהיה רפואה ציבורית חזקה וטובה. כי באמצעות רפואה ציבורית אנו מצליחים להפחית תחלואה ולשמור גם על הציבור ובריאותו. נניח וששללו את הזכות מאדם שיש לו מחלה מדבקת ובשל כך הוא אינו מטופל, פגענו גם בסביבה הקרובה לו ולא רק באדם עצמו".
למי יש 250 אלף שקל
עד כאן הדיון העקרוני. אבל ההצעה העלתה שאלה מעניינת נוספת - כמה בכלל עולה הבריאות שלנו? ומה היה קורה אם לא הייתה לנו רפואה ציבורית בישראל? "בימים בהם מדברים על יוקר המחיה, חשוב להבין שללא רפואה ציבורית היינו רואים שההוצאה הפרטית לבריאות הייתה לאין ערוך יותר גבוהה ממה שהיא היום, וכבר היום גבוהה מידי. ההוצאה הפרטית לבריאות בישראל גבוהה מממוצע מדינות ה-OECD. "ללא סל בריאות ציבורי אנשים ללא יכולת כלכלית, בין היתר גם ממעמד הביניים, ישלמו בבריאותם את מחיר המצב הכלכלי. לאור המחיר הגבוה הם פשוט יוותרו על הטיפולים הרפואיים וישלמו על כך בחיים שלהם".
בארה"ב הברית, תרחיש האימים הזה כבר קורה. "בארה"ב אנשים ללא ביטוח בריאות טוב זוכים לטיפול רפואי נחות עד כדי היעדר טיפול. אסור לשכוח שרוב ארה"ב זה לא מרכז מנהטן שם לרוב הציבור יש ביטוח בריאות טוב, אלא אוכלוסייה כפרית שאין לה יכולת אמיתית לרכוש ביטוחי בריאות טובים ורחבים. הדבר מקבל ביטוי גם בתוחלת החיים".
ובסוף כמובן שעדיף להיות בריא ועשיר, מעני וחולה. "מי שישלם על כך שאין מערכת בריאות ציבורית זה האדם החולה ולא האדם הבריא שלא צורך שירותי בריאות. האדם החולה נפגע פעמיים גם כלכלית כי הוא לא יכול לצאת לעבוד, כך שמצד אחד הוא מקטין הכנסה ומצד שני ההוצאה גדלה. לכן, במדינות שבהן אין מערכת בריאות ציבורית מי שאין לו כסף משלם בבריאותו או בחייו, ולא אחת אנשים שהיו במעמד הביניים שנופלים לעשירונים התחתונים בגלל המחלה".
קשה לנו לקלוט עד כמה המחירים של השירותים הרפואיים גבוהים כיום. "בישראל סל שירותי הבריאות הציבורי רחב ונדיב ביחס לרוב המדינות. שירות ציבורי חוסך הרבה כסף לאדם הפרטי והרוב לא מודעים למחיר ולעלויות האמיתיות שהמערכת מוציאה", מחדד ד"ר ניב-יגודה.
במציאות דמיונית שבה לא הייתה בישראל מערכת בריאות ציבורית המחיר הממוצע יכול לנוע מאלפי שקלים בשנה לאדם בריא, למאות אלפי שקלים בשנה לאדם חולה. "אנשים שהם בסך הכל בריאים וצורכים שירותים נקודתיים כמו רפואת משפחה, ילדים או שיניים, היו משלמים כנראה כמה אלפי שקלים בשנה. לאדם חולה זה יכול להגיע אפילו למאות אלפי שקלים בשנה. כך למשל היום מערכת הבריאות הציבורית מספקת למטופל אונקולוגי טיפול שמגיע אף לסכום של מאתיים חמישים אלף דולר לשנה בהשתתפות עצמית מינימלית שלא מהווה חסם מפני צריכת השירות. בלי המערכת הוא יצטרך לשלם הכל בעצמו".
"הבעיה האמיתית היא הבירוקרטיה"
עם זאת, המצב בישראל בעייתי כבר היום, שכן בשנים האחרונות ההוצאה הפרטית של משפחה ממוצעת על ביטוחים משלימים, ביטוחים פרטיים ורפואה פרטית הולכת וגדלה. "במידה מסוימת יוקר המחיה בתחום הבריאות עולה בשל רכישת ביטוחי בריאות וצריכת שירותים במסלול הפרטי. בגלל בעיות אמיתיות של מערכת הבריאות הציבורית כמו אורך התורים, היעדר זמינות של רופאים מומחים, תנאי מלונאות בבתי חולים כמו המיטה במסדרון וצפיפות בחדרים, אנשים רבים פונים לצריכת שירותים בשוק הפרטי ולא סומכים על מערכת הבריאות הציבורית. כבר כיום התשלום עם ביטוחים יכול להגיע למאות שקלים למשפחה בחודש בממוצע", אומר ד"ר ניב-יגודה.
אז מה הפתרון לתופעת האלימות נגד הצוותים אם לא לשלול את זכות המטופלים לבריאות? "חובה לנקוט באפס סובלנות כלפי מטופלים אלימים מילולית או פיזית, עשרים סימני קריאה. לצד זאת, המערכת צריכה לשאול את עצמה למה יש מצבים שבהם אנשים מתוך מצוקה, חוסר וודאות וכאב לפעמים מתפרצים באלימות. מעבר לכך חשוב לזכור גם שיש מצבים בהם לא המטופל הוא האלים אלא בני המשפחה, והצוות הרפואי חייב לעשות הבחנה ולא להעניש מטופל על התנהגות בני המשפחה.
"עוד אבטחה בחדר מיון ועוד שוטרים בבית חולים זה לשים פלסטר ולטפל בסימפטום ולא בבעיה. מערכת המשפט חייבת לטפל ביד קשה יותר במטופל האלים, אבל מערכת הבריאות חייבת להבין מצידה שלפעמים מטופל אלים זה סימפטום לבעיה אחרת והבעיה היא הבירוקרטיה, חוסר הוודאות והנפילה בין הכיסאות. אם רוצים לטפל בתופעה חייבים לטפל בשורש שלה".