הסיבה האמיתית שסבן אילבן נכשלה בישראל
68 מיליון שקלים. זה הסכום שהפסידה רשת סבן אילבן בשנת 2023. הרשת, שנפתחה רק בשנה שעברה ברעש וצלצולים, והרבה ציפייה שהנה, עוד רשת בין-לאומית גדולה הבינה את הפוטנציאל, שלנו, הישראלים, ורוצה לעשות עליה - מחפשת קונה אחרת תיסגר.
הסיבות להפסדים נעות בין בחירת המיקום (תל אביב, בירת הקיוסקים וחנויות הנוחות) לבין היצע המוצרים שהחנות מוכרת, כולל מגוון עמדות בשירות עצמי, לא עושות את זה לישראלים.
זאת לא הפעם הראשונה שמותגי ענק מחו"ל מושקים כאן בדרמה גדולה ומקפלים את הזנב לאחר כמה חודשים או שנות פעילות. קחו לדוגמה את רשת סטארבקס, שאין ישראלי שמגיע לחו"ל ולא מצלם תמונה מסורתית עם כוס הקפה שלהם. אחרי ההשקה הגרנדיוזית מה שנשאר זה בעיקר שיווק הקפסולות לחנויות, ללא חנות פיזית של הרשת.
לאורך השנים עשרות מותגים מוכרים ניסו את מזלם אבל הם לא השכילו להבין את הנפש הישראלית: אולי בחוץ לארץ זה מגניב להצטלם עם מותגים, בשביל האינסטגרם כמובן, אבל כשמגיעים לארץ, מה שמשחק תפקיד משמעותי זה רק דבר אחר- המחיר.
איך אנחנו יודעים? תשאלו את הרווח הנקי של 92 מיליון השקלים בשנה של רשת מקס סטוק, עם הכנסות העומדות על כ-1.12 מיליארד שקלים, בהשוואה לכ-1.05 מיליארד שקל בשנת 2022.
מהדוחות האלה אפשר בעיקר להסיק מסקנה פשוטה: לישראלים פחות מפריעים איכות או מותג חו"לי כל עוד זה מגיע עם שורת מחיר מפתה, ורשתות שלא ישכילו להבין את זה (אנחנו מדברים אלייך ספאר) לא ישרדו כאן הרבה.
רגב, סמוטריץ' ונתניהו שכחו שהם אלה שצריכים לחטוף הנזיפה
צעקות הבוז שספגו השבוע שרת התחבורה מירי רגב ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' בוועידת מרכז הנדל"ן באילת היו נוקבות במיוחד. לא חבורה קטנה של מוחים שמגורשת במהרה מהאולם, אלא מחאה קולנית ובוטה באירוע שבו המשתתפים אמורים דווקא לכבד את בעלי השררה.
רגב וסמוטריץ', במה שנראה כמו גישה מתואמת, בחרו להגיב בגישה הנוזפת. רגב, שנדמה שזה הפורמט האהוב עליה באירועים ציבוריים, האשימה את הקהל "שלא למד כלום מ-7 באוקטובר וממשיך באותו שיח מפלג ומסית". גם סמוטריץ' נזף ואמר "אם לא נשנה את האווירה, אני קם והולך", ואז מימש את איומו.
יכול להיות שדבריהם של רגב וסמוטריץ' מיועדים למי שלא חי במדינה בכמה השנים האחרונות. רגב היא אחת מנציגות הציבור המרכזיות שחגגו על השיח המפלג והמסית. מהפליטים שהפכו לסרטן ועד לטענה המבישה שגנץ הפך את עורו של ביידן ובגללו ארה"ב לא הטילה וטו על החלטת האו"ם שקוראת להפסקת אש. אחדות, אומרים לכם.
בניגוד לרגב, למדנו כמה דברים מאז השבת השחורה. למדנו, למשל, שמשרד התחבורה לא תפקד ברגעים הקריטיים ביותר והוחלף על ידי העמותות והאנשים שהשמיצה השרה שעומדת בראשו. למדנו שבניגוד לכל היגיון תפקידי מפתח במשרד מאוישים באנשי המנגנון של הליכוד במקום באנשי מקצוע, כי ג'ובים זה העיקר. למדנו שרגב מעדיפה להיפגש עם ראשי רשויות מהליכוד. למדנו שבמקום לשפר את השירות של האוטובוסים ולהגביר את השימוש בתחבורה ציבורית העדיף משרד התחבורה רפורמת מחירים שתחסוך שקלים מעטים אבל תשמר את הפקקים. למדנו שרגב ממשיכה לשאוף לשבש את המטרו תחת אצטלה של פיתוח הפריפריה וחיבור קריית שמונה לאילת, כשבפועל אנשי קריית שמונה וכל הגליל מחכים שמישהו ישים אליהם לב.
אפשר להמשיך עוד ועוד. גם סמוטריץ', כפי שכתבנו לא מעט פעמים כאן, לא טמן את ידו בצלחת. במקום לעבוד למען הציבור, משמרים את השסעים בעם ודואגים לפצות את המגזרים בעם שמצביעים למפלגות הנכונות. כמה משאבים ומאמצים הקדישו ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר להזרמת מיליארדים למגזר הדתי והחרדי השנה, בעוד שאר המשק נערך לקיצוצים. נאמנות לממשלה היא הדרך להתקדם בימינו. במקום להציג תוכניות שיגרמו למשק להתאושש מהזעזוע הקשה שחטף, עוסקים בחוק הגיוס לחרדים.
מה למדנו מ-7 באוקטובר? שמגיעה לנו ממשלה טובה יותר. לא אנחנו אלה שצריכים לקבל את הנזיפה.
שטראוס העלתה מחירים, הבעלים לקחה מיליונים לכיס
בינואר הודיעה שטראוס שהיא מעלה מחירים בעד 25% והודיעה על פיטורי 150 עובדים. החברה הקפידה לנמק את המהלך בהתייקרות חומרי הגלם. אלא שכבר אז אמרו גורמי מקצוע שפרט לקקאו (ששובר שיאים), המחיר של שאר חומרי הגלם דווקא ירד. זו הייתה הפעם השלישי שהחברה העלתה מחירים בתוך שנה.
"מהלכי המיקוד וההתייעלות בתוך החברה יאפשרו לנו להביא להמשך השקעה בתשתיות ובצמיחה עתידית", אמר מנכ"ל החברה, שי באב"ד. אלא שהחברה בחרה לעשות עוד משהו – לחלק דיבידנד של 270 מיליון שקל. 150 מיליון מתוכם יעברו לחברה של משפחת שטראוס, כלומר לכיסים של הבעלים.
שטראוס היא לא החברה היחידה שמעמידה פנים שאין לה ברירה אלא להעלות מחירים בעוד הבעלים שלה ממשיכים למשוך לכיסם מיליונים מכספי הצרכנים. גם שאר מעלי המחירים מחלקים דיבידנדים כאילו אין מחר. רמי לוי ומשפחתו, למשל, יקבלו 20 מיליון שקל. איתן יוחננוף ואחיו יקבלו 61 מיליון שקל, גם שופרסל מחלקת 180 מיליון שקל.
לצרכן הישראלי לא נשאר אלא לתלוש שערות ולתהות מה האופציות שלו. גם כשהוא לא קונה שטראוס, סיכוי סביר שהוא קונה מחברה ששטראוס מחזיקה בה. ואם לא שטראוס, תמיד יש את היצרנים האחרים שהעלו מחירים, ואת היבואנים שנשבעים שזה לא הם, פשוט מאלצים אותם להעלות מחירים. חברות נועדו להרוויח, זה נכון. השנה נחצה הגבול. מי היה צריך לטפל בזה? מי שמדבר על מדבקות שחורות ורשימות שחורות, ונותן למחירים להמשיך לעלות.
במקום להקשיב לסוכן, ככה תגרמו לו להשיג עסקה טובה יותר
דמיינו לעצכם את הסיטואציה הבאה: אתם מגיעים למקום עבודה חדש ובמסגרת תהליך הקליטה, משאבי אנוש מציעים לכם להיפגש עם סוכן הביטוח של החברה כדי להציע לכם את התנאים שמקבלים העובדים. בפגישה סוכן הפנסיה מסתכל בזעזוע עמוק על החיסכון הפנסיוני שלכם, מסביר לכם איך בסוף תישארו בלי כלום כשתגיעו לפגישה כי: "אתם לא במסלול הנכון" / "דמי הניהול שלכם גבוהים" / "הקרן שאתם נמצאים בה לא עשתה תשואה מי יודע מה", ומשכנעים אתכם לתת להם את המושכות ולסדר לכם פנסיה ז'ונגלר.
בשלב הזה של הפגישה אתם בדרך כלל תבהו בסוכן בעיניים מזוגגות מנתונים מספריים ומביטויים שאתם לא מבינים, ורק תחפשו איפה לחתום. אחרי הכל- סוכן הפנסיה אמור לפעול לטובתכם לא?
הדוחות הכספיים שפרסמו לאחרונה שלושת בתי ההשקעות המובילים בתחומי הגמל והפנסיה - אלטשולר שחם, מיטב ומור, מגלים עד כמה הקשר בין העמלות המשולמות לסוכנים, לבין מעבר לקוחות בין בתי השקעות הוא הדוק. בדוח עולה כי בכל אחת משלוש השנים האחרונות שולמו על ידי בתי ההשקעות יותר מ-800 מיליון שקל בעמלות, בעיקר לסוכני הביטוח, כדי שימליצו עליהם על פני המתחרים.
אנחנו כמובן לא רומזים שסוכן הביטוח בא להזיק בכוונה תחילה, אבל די ברור שאם הוא עובד עם גופים שמשלמים לו יותר עמלות - הוא יעדיף להמליץ עליהם.
אז עד שיעשו רפורמה בדרך שבה מניידים כספים ממקום למקום, אתם חייבים להבין שאתם צריכים לקחת את המושכות בידיים ולהתחיל לבדוק כל שנה מה הקרן שלכם עשתה, ומה דמי הניהול שאתם משלמים לה. זה אולי נשמע מסובך אבל זה בדיוק כמו לאיים על חברת תקשורת שאתם עוזבים אם לא ייתנו לכם תנאים יותר טובים.
בשביל זה יש אתרים כמו פנסיה נט או גמלנט. כדי שתבינו כמה תשואה הקרן שלכם עשתה לעומת קרנות מתחרות בקטגוריה, ואם דמי הניהול שאתם משלמים גבוהים או נמוכים. אחרי שתבררו את שלושת הנתונים הללו - תרימו טלפון לסוכן ותבשרו לו שאם הוא לא יפעל להטיב את התנאים - אתם עוזבים. ותראו מה יקרה.
ישראל מתעשרת, אבל הכסף לא בהכרח מגיע אליכם
הכסף שלנו לא נמצא בבנק. הוא נמצא בקירות הבתים, שממשיכים להתייקר למרות כל ההצהרות על מלחמה במחירי הדיור. מאז שחלף ההלם שהכה את ענף הבנייה בתחילת המלחמה נרשמה התאוששות במכירות וקצב הביקוש הולך וגובר. אתר הבנייה חזרו לפעול לפי הדוחות שפרסמו השבוע חברות הבנייה הגדולות. למחירים, נכון לעכשיו, לפחות, שלום.
מעבר למשבר הנוכחי, מבט כולל יותר מגלה כיצד הזינוק במחירי הדיור הוא רק חלק ממגמה כללית של ריכוז ההון בידי מעטים. מחקר של המכון לרפורמות מבניות, העוסק בשאלה "כיצד התרחב אי-השוויון בעושר בישראל בעשור האחרון?", שפורסם על ידי החוקרים גל ליפשיץ, אור כהן-רביב ושגית אזארי-ויזל מגלה איך בעשור האחרון עלה השווי של כל משקי הבית בישראל ב-1.4 טריליון שקל והגיע ל-6.5 טריליון שקל. אלא שהגידול הזה הגיע עם הצטברות של מרבית ההון אצל המאיון העליון, האחוז האחד. כמה? לא פחות מרבע מהעושר בישראל מוחזק על ידי המאיון העליון. הפער בחלוקת ההון בין העשירים לשכבות החלשות הלך וגבר בעשור האחרון, ולא נראה שהוא מתכוון לעצור.
ייחודו של המחקר הזה הוא שהוא בדק לא רק את כמות הכסף המזומן או את ההכנסות מעבודה של הישראלים, אלא השווה גם את הנדל"ן והנכסים הפיננסיים שבבעלותם. הפערים עצומים. פחות ממחצית מהישראלים שנמצאים בעשירון התחתון הם בעלי דירה. בעשירון העליון המספר מגיע ל-90%. לבעלי ההכנסה הנמוכה יש בממוצע פחות מדירה אחת. בעשירונים הגבוהים נהנים מבעלות על כמה דירות, ונהנים מיציבות ומהכנסה נוספת. בעשירון התחתון שווי הנכס הממוצע הוא 1.8 מיליון שקל. בעשירון העליון? 8.6 מיליון. פי 15 מהערך התחתון בקרב העשירון התחתון, ופי 3 משווי דירה ממוצעת (כ-2.4 מיליון שקלים). כתוצאה מכך הירושה הופכת למשמעותית יותר ויותר במדינה. מי שמצליח להעביר נכסים לילדיו מציב אותם מראש במקום טוב יותר מבחינה כלכלית, בלי קשר לתרומתם למשק.
למה הנדל"ן כל כך חשוב? למרבית החברים בעשירונים הנמוכים אין באמת כסף פנוי להשקעות וכו'. הם קונים בתים. אם היה להם כסף פנוי, אולי היו מצליחים ליהנות מהממצא במחקר שלפיו הרווח של מי שהשקיע בבורסה (במדדים מרכזיים) עלה בקצב גבוה הרבה יותר מההעלאה הממוצעת במשכורת. כלומר, מי שיש לו כסף הרוויח עוד כסף בבורסה, בניגוד למי שסתם הלך לעבודה.
יש לא מעט מסקנות שאפשר להסיק מהנתונים האלה. מיצירת דיור בר השגה לשכבות החלשות, חינוך פיננסי והגדלת ההשקעה במערכת החינוך באופן כללי, עידוד חידוש עירוני שיעלה ערך של נכסים בשכונות ותיקות ועד השאלה איך קרה שמי שעושה כסף מכסף שווה יותר ממי שעובד למחייתו. הבעיה היא, כמובן, שממשלות ישראל בעשור האחרון לא ראו בעניין הזה בעיה. כל עוד המצביעים מגיעים עם הפתק הנכון לקלפי, מה זה משנה שהם נשארים מאחור?