קשה לכתוב טור כלכלי, שעוסק בדברים שנראים כל כך תפלים לעומת הזוועה שהתרחשה ועוד לא התגלתה לגמרי בדרום. קשה לעסוק במחירים, ובתקציבים ובתכניות חילוץ כאלה ואחרות כשמגיעה ההודעה ממשפחות שהתראיינו בתקווה שריאיון יעזור לאתר את בת או בן משפחתם: "אנחנו בדרך לזיהוי גופות".
זו השעה האפלה ביותר שידע הדור שלנו. אבל בעוד אנחנו מנסים להבין את גודל הזוועה והאימה, חוששים מהאזעקות, נזכרים ברגעים בהן חששנו ששני כתבים מוכשרים שלmako ובני משפחותיהם יאבדו לעד, תוהים אם אחד מאלפי החללים בדרום יתגלה כקרוב משפחה, או כמכר או כסתם אישה שעברנו על פניה ברחוב, החלו כמעט מייד הניסיונות לטייח את המחדל.
"אנחנו עסוקים בלחימה ולא במספרים", ענה לנו דובר ממשלתי לשאלה אינפורמטיבית. "מבחינה דוברותית, כמובן". הממשלה התגלתה בחדלונה המתמשך, ועכשיו מנסה בשלל הודעות בזק חלולות להציל את כבודה. כבר זרמים רעילים מנסים להפנות אצבע מאשימה לא אל מי שהפקיר את תושבי עוטף עזה לגורלם האיום, אלא דווקא אל מי שנלחמו על דמותה של המדינה, והיו הראשונים להתגייס כדי להגן עליה.
כך, בעוד הציבור הישראלי מגלה מחדש שהוא אכן ציבור, וגורלו משותף גם כשהוויכוח הוא מר, בלב הממשל הישראלי נותר ואקום, שבדרך נס עדיין לא קרס אל תוך עצמו. אל מול הממשלה הסקטוריאלית, שדואגת למצביעים ולא לאזרחים, שמתעניינת בצרכים האישיים של חבריה ולא בטובת העם, עומד ציבור שלא שואל למי מגיע הדם שהוא תורם, כל עוד יציל חיים, ולא בודק למי הצביע האדם שילבש את הבגד שנתרם, כל עוד הוא יספק לו מלבוש.
אין ברירה אלא לעסוק בביקורת, להסיק את המסקנות, להבין מה הצעדים הנכונים לשיקום, כי בלעדיהם אנחנו אבודים. האש עוד נמשכת, והלוואי שספירת המתים תיעצר סוף סוף, אבל אחרי המלחמה מחכה משבר נוסף, כלכלי, שחייבים לצמצם ככל הניתן. ממשל האחדות אולי מספקת תקווה שהמלחמה תנוהל כמו שצריך, אבל היכולת לקום מההריסות תלויה בכך שבצמתי קבלת ההחלטות יעמדו אנשים שמסוגלים לראות רחוק ולחשוב על טובת הציבור. נכון לעכשיו, לא נראה שיש מישהו בצמרת שעומד בקריטריונים האלה.
החזון התגשם, המדינה נעלמה
שי לוי, הכתב הצבאי חסר המורא של mako, תיאר כאן את הרגעים הקשים בהם המתין בממ"ד, שומע את המחבלים נכנסים לביתו וממשיך לתהות: איפה הצבא?
מתוך כל המוסדות המתפרקים של המדינה, הצבא היה אמור להיות המוסד האחרון שעומד על תילו. אלא שהשעות הארוכות בשבת בבוקר והימים שבאו לאחר מכן הבהירו שאנחנו לא חיים יותר במדינה אותה חזה הרצל, אלא במדינה אותה חזה פורום קהלת, ורבים לפניו ששיווקו אידיאולוגיות דומות. חשוב להדגיש - אין לנו צל של ספק שאין מישהו מאנשי הפורום שחזה אירוע כזה, ששיער את עוצמת המכה או נשאר אליה אדיש. אנחנו משאירים משחקים כאלה לטרולים ברשתות חברתיות.
החזון של פורום קהלת היה של מדינה שבה המדינה מסירה כמעט כל אחריות מאזרחיה, פרט למי שמתגורר מעבר לקו הירוק. הנטל עובר כולו אלינו. אם כן, התוצאות לפנינו. גם חסידי השוק החופשי ודאי רצו לדעת איפה כל המוסדות האלה שהיו אמורים להגיב ברגע האמת. איפה הביטחון? התחבורה? החינוך? קשה לחשוב על תחום אחד השבוע שהממשלה והמוסדות הכפופים לה לקחו אחריות על עצמם והובילו את המאמץ.
בשורה התחתונה, בדומה מאוד לתחושה ששרתה בשיאו של משבר הקורונה, מתברר שדווקא כן צריך מדינה. צריך בתי חולים מתפקדים, צריך צבא מתפקד, צריך ביטוח לאומי מתפקד, צריך משרד חינוך שדואג לכל התלמידים, צריך משרד תחבורה שישלח אוטובוסים כדי לחלץ את תושבי העוטף, צריך משרד רווחה שידאג לצרכים של מי שלא מסוגל לדאוג לעצמו. במקומם קיבלנו שורה של מתנדבים ארוכה שמורכבת באמת מכל שכבות האוכלוסייה שראתה שאיש לא דואג לה, ולכן היא דאגה לעצמה. זה מרגש, זה מחמם את הלב וככה לא נראית מדינה מתפקדת.
שנים ארוכות של חיסול השירות הציבורי, נאומים מליציים על "האיש השמן" ששופכים את התינוק עם המים, הותירו את אזרחי ישראל עם מיסים גבוהים, ועם מעט מאוד הצדקה לתשלום שלהם. בעוד הקרבות נמשכים, יש כבר מי שחושב על היום שאחרי. על אלפי, אם לא מיליוני, מוכי הטראומה שיסתובבו בינינו ויזדקקו לעזרה אמיתית. אלא שבמשך שנים דאגו הממשלות לסרס ולחסל את מערך בריאות הנפש במדינה, ולשלוח את המטופלים אל השוק הפרטי היקר, שבו התעריפים ממשיכים לעלות ביחד עם שאר המחירים במשק.
רבים מהשוק הזה מתנדבים עכשיו להגיש עזרה, אולם איש לא מבטיח שהם יהיו שם בעוד שנה או בעוד שנתיים. יוקר המחייה הבלתי נגמר יחזיר גם אותם אל הפרנסה. מי יישאר אז לאסוף את הרסיסים? לא ברור. אולי הממשלה מקווה שמישהו יתנדב. לנו נותר לקוות שעד אז, הממשלה הזו תוחלף.