200 מיליארד שקלים בשנה. שחקו קצת עם הנתון הזה בראשכם. גלגלו את המילים על לשונכם. מדובר במספרים שאינם זרים רק למציאות היומיומית של רוב הבריות, אלא גם לתאגידים ולמדינות מסוימות. לצורך ההשוואה, תקציב משרד החינוך מגיע ל-72 מיליארד שקלים שנתיים (כולל כל התוספות על תשלומי פנסיות, כולל ההשכלה הגבוהה). תקציב משרד הביטחון מעט יותר עמום, אבל מסתכם בסכום דומה. תקציב משרד הבריאות הישראלי? כמעט 30 מיליארד שקלים.
במילים אחרות, אם תסכמו את שלושת החלקים הגדולים ביותר בתקציב המדינה השוטף ותשוו אותו לסכום שבו פתחנו, עדיין תישארו עם עודף נאה של כ-20 מיליארד שקלים - בערך השווי של אחד משני הבנקים הגדולים פה. ולא, הסכום המדובר הוא לא התגמולים האפשריים ממרבצי הגז שהתגלו לחופי ישראל. למעשה, הגז בטל בשישים ביחס לסכומים המדוברים. 200 מיליארד שקלים הם היקפה המוערך של הכלכלה השחורה בישראל מדי שנה.
לפני שנתחיל להצביע על האשמים, לחשוב על פתרונות הגיוניים ולהבין למה בכלל כדאי לכולנו להתעסק בנושא, כדאי שנבין מה נכנס לקווי המתאר של כלכלה שחורה: ההגדרה הזו מתייחסת רק להעלמת הכנסה כתוצאה מפעילות כשרה מבחינת החוק. אם נניח שהמדינה הייתה צריכה לגבות -35 אחוזים מתוך הסכום הזה, נגיע לאובדן הכנסה שנתי בסדר גודל של תקציב הביטחון. וביטחון אזרחי ישראל הוא הרבה דברים, אבל בטח שלא זול.
כולנו מקבלים את זה כנורמה מקובלת. סקר שפורסם לאחרונה גילה כי כל אדם שלישי בישראל היה מוכן במידה רבה לקבל שירות זול יותר בתמורה לוויתור על קבלה. יותר ממחצית האוכלוסייה (54%) סבורה במידה רבה או רבה מאוד כי העלמת מס היא נורמה מקובלת בחברה הישראלית. ככל שהמשיבים היו צעירים יותר, אגב, כך הם היו נכונים לקבל שירות זול יותר בתמורה לוויתור על קבלה.
אבל אולי זה לא צריך לעניין אותנו? נניח שלא הצבעתם בעד הממשלה המכהנת, וממילא אתם לא אוהבים את מה שהיא עושה עם המסים. מה אכפת לכם אם יש לה פחות כסף להוציא על דברים שאתם ממילא לא מעוניינים לממן?
לפשיעה הכלכלית הזאת – ואל תטעו, לשלם בשחור ולעבוד בשחור זה פשע לכל דבר – יש תגי מחיר נוספים. למשל, חלק ממעלימי המס מקבלים קצבאות שאחרת לא היו מוצאות את דרכן לכיסם. כלומר הם מרוויחים פעמיים בזמן שאתם מפסידים פעמיים, כי גם קיבלתם שירות שאינו מתועד וגם מימנתם רמאים מכספי הסמים שלכם – שהם-הם מקור המימון של הקצבאות.
אם כל זה לא מספיק כדי לחשב מחדש את הכדאיות שבלחסוך לעצמכם את המע"מ, בואו ניקח זום אאוט אל התמונה הגדולה: כדי לממן את פעילותה, מדינת ישראל נוטלת על עצמה התחייבויות כספיות. כמו רבים מאזרחיה וכמעט כל המדינות האחרות בעולם, ישראל מכורה לחוב. והנה הקטע עם חובות: ככל שהם גדולים יותר, כך הריבית עליהם משמעותית יותר. במילים אחרות, חוב גדול עולה לאזרחי המדינה גם בהחזר שנתי גבוה יותר וגם בריבית שהולכת וגדלה. במובן הזה, אבדן הכנסות ממסים זה לגמרי העסק של כולנו.
צריך לציין שהחוב הלאומי הישראלי לא גבוה ביחס לזה של המדינות המפותחות, אבל המדינה עדיין משלמת מדי שנה עשרות מיליארדי שקלים לנושים במקום להשקיע אותם בתושבים. חלק מהחוב הזה ניתן בוודאות לסגור, אבל בינינו, שימושים לכסף יש הרבה. השאלה הגדולה היא איך משיגים אותו.
1) שאל מה אתה יכול לעשות
המלחמה בהון השחור מורכבת כי לא מדובר בחלקים קטנים מהציבור: מחקרים זהירים מעריכים שכ-40% מהישראלים מעורבים בה, מעלימים הכנסה ברמה כזאת או אחרת. הסיבות של רובם דומות כנראה וכוללות את נטל המס הגבוה, ההרגשה שכספי המסים משמשים בסופו של דבר לרווחתם של אנשים אחרים, והתפיסה המוטעית ש"מה זה כבר משנה, כי אלף שקלים שם ואלף שקלים פה לא ישנו את התמונה הגדולה״.
ובכן, הם כן. כל אלפי השקלים האלה מצטברים לסכום המדהים שעמו פתחנו. בהקשר הזה, לשלם בשחור זה כמו לא לחסן את הילד: אם הייתם היחידים, כנראה שלא הייתם מחזירים את החצבת במו ידיכם. הבעיה היא שיש אלפים, ובמקרה של הכלכלה השחורה מאות אלפים, שמתנהגים כאילו הם היחידים. ואז כבר אי אפשר לעצור את המחלה.
כדי לסבך את המצב עוד יותר, בישראל יש תעשייה שלמה שמטרתה לחסוך לאזרח הנתון – ליתר דיוק האזרח המבוסס הנתון - על חשבון כל שאר האזרחים. זה נקרא "חברות ארנק", חברות פיקטיביות שנוצרו בעיקר כדי להפחית את עלויות המס לבעליהן. בחברות כאלה בדרך כלל יהיה רק עובד אחד, והמשכורת שלו תופקד לתוכן במקום לחשבונו הפרטי. המס שמשלמות חברות בישראל על רווחיהן הוא 25%, בעוד שהמס שבודדים משלמים על משיכת דיווידנדים הוא 30%. למראית עין לא משתלם לבחור בנתיב הזה כשמס ההכנסה המקסימלי בישראל על פרטים הוא 50%, אבל החוק לא יבש בכלל ורבים קופצים לבריכת תכנוני המס.
רואה חשבון מיומן יכול לעשות נפלאות עבור לקוחותיו. שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד, כתב על הנושא הזה כשעוד עבד ב"ידיעות אחרונות". לפיד ציין אז שגם הוא בעלים של חברת ארנק כזו, וכי מאז שפתח אותה, נטל המס היה ממנו והלאה. "אני משלם פחות מחצי מהמסים ששילמתי קודם", היו המילים המדויקות שבהן בחר לתאר את הסיטואציה במרץ 2011. הוא טען שמישהו צריך לעשות משהו בנידון כי זו פרצה בחוק שקשה לסרב לה, או במילותיו שלו: "לעתים קרובות, כשאני קורא על העלאת מחירי התחבורה הציבורית והלחם או על שביתת העובדים הסוציאליים, אני שואל את עצמי בתמיהה למה בעצם המדינה ממשיכה להעניק לי פרסים שלא ביקשתי ושאינם מגיעים לי, בזמן שהיא ממשיכה להתעלל בחלשים".
על פי ההערכות המקובלות פועלות כיום בישראל כ-25 אלף חברות ארנק. כל אחת מהן מייצגת מנהל או בכיר אחר שחוסך לעצמו מיליונים רבים באמצעות תכנוני מס כאלה ואחרים. חברות הארנק משלמות כמחצית מסכום המס שבעליהן היו נאלצים לשלם, ואז הן מעניקות הלוואות לבעליהן. מעבר לכך מעורבים בעניין גם ניכויי מס בלתי נגמרים, כי אם הבעלים טס לכנס כלשהו ליום אחד מתוך טיול של עשרה ימים, אז מחיר הטיסה ינוכה מהמס שחברת הארנק משלמת.
וזה לא רק הם: עולים חדשים זכאים לדוגמה להטבות לא מבוטלות, שמסייעות לעשירים שבהם להימנע ממסים רבים. שיטה אחרת לנצל את חברת הארנק היא להגדיר לה תפקיד של "ייעוץ": שוק ההיי-טק המקומי מתמלא בעובדים במשרה מלאה, שמתפקדים כיועצים כדי שיוכלו להשתתף גם הם בחגיגת הנדסת המסים.
האירוניה הייתה בשיאה כשלפיד עצמו מנע מאנשי משרד האוצר לסגור את הפרצה. בשנת 2014 הוא קיבל כשר אוצר החלטה לדחות את הטיפול בחקיקה הרלוונטית, שמעולם לא הושלמה תחתיו – אם בגלל קוצר הקדנציה שלו ואם בגלל לחצים שהופעלו עליו לשנות את דעתו. לחצים דומים חווה כנראה גם שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, דווקא כשהחקיקה הזו קרובה מתמיד (הרפורמה למיסוי חברות ארנק היא חלק מחוק ההסדרים שעבר החודש בכנסת). אנשים כמו ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס, כבר מזהירים מפני סכנות לכלכלת המדינה במידה והיא תעשה משהו שיפגע במתכנני המס למיניהם. אבל גם אם נניח שגינדי טועה או מטעה והבעיה עומדת להיפתר, 25 אלף חברות הארנק הן אפילו לא טיפה בים השחור.
2) שאל מה המדינה יכולה לעשות
חשוב להבהיר שתכנוני המס של אנשים פרטיים הם חוקיים. לא מדובר בעבריינים והמסים שהם חוסכים לעצמם אינם מוגדרים כהון שחור. זאת בניגוד לישראלים עשירים אחרים: פרשת מסמכי פנמה, פרי עבודתם של עיתונאים מכל העולם שניתחו 11.5 מיליון מסמכים שדלפו ממקלט מס במרכז אמריקה, חשפה ישראלים שלא מסתפקים רק בתכנוני מס אגרסיביים. אלה כבר נכנסים תחת המטריה של כלכלה שחורה, אותם 200 מיליארד שקלים בשנה שמהם המדינה לא רואה הכנסה.
המענה להעלמות מס מצוי באופן טבעי באכיפת חוקי המס. אלא שהאכיפה עצמה עולה כסף, הרבה מאוד כסף. האם כדאי למדינה ריבונית להשקיע משאבים באפיק הזה? בישראל אין שקיפות בנוגע לסכומים המושקעים באכיפה, אז בואו נחפש תשובות מעבר לים: דוקטור נועם גרובר, חוקר בכיר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, הראה בדו"ח שחיבר ב-2014 שמס ההכנסה בארה"ב (ה-IRS) משקיע מדי שנה כ-5.3 מיליארד דולר בפעולות אכיפה. הסכום הזה מניב למדינה הכנסה של יותר מ-31 מיליארד דולר. ומה קורה בממלכה של המלכה? שם מוציא ה-HMRC מדי שנה כמיליארד פאונד על אכיפה וחקירה, ובתמורה מקבל האוצר הבריטי כמעט 17 מיליארד בחזרה. היקף הכלכלה השחורה בארה"ב ובבריטניה מהתוצר הלאומי הגולמי הוא 8.4 ו-12.2 אחוז בהתאמה; בישראל מדובר ביותר מ-20%. במילים אחרות, ניתן להניח בסבירות לא מבוטלת שהשקעה גבוהה מצד גורמי האכיפה תניב גם למדינת ישראל רווחים באחוזים דומים.
אלא שאכיפה עדיפה היא רק חלק מהסיפור. הפרופ׳ לכלכלה עומר מואב מאמין שיש עוד נתיב פעולה. "מה שצריך זה מערכת מס פשוטה", הגיב כששאלתי אותו מה כדאי לישראל לעשות כדי לסייע לעצמה עם הבעיה של הכלכלה השחורה. דבר נוסף שאמר היה שאותה מערכת מס חייבת להיות "רחבה ועם שיעורים נמוכים יותר". איך התשובה למיעוט הכנסה היא דווקא הורדה של נטל המסים? ההסבר מגיע דווקא מפרופסור לכלכלה אחר, אדם בשם ארתור לאפר.
ב-1974 ישב לאפר לארוחת בוקר עם מספר מכרים ושרטט על מפית נייר גרף פשוט, שהפך לידוע בכל העולם בעשורים שחלפו מאז. "עקומת לאפר", אותו גרף שבו חזו לראשונה דיק צ'ייני ודונלד ראמספלד, מתארת רעיון אינטואיטיבי למדי: אם המדינה תיקח מאה או אפס אחוזי מס, אז התוצאה תהיה זהה - העדר הכנסה. באפס אחוזי מס אין כסף למדינה ובמאה אין לעובדים מוטיבציה להגיע למשרד. הנקודה האידיאלית נמצאת איפשהו באמצע. איפה בדיוק? זו כבר שאלה שהתשובה עליה יותר פוליטית מכלכלית. מה שבטוח הוא שנטל המס הגבוה בישראל הוא מהגורמים המובילים לכלכלה השחורה שנפוצה כל כך במשק המקומי.
ד"ר נועם גרובר התייחס בעיקר לעסקים קטנים ובינוניים באותו דו"ח שפרסם עבור מכון טאוב. הסיבה לכך היא שעסקים גדולים וחברות ענק בינלאומיות מצליחים להשיג לעצמם תנאים מיוחדים. ומה עושים כל האחרים? נשחקים. במילותיו של ד״ר גרובר: "בישראל, כבמדינות רבות אחרות, בעל עסק יכול לשלם מסים כעצמאי ('עוסק מורשה') או כחברה בעירבון מוגבל. כחברה, בעל העסק משלם על רווחיו מס בשיעור אחיד של 48.55 אחוז (כ-57.8 אחוז בהכללת המע״מ). המס השולי (מס הכנסה וביטוח לאומי) של עוסק מורשה מגיע לשיעור דומה, כ-47 אחוז, מהכנסה חודשית חייבת במס של 14 אלף שקלים".
וזו, חברים, שחיקה איומה. תוסיפו לכך ביורוקרטיה איטית ומסורבלת, גרועה מזאת שאיתה מתמודדים בעלי עסקים במדינות מפותחות, ותקבלו שק תמריצים לעבור לסחור במזומן מדי פעם תוך כדי הסתרה של אחוז כזה או אחר מההכנסה.
אז כן, למדינה עצמה יש לפחות אשם תורם ביצירת ההר הזה של 200 מיליארד שקלים שחורים. אבל בשורה התחתונה הכדור מתגלגל שוב אלינו – משלמי המסים ומעלימיהם, אלה שעובדים בשחור ואלה שקופצים שנייה לבנק כדי להוציא בשבילם 500 שקל מזומן.
3) שאל מה כולנו יכולים לעשות
יזם הטכנולוגיה גיל הירש יצר בפודקאסט "גיקונומי" (הח"מ הוא אחד ממנחיו) הקבלה של מדינת ישראל לחברת הייטק. אחרי מספר שנים בעמק הסיליקון, אליו הגיע לאחר שמכר את החברה שלו לפייסבוק, הירש הגיע למסקנה שישראל מתנהגת יותר מדי כסטארטאפ פרוע. "התנהגות של נינג'ות", כהגדרתו, והכוונה היא לחיפוש תמידי אחר פתרונות מהירים לבעיות עמוקות. הרי מה שנכון לסטארטאפ בוודאות לא מתאים לתאגיד גדול ורציני שלא מחפש אקזיט, אלא החזר השקעה שנתי לבעלי המניות.
כולנו חייבים להבין שאחרי כמעט 70 שנות עצמאות, זה בדיוק מה שישראל הפכה להיות: תאגיד גדול שאנחנו בעלי המניות בו. זה כבר לא הנס הגדול של אמצע המאה ה-20, עם שמפוזר בכל העולם מתאחד בפיסת אדמה היסטורית ואיכשהו מקים מדינה. זה כבר היה; עכשיו הגיע הזמן לשלב הבא. ובשלב הזה צריך להיפטר מההרגל הכי מגונה שפיתחנו - כל אחד עושה מה שמתאים לו באותו רגע כי הסיטואציה המחורבנת שבה הוא נמצא מצדיקה כביכול את דרך הפעולה. אתם יודעים: מנטליות ה"נכון שאני עומד דאבל פארקינג וחוסם חצי רחוב, אבל זה רק כי העירייה לא דואגת לחניה". זה נכון בהתנהגויות הכי יומיומיות שלנו וזה נכון שבעתיים בנושא הכסף השחור.
כביכול, הדבר החכם שאדם יכול לעשות הוא לחסוך איפה שהוא רק יכול, בטח כשיש לו הצדקה מוסרית סובייקטיבית והאכיפה כל כך נרפית. הסיכון נמוך, הרווח המידי גבוה, אז למה לא? כאמור, מאותה סיבה שאנחנו מחסנים את ילדינו, לא שולחים אותם לגן עם כינים בשיערם, לא חותכים פקקים וכל מני דברים אחרים שאנחנו (כביכול) עושים אפילו שהם פחות נוחים. חיסונים מיגרו מחלות איומות רק כי כולם איחדו כוחות. גם אם הסיכון העצמי לנזק מהחיסון קיים, אם כי מאוד קטן, עדין הדבר הנכון לעשות כחברה הוא לפעול כקולקטיב. ערבות הדדית? זה זה.
כשאדם מעלים הכנסה הוא פוגע בעצמו. אתם עשויים לחשוב שגידל בהכנסות ממסים רק יכניס יותר כסף לאנשים שאינם אתם, אבל האמת שונה מהנרטיב הזה. החוב הלאומי הישראלי כאמור קטן ביחס לזה של מדינות אחרות שכמוהן היינו רוצים להיות; תקציב משרד החינוך רק ממשיך לגדול כי כמות הילדים לא קטנה. כספי המסים בסופו של דבר כן מגיעים לרווחתנו בצורה כזו או אחרת, או לכל הפחות לסביבתנו. אם בדמות הגדלת השירותים הציבוריים ושיפורים או באמצעות הקטנת מסים, תלוי בהשקפת העולם הכלכלית הרווחת. כל אחת מהאפשרויות אפשרית רק אם יש כסף בקופה - ורוב הכסף מגיע ממסים ישירים כמס ההכנסה.
תאגיד מוצלח הוא כזה שגם הברגים הקטנים בו יודעים שהם חלק מהתמונה הגדולה ומתנהגים בהתאם. כרגע האשמה היא על כולנו, מקטן ועד גדול. כולנו, שהפכנו את העבריינות הזו לסמי-לגיטימית ועל הדרך פגענו בסיכויי ההצלחה של המדינה והחברה. הפעילו לחץ על המחוקקים לעשות את הדבר הנכון, הפעילו לחץ על אנשים אחרים לעשות את הדבר הנכון, עשו אתם את מה שבאותו הרגע נראה כמו הדבר הפראיירי. כי זה הדבר הנכון לעשות, ובטווח הרחוק גם הדבר החכם.
אחד הקמפיינים המוצלחים בתולדות המדינה שכנע אותנו לצאת לנוף ולא לקטוף את פרחי הבר. קמפיין אחר הכניס לנו לתודעה שקסדה לרוכב אופניים היא "בראש טוב", ואי אפשר לשכוח את השיעור שלמדנו על חשיבות אמצעי המניעה, כי "כשאת שוכבת איתו, את שוכבת גם עם האקסית שלו". הנקודה היא שניתן לשנות הרגל מגונה באמצעות שינוי בתודעה. ואם כך, המסר לכולנו הוא חד ופשוט: מפסיקים לשלם בשחור. מפסיקים לעבוד בשחור. אוטופי? הזוי? מופרך? לא יותר מרעיון כמו "יאללה בונים מדינה".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il