תתעוררו - יש עוד מחאה שאנחנו חייבים לצאת אליה

בחודשים האחרונים לא עבר שבוע בלי שחברה מובילה בתחומה הודיעה על העלאת מחירים — חברות מזון, משקאות וטואלטיקה, ייקרו את מחיריהן באחוזים מטורפים, ותירצו זאת בעיקר בגלל סיבה אחת: התייקרות חומרי הגלם.

אבל ראו זה פלא. מחיר התאית (חומר הגלם למוצרי הנייר לבית, למוצרי היגיינה ובכלל), למשל, ירד ב-2023 משיא של 550 דולר ל-361 דולר, אבל מחירי המוצרים של חברת סנו נשארו גבוהים והיא אף הציגה עלייה של 30% ברווח הנקי, שהסתכם ב-71 מיליון שקל.

או למשל מחיר פולי הסויה בעולם, שירד בשנה האחרונה ב-25.3% והמוצר העיקרי שהמושפע ממחיר פולי הסויה, הטופו. בתגובה שטראוס מיהרו להעלות את המחירים ב-4.9% בממוצע מאז תחילת המלחמה, והמתחרה העיקרית במוצר זה, תנובה, העלתה גם היא את המחירים בשנה האחרונה, ב-6%. שתי החברות דיווחו כמובן על רווחי שיא בדוחות הרבעוניים שלהם וחלוקת דיבידנדים לבעלי החברה של יותר מ-200 מיליון שקל.

גם חברות השיווק, שדיברו על "ספיגת הפסדים" בעקבות המלחמה, וכניעה להשתוללות חסרת הרסן של ספקים, נימקו זאת בכך שהן מאמינות לטענותיהם של היצרנים בדבר הצורך האמיתי בהעלאות מחירים — ובכל מקרה לא יכולות לעצור אותם.

אבל ראו זה פלא. דוחות הרבעון הראשון של כל רשתות השיווק , שופרסל, יוחננוף, ויקטורי ורמי לוי שיווק השקמה — כולן הציגו עלייה בהכנסות וברווחים, מה שבעיקר מלמד שהרשתות לא רק ישבו מהצד וגלגלו הלאה לצרכנים את העלאות המחירים של הספקים — לפעמים הן העלו מחירים אף מעבר להעלאות הספקים. הגדיל לעשות רמי לוי, מי שמזוהה כרשת המזון הזולה במדינה, ולא אחת יושב באולפנים ומקטר על יוקר המחיה, שהציג נסיקה ברווח התפעולי, שעלה ב-60%.

בינתיים נתוני הפדיון ברשתות השיווק לחודשים פברואר-אפריל 2024 עלה ב-3.4% (לאחר עלייה של 11.3% בשלושת החודשים נובמבר 2023- ינואר 2024), והיקף ההוצאות בכרטיסי אשראי במאי 2024 עמד על 43.968 מיליארד שקלים וצמחו בשיעור של 7.3% לעומת מאי 2023.

לממשלה הבנו כבר שלא אכפת. אישית, עייפנו מלשלוח לניר ברקת כל שבוע שאילתה ולבדוק מה קורה עם החוקים לכאורה שהוא מקדם. אז המסקנה העיקרית היא שזה עלינו - האזרחים. רק שנחזיר לסדר היום את יוקר המחיה, ונקום כנגד הרשתות, היבואניות והספקים, נסמן להם גבול, לא נקנה ונגיד: עד כאן - רק אז משהו יזוז.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' רוקד במצעד הדגלים בירושלים, 2024 (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
סמוטריץ' במצעד הדגלים בירושלים, השבוע. עדיף מלדאוג לכל המדינה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

אם סמוטריץ' לא אחראי, שלא יהיה אחראי גם על הכלכלה

בצפון המדינה, הציונות נשרפת. פשוטו כמשמעו. השילוב של טילי חיזבאללה, רוחות וחום הוביל לשרפות ענק. תמונות דרמטיות, אבל לא דרמטיות מספיק בשביל שהממשלה תזיז את עצמה.

מנרה הרוסה מירי נ"ט בלתי פוסק, גם מטולה וכך גם היישובים האחרים על גבול הצפון. היישובים האלה, כמו אחיהם המחוקים בדרום, הם הציונות הקלאסית, כפי שהיינו רוצים להאמין שהיא צריכה להיות. אנשים שוויתרו על אפשרויות נוחות יותר ובאו לחיות בקצוות המדינה, בתנאים לא פשוטים, כדי לקבוע גבולות ולספק מזון למדינה הצעירה. גרים שם האנשים שאותם הממשלה הנוכחית מבקשת לשכוח ולהשכיח. אנשי עבודה שמאמינים בבנייה ולא בהרס, בבניית גשרים ולא בשנאה. רבים מהם מאמינים בדמוקרטיה ולא היססו להשמיע את קולם ברגע האמת. הם לא הצביעו לממשלה הזאת, וכך גם איבדו את זכאותם לכך שהממשלה תדאג להם.

גם מי שטרחו להצביע למפלגות שמרכיבות את הקואליציה נשארו מאחור. תשאלו את תושבי קריית שמונה, שגילו שראש הממשלה בנימין נתניהו התגנב אל העיר שלהם בעקבות השריפות. פתרונות הוא לא הציע, כי את ראש העיר הנוכחי, איש ימין שרץ ברשימה עצמאית, הוא לא טרח לעדכן. מי כן הגיע? מועמד הליכוד לראשות העיר. המדינה נשרפת, אבל העיקר שהבייס בליכוד מרוצה.

אפשר, וחשוב, להתווכח על הפתרון הנכון והחכם שיחזיר את תושבי הצפון לבתיהם. אולי הסכם משולב בצפון או בדרום, אולי מאמץ מלחמתי מוגבל, אולי מלחמה. ואולי עד שמשהו מאלה יקרה, אפשר לתמוך כספית ביישובי הצפון, לוודא שהם מקבלים את הצרכים הפיזיים שהם זקוקים להם. משהו. בפועל? כלום. הסוכנות היהודית ואנשי אחים לנשק מגייסים כסף לעסקים הצפוניים שנחרבו. הממשלה עסוקה בדברים אחרים.

מה חשוב יותר בימים האלה, אתם ודאי שואלים? הישרדות פוליטית ותדמית. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הבהיר בריאיון בכאן שאין לו קשר בכלל לאירועי 7 באוקטובר. "הטבח לא קשור אליי, הוא כשל מודיעיני-מבצעי מטורף", אמר אחד השרים הבכירים בישראל, שהוא גם שר במשרד הביטחון וחבר קבינט. זה מוזר, כי ב-15.10 סמוטריץ' הודה: "נכשלנו, לוקח אחריות על מה שהיה ועל מה שיהיה. לא הצלחנו לממש את החוזה בין המדינה לבין אזרחיה". וביום הזיכרון, שהיה ממש לא מזמן, הוא אמר: "כחבר הממשלה אני לוקח אחריות על 7 באוקטובר".

אבל באווירה הפוליטית הנוכחית זה לא מה שמצביעים רוצים. הרבה יותר נחמד לרקוד לצלילי שירי ימין קיצוני במצעד הדגלים בירושלים מאשר להיות ממלכתי. מלחמה שעולה 250 מיליארד שקל? לא ניכר שזה קשור אליו.

נתניהו וסמוטריץ' לא מראים סימן שהם מתעניינים במדינה עצמה, אלא רק בחלקים מצומצמים מאוד שלה. זה היה הרסני בתקופת הניסיונות לבצע במדינה הפיכה משפטית. עכשיו זה ממש בלתי נסבל.

בזמן שהוא שומר על ההתנחלויות ומתחרה עם בן גביר על תואר השר הקיצוני ביותר, שליש משטחה החקלאי של מדינת ישראל נתון במתקפה. גם השטחים הנרחבים בדרום עדיין לא חזרו לתפקוד מלא. כמו בתחילת המלחמה, נראה שאי אפשר לסמוך על המדינה שתעשה צעדים ממשיים כדי לשקם אותם בהמשך. כמו באוקטובר, הציבור יצטרך לקבל על עצמו את האחריות.

הראל ויזל (צילום: חדשות 12)
הראל ויזל | צילום: חדשות 12

זה קל להגיד שכולם אנטישמים, אבל האמת היא אחרת

באוגוסט השנה שעברה בישרה התקשורת בהתרגשות על כניסתה של עוד רשת בין-לאומית לארצנו הקטנטונת. פרט אה מנז'ה (Pret A Manger), רשת הקפה והכריכים הבריטית חתמה עם  פוקס והייתה עתידה להיכנס לארץ ולהתחיל בפתיחת הסניפים הראשונים. אלא שהשבוע דיווחה הרשת בניהולו של הראל ויזל על התקררות היחסים בינה לבין הבעלים של הרשת, משפחת ריימאן הגרמנית, והאשימה אותה בכניעה לקמפיין BDS שהעלה את רשת פרט א מנז'ה על הכוונת וגרם לגל נרחב של מחאות באירופה.

במכתב שנשלח על ידי עורכי הדין של רשת פוקס נכתב: "כפי שאנחנו מבינים, מעשה מכוון, לא מוצדק, חסר תום לב ומביש זה נשקל מסיבות שלחלוטין אינן קשורות לפעולותיהם של לקוחותינו ונכנע לקמפיין BDS ברוטלי ומביש שנפתח בבריטניה".

החשש הגדול הוא שמדובר בחלק מגל נרחב יותר של הימנעות חברות ורשתות זרות מפעילות בישראל על רקע המלחמה. אבל רגע לפני שנאשים את כל החברות באנטישמיות, בואו רק ניזכר מה קרה השבוע, במקריות או שלא, לרשת בין-לאומית אחרת שנכנסה לכאן, סבן אילבן (7Eleven).

שנה אחרי הפתיחה הודיעה אלקטרה מוצרי צריכה כי היא מתכוונת לסגור את סניפיה בישראל של סבן אילבן, רשת חנויות הנוחות הבין-לאומית. השקת הרשת בארץ נעשתה לפני כשנה בלבד, אלא שהחברה הסבירה בדוחותיה כי היא תפעל לסגירה משמעותית של פעילותה, והשבוע נמכרה הרשת לרשת סבן אקספרס ושמונת סניפי הרשת המקורית יעברו הסבה.

גם צביקה שווימר, מנכ"ל אלקטרה מוצרי צריכה, היה אופטימי בזמנו, ואמר בעת השקת המותג ש"סבן אילבן תהיה שחקן משמעותי בחנויות הנוחות ובקיוסקים בישראל. אנחנו מדברים על מאות חנויות בישראל. נגיע לכל חלקי הארץ ובכל מקום נבצע את ההתאמה הנכונה. נתחיל מתל אביב".

זאת לא הפעם הראשונה שמותגי ענק מחו"ל מושקים כאן בדרמה גדולה ומקפלים את הזנב לאחר כמה חודשים או שנות פעילות. קחו לדוגמה את רשת סטארבקס, שאין ישראלי שמגיע לחו"ל ולא מצלם תמונה מסורתית עם כוס קפה. אחרי ההשקה הגרנדיוזית מה שנשאר זה בעיקר שיווק הקפסולות לחנויות, ללא חנות פיזית של הרשת.

לאורך השנים עשרות מותגים מוכרים ניסו את מזלם אבל הם לא השכילו להבין את הנפש הישראלית: אולי בחוץ לארץ זה מגניב להצטלם עם מותגים, בשביל האינסטגרם כמובן, אבל כשמגיעים לארץ, הכללים משתנים.

אולי פרט אה מנז'ה אכן הביאה בחשבון את המחאות בחו"ל, אבל בואו נודה על האמת - אם היא הייתה רואה כאן פוטנציאל לרווחים עצומים, יכול להיות שהיא הייתה מתעלמת מהמחאות, או לפחות דוחה את הפתיחה עד יעבור זעם ולא נסוגה לגמרי מהעסקה.

מירי רגב ומלון מפונים (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
מירי רגב. המלונות כל כך טובים? | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90

מי נתן לך רישיון?

"מה יהיה לעזאזל עם הכל?", שאלה בייאוש תושבת השכונה בקבוצת הוואטסאפ העמוסה אחרי שזרם החדשות הגרועות השבוע לא פסק. פרט להמלצות על אינסטלטור אמין, לאיש לא הייתה תשובה.

מבחינת שרת התחבורה מירי רגב, מדובר בתלונות מוגזמות. "הממשלה הזו עשתה השנה דברים מדהימים. כל כך הרבה אנשים נמצאים במלונות במימון שלנו", אמרה בריאיון לרדיו קול חי. אפשר לתהות על הניתוק מהמציאות, ואפשר להיזכר שהממשלה הזו לא מצטיינת בכלום, פרט לאחידות מסרים. הקו החדש הוא הקו הישן על שם בנימין נתניהו: כל מה שמוצלח זה אנחנו, כל מה שנכשל לא קשור אלינו בכלל ומעולם לא היה באחריותנו.

מובן שכל מה שמוגדר כמוצלח, כמו השהייה במלונות, הוא מאוד לא מוצלח ובעצם מעיד על כישלון גדול.

רגב, כמו שרים רבים אחרים בממשלה, מבקשת לנתק את הקשר בינה לבין האירועים הגדולים במדינה, כאילו היו כוח עליון. אלא שגם הדברים שהיו באחריותה הישירה התגלו ככישלון. השרה לא הצליחה להפיג את עננת החשדות שעלתה מהתחקיר של רביב דרוקר על חוסר המעש שלה במשרד התחבורה, וכנראה מקווה שנשכח את חוסר האונים שהפגין המשרד בימים הראשונים.

אבל חוסר האונים והתפקוד הליקוי נמשכים גם היום. נבהיר את זה בעזרת דוגמה קטנה, אבל מייצגת. בשבועות האחרונים הפסיק משרד התחבורה לשלוח מסמכים לחידוש רישיון רכב לנהגים. הסיבה טיפשית למדי: החוזה עם בית הדפוס נגמר בפברואר, ולא חודש בגלל המלחמה. רק בתחילת השבוע, בסמיכות חשודה לפרסום העניין, נפתר העניין והמשלוחים חזרו.

ומה עם הנהגים שלא קיבלו את רישיון הרכב? חלקם זכרו לבדוק ולדאוג לעצמם באתר משרד התחבורה, וחלקם אולי עדיין נוסעים בלי רישיון רכב בתוקף, ומחכים שהוא יגיע בדואר. אם יעצור אותם שוטר, אגב, זה לא יעזור להם.

כשפנינו למשרד ותהינו למה לא נעשה מאמץ לפתור את העניין, או לפחות לסדר את העניינים, לא הבינו על מה אנחנו מתלוננים. הרי הכל זמין ברשת, לא? כולם יודעים מתי בערך צריך לחדש טסט. שמעו, ענינו, זה סטארטאפ חדש. אפשר לבטל את כל החשבונות וכל הרישיונות, ופשוט להודיע לציבור כולו שמעכשיו הוא צריך לשים לעצמו תזכורות ביומן או לשלם קנס (וגם אישום פלילי, במקרה של רישיון רכב). חשבו כמה כסף ייחסך למדינה.

גם בדברים הקטנים המדינה מסירה אחריות ומשאירה לציבור את הנטל. אבל קיבלתם חדר במלון על חשבון המסים שלכם, מה אתם מתלוננים?