יש או אין תקציב בכלל?
כמו הבטחות הבחירות, התקציב הוא יותר פנטזיה נעימה, שבמציאות נראית אחרת לגמרי. בליכוד כבר לימדו אותנו שכשזה לא משרת את המטרות, המדינה יכולה וצריכה לשרוד גם בלי תקציב. הפעם, הקואליציה מיהרה לחגוג אישור של התקציב. אלא שמהר מאוד התברר שבפועל, התקציב בעצם לא אושר.
כלומר, משהו כן אושר. השרים אכן הצביעו. אבל בעצם אושרו מספרים כלליים, וכמה סעיפים שלא נדונו כלל ומיליארדי שקלים שפוזרו כדי לשכנע שרים להצביע בעד תקציב שלא קראו כלל. מרוב סדר והיגיון, הממשלה תצטרך שוב לאשר התקציב.
אבל הפנטזיה האמיתית נמצאת בכלל באותם כספים קואליציוניים. הבטחות בחירות שמבטאות את ההעדפה המגזרית של כל מפלגה. על הנייר מדובר בסכום מסוים. בפועל? בסכום גבוה הרבה יותר. בתקציב 2015-2016 נשמרו בתקציב 3.95 מיליארד שקל להסכמים קואליציוניים במשך שנתיים. בפועל הוציאה המדינה 16 מיליארד שקלים. גם היריבים של נתניהו (שהיו שותפיו), שיחקו את המשחק. ממשלת בנט-לפיד הקצתה 700 מיליון שקל להסכמים לכל שנת תקציב בשנים 2021-2022. בפועל הסכום האמיתי היה 6 מיליארד שקל.
אז הממשלה האחרונה בהחלט לא המציאה את השיטה, אבל בהתאם לאופי המגזרי של הממשלה, היא לקחה אותה לשיא. על פי החלטות הממשלה ב-2023 יוקצה סכום של 5.3 מיליארד שקל לשלל מטרות שלא בהכרח משרתות את כלל האזרחים. ב-2024 יעלה הסכום ל-7.2 מיליארד שקל. כמה תבזבז המדינה באמת? אין לדעת. את הדברים האלה מגלים בדיעבד, כשכבר מאוחר מדי.
כך התקפלו פקידי האוצר בפני היבואנים
תעמדו ותמחאו כפיים חזק לאוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר שעשה את הבלתי יאמן וגרם לאוצר לרדת מאחת ההחלטות הכי קריטיות למלחמה ביוקר המחיה: הגבלת הייצוג של יצרנים.
סעיף הדגל של הרפורמה, הציע למעשה לפרק את הכוח של היבואנים הגדולים, והציע לאסור על יבואנים שמספקים מוצרים של יצרנים גדולים לספק מוצרים של יצרנים גדולים ובינוניים נוספים. כלומר, יבואן לא יוכל להפיץ את מותגיהם של מספר חברות גדולות, אלא של חברה גדולה אחת ועוד חברות קטנות.
לדוגמה, לפי התכנון המקורי של הרפורמה, שסטוביץ, שמפיצה את מוצרי קולגייט, לא תוכל להפיץ גם את מוצרי ברילה, ודיפלומט לא תוכל לייבא ולשווק בבלעדיות גם את מוצרי פרוקטור אנד גמבל וגם את מוצרי מונדלייז. המטרה היא לאפשר כניסה של שחקנים חדשים לשוק הזה, שנשלט באופן כמעט בלעדי על ידי שתי יבואניות ענק. אלא שדווקא הסעיף הזה יצא מחוק ההסדרים ברגע האחרון לפני שהממשלה הצביעה על התוכנית.
בנייר עמדה שגיבש איגוד לשכות המסחר ושהוגש לאוצר טענו הראשונים כי בעוד שהמטרה של הפחתת יוקר המחיה היא מבורכת, הדרך בה הדבר נעשה בתחום המזון והטואלטיקה היא שגויה ולא תביא להורדת יוקר המחיה. "כבר כיום קיימים לרשות התחרות אמצעים לפעול נגד מונופולים, מבלי להיכנס לחקיקה 'דרקונית'", אמרו באיגוד והוסיפו: "המהלך שמקדם משרד האוצר ייצר בעיות משפטיות וחוזיות מול ספקים ויצרנים בחו"ל ועלול בסופו של דבר להביא דווקא לגל של עליות מחירים ולהיעלמותם של מותגים מובילים מהשוק הישראלי".
מצד אחד, אם היו עד היום בידי המדינה אמצעים לעצור מונופולים, למה המדינה לא עשתה כלום עד עכשיו? מצד שני המדינה גם הייתה יכולה לפעול בדרכים אחרות לטובת המלחמה ביוקר המחיה על ידי סיוע ליבואנים כמו: פתיחת רציפים והגברת היעילות בפריקת הסחורה בנמלי הים, הטלת מיסי יבוא רק על הסחורה הנרכשת, והפחתת המכסים המוטלים כיום על יבוא מוצרי מזון מסין.
אז עם מי הצדק? עם האיגוד או עם פקידי האוצר שרצו להילחם במונופולים (ובסוף התקפלו)?
תראו מופתעים: עוד הטבה הולכת לחרדים
במסגרת אישור תקציב המדינה, אישרה הממשלה תוכנית שכותרתה "חינוך חינם מגיל שנתיים". נשמע מעולה לא? אבל שכשמתעמקים בפרטים הקטנים, ביכולות הקיימות ובאתגרים התקציביים - לא ממש. מומחים מצביעים על שורת אתגרים שיעמדו בדרך (שתימשך שנים רבות), ועל החשש מכך שההטבה תגיע בפועל רק לאוכלוסייה אחת. יכולים כבר לנחש מי?
לאחר שבקמפיין הבחירות האחרון מפלגת הליכוד הבטיחה לבוחריה חינוך חינם מגיל אפס עד 3, בשבוע האחרון אושרה בממשלה תוכנית צנועה יותר לחינוך חינם מגיל שנתיים. מה זה בעצם אומר? בעיקר בוועדות שיתקלו באין ספור קשיים ליישם את ההחלטה.
נתחיל בעובדה שייקח שנים עד שיבנו מספיק גנים, וגם אם ימצא תקציב והבנייה תושלם, עדיין לא ייפתר משבר כוח האדם בתחום, שכבר עכשיו נמצא במשבר עמוק.
אבל אצל מי זה כן אפשרי? בחינוך החרדי יוכלו להתגבר במהירות על החוסר בשטחי גנים משום ששם יש יכולות היערכות מהירה באמצעות לימודים בקרוואנים, במחסנים, בדירות פרטיות או בכיתות שנשכרות על ידי עמותות. בנוסף קל יותר לגייס כוח אדם, גם אם הוא לא בדיוק מוסמך.
האם תסכימו שהילד שלכם ילמד בכאלו תנאים?
אז עם כל ההבטחות השאפתניות, אין ממש היתכנות ליישומן, אז בניתם על עוד ילד בקרוב, דעו שעדיין "תאלצו" לממן לו מעון באלפי שקלים לחודש.
מה שווה האוטובוס אם הוא לא מגיע לתחנה?
על כל תלונה אחת על מחיר הכרטיס באוטובוס, ישנן 10 תלונות על אוטובוסים שלא מגיעים בזמן, לא עוצרים בתחנה כי הם מלאים או מגיעים בתדירות של פעם בשנות דור. מה עושה שרת התחבורה מירי רגב בתקציב המדינה? מעבירה רפורמה להוזלת מחירי התחבורה הציבורית על חשבון תוספת של נסיעות אוטובוסים.
כלומר, מי שעדיין נשאר נאמן לאוטובוס המטלטל שמוביל אותו ממקום למקום, ימשיך לחכות לו, ובסוף יידע שהוא חסך שקל וחצי לנסיעה. תענוג. כמו מסעדה זולה במיוחד שלא מביאה אוכל לשולחן, זה לא שווה הרבה.
היום שבו תוכלו לוותר על המכונית הפרטית יהיה היום שבו תדעו בוודאות, כפי שיודע כל מי שגר בעיר מערבית מתוקנת, שניתן לצאת מהבית, לחכות זמן סביר ולעלות על אוטובוס או רכבת שמובילה אותך ביעילות אל היעד. זה נכון לתושבי נתיבות כמו שזה נכון לתושבי הרצליה. הורדת מחירים היא כותרת יפה, שמאפשרת לממשלה לדמיין שהיא נלחמה ביוקר המחיה. המציאות, הפקקים רק יגדלו.
כשסוציאליסט וקפיטליסט נפגשים לקפה
לסיום, לא יכולנו להתעלם מההסכם שנחתם אתמול בין נציגי ההסתדרות למשרד האוצר. ראשית, נתחיל במובן מאליו: לעובדי המגזר הציבורי עדיף הסכם שמעדכן שכרם מאשר להתנהל שוב בלי הסכם. אבל נשאלת השאלה האם מצבם של עובדי המגזר הציבורי באמת השתפר.
הסכם השכר מורכב. מורכב מאוד. איזו מטרה זה משרת? לא ברור. בפועל מדובר בשילוב סבוך של תוספות שכר פשוטות, תוספות דיפרנציאליות, קיצור שבוע העבודה שאמור להעלות את הערך של שעת עבודה, תוספת של עליית שכר מינימום (שרלוונטית לעובדים הזוטרים יותר), מענק חד פעמי וחצי יום חופש במימונה. אם קראתם ברצף ולא דילגתם, אנחנו מצדיעים לכם.
בפועל, על פי ההערכות, מדובר בעלייה של כ-2 אחוזים בשנה (ההסכם מתייחס בפועל לשנים 2020 עד 2028. האם האינפלציה, עליית המחירים, תהיה בשיעור דומה? הנבואה ניתנה לשוטים, כמובן, אבל נכון לעכשיו זה לא נראה כך. התחזיות שנתן בנק ישראל בתחילת השנה כבר התבדו, מה שהוביל לעליית הריבית לפני שבוע. כך שקיים חשש שהמגזר הציבורי ייגלה שהשכר עלה, אבל הוא עדיין מסוגל לעשות איתו פחות ממה שהיה יכול לפני כן.
לא בטוח אם בהסתדרות מסכימים או לא מסכימים להערכות האלה, אבל ברור שעוד לא נרשם הסכם שכר כה ידידותי בין מי שאמורים להיות בשני הקצוות של המפה האידיאולוגית – בצד האחד הגוף שמאמין בעבודה מאורגנת וחזקה, ומהצד השני משרד האוצר, שמבחינתו היה מפרק מזמן את איגודי העובדים ושולח אותם לכל הרוחות.
"הוא עדיין סוציאליסט ואני עדיין קפיטליסט", חגג שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את ההסכמה בינו לבין יו"ר ההסתדרות. כמה נוח היה לו לגלות שהסוציאליזם של ההסתדרות נעצר בתלוש השכר. שאר הערכים נזנחו לטובת היכולת לחתום על הסכם בנינוחות ובלי רעשי רקע. העובדים יקבלו את הכסף, שמגיע להם בזכות, אבל לא יצטרכו לשאול את עצמם מה קורה עם הדמוקרטיה שכולם מתווכחים עליה בישראל. יו"ר ההסתדרות בוחר את המאבקים שלו, ומאבק על הסרת כל הגנה על זכויות של אזרחים פשוט לא מתאים עכשיו.
ההסתדרות הייתה צריכה להיות בראש ההפגנות כי המורים שלה יפוטרו אם יגידו משהו לא נכון בכיתה, ויפוצצו מכות את הרופאים והאחיות שלה כי במשרד הבריאות אין שר ולאף אחד לא אכפת, וכי עובדי מדינה יהפכו להיות מקורבים וכי מתישהו בקרוב מישהו יכריז על שביתה כעל משהו לא חוקי. אבל כנראה הרבה יותר מתאים לצאת בקמפיין על אחדות ו"הסכמות".