אחרי המשבר הכלכלי החמור בשנת 2008, הבינו מנהיגי העולם כי רק מנועי הצמיחה התעשייתיים הנם יציבים דיים כדי להבטיח עליה נמשכת ברמת החיים תוך צמצום הסיכון למשבר וחוסר יציבות. כך, גם באירופה וגם בארה"ב פועלים מנהיגים כדי לחזק את התעשייה ולהבטיח את כושר התחרות המשקי בכל אמצעי קיים- פיסקלי ומוניטרי. רק בישראל, למרות שהממשלה קוראת לנו לקנות תוצרת "כחול לבן", לא שמעו על דעיכת הגלובליזציה והסחר החופשי. עדיין מעדיפים יבוא זול בשם המלחמה ביוקר המחיה, כביכול, על פני הגנה על התעשייה הישראלית. התוצאה בלתי נמנעת – פגיעה בתעשייה שהביאה לירידה חדה בצמיחה בשנים האחרונות, כפי שבישר לנו משרד האוצר רק לאחרונה.
"בכל העולם הבינו כי עמוד השדרה הייצורי מבטיח גם התמודדות חזקה מול משברים כלכליים וגם צמיחה אמתית ולאורך זמן", מסביר נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. "בישראל יש תעשייה מהחדשניות והמובילות בעולם ובתנאים המתאימים, הכוללים הפחתת בירוקרטיה, הכשרת כוח אדם מקצועי וחיזוק כושר התחרות של היצוא. נדע להוביל פיתוח של עשרות חברות תעשייה ישראליות חדשות".
לאחרונה מתחולל מאבק האיתנים בין ארה"ב לסין בנושא המכסים מתוצרת סין המשווקת בארה"ב, כשסין משיבה באותו מטבע. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז על חיזוק התעשייה בארה"ב כמטרת על ולכן הפעיל מספר רב של צווים ושינויי חקיקה במטרה לחזק את התעשייה המקומית ולהסיט ייצור של חברות אמריקאיות מאסיה וממדינות אחרות בחזרה לארה"ב. זאת, בנוסף לחוקים קודמים בארה"ב, ובראשם Buy American Act מ–1933.
אבל לא רק בארה"ב. תוכניות דומות קיימות כיום בהודו, סין, אוסטרליה, מתוך הבנה כי יש לשמור על התעשייה המקומית כתנאי הכרחי לחוסנה הכלכלי של המדינה ועצמאותה. גם באיחוד האירופי שהוביל את מגמת הגלובליזציה במדינות שבו, יש כבר סדקים רציניים, ולא רק בדמות הברקזיט בבריטניה.
העולם השתנה
כל השנים התרגלנו לסחר גלובלי ולכללי ארגון סדירים בין המדינות בנוגע לכלכלה עולמית . הייתה מגמה שהסחר העולמי הופך להיות חופשי. ההסכמים שנחתמו בין מדינות היו קדושים ואף מדינה לא העזה להפר אותן. עד שבא טראמפ שהשתמש בסעיפים אזוטריים בהסכמים בינלאומיים כדי להגן על התעשייה המקומית. כך למשל, כשרצה להגן על תעשיית המתכת על ידי הטלת מכס על יבוא מוצרי מתכת, הוא השתמש בסעיף של ביטחון לאומי, למרות שמדובר בשיקול מסחרי בלבד.
זאת המגמה בכול העולם – ברזיל העלתה מכסים, קנדה העלתה וחיזקה את החוק להעדפת תוצרת קנדה במכרזים מקומיים ממשלתיים, גם סין העלתה מכסים. סין אף ביצעה שינויי רגולציה במוצרי מזון כך שרק מוצרים מקומיים יכולים לעמוד בה. גם בהודו יש מדיניות של "מייד אין אינדיה": אישור לייצור מוצרי קוסמטיקה בהודו הוא קל מאוד ליצרן מקומי, אבל זו מסכת ייסורים ארוכה ליצרן מחוץ להודו. אפילו בתחום הרכב יש העדפה למכוניות שמיוצרות בהודו. גם במקסיקו וברוסיה מגנים אל התעשייה המקומית.
מדי שנה אנחנו רואים 137 צעדים בממוצע שמדינות עושות כדי להגן על התעשייה המקומית שלהן, ביניהם הטלת מכסים על יבוא, מכסות, היטלי קנייה, רכש מקומי ורגולציות שמפלות יבוא. אם פעם הצעדים האלה השפיעו על נפח של כ-200 מיליארד דולר מהסחר העולמי בשנה, היום כבר מדובר על כ-600 מיליארד. זו המגמה. העולם משתנה, כל הכללים נשברים וכל מה שהיה עם הגלובליזציה כבר איננו. רק בישראל, כך טוענים התעשיינים, המדיניות לא השתנתה.
הכלכלן דוד בועז, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר, פרסם דו"ח לפיו כל שקל של העדפת סחורה מקומית תורם באופן ישיר לגידול של 0.45 שקל בתוצר בממוצע. בנוסף, בועז מציין כי העדפת תוצרת הארץ במכרזים מחזקת את מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, שהם מנוע הצמיחה החשוב במשק. כל משרה שנוספת בתעשייה יוצרת משרות נוספות ועקיפות. על כל מיליארד שקל של הסטה של מכרזים בעקבות העדפת תוצרת הארץ, נוצרות 2,000–2,500 משרות נוספות. מאחר שהתעשייה היא גם המעסיק הגדול ביותר בפריפריה, המשמעות היא יותר משרות בפריפריה מאשר במרכז.
למה תוצרת מקומית יקרה יותר?
רבים מהמתנגדים לרכישת תוצרת מקומית תולים את טענותיהם בכך שיוקר המחייה הוא הסיבה המרכזית. יחד עם זאת, חשוב להזכיר להם כי בכ-30 אחוז ממחיר המוצר מגולמים מיסים למדינה, ארנונה וניקוי שפכים שכרוך בעלויות גבוהות. לתעשיין בהולנד יותר זול לייצר מוצר ב-30 אחוז לעומת תעשיין ישראלי, שלא לדבר על סין ומדינות המזרח הרחוק האחרות.
במשרד הכלכלה אף מדגישים את עובדת היותה של ישראל "כלכלת אי" בגלל המצב הביטחוני המיוחד שלה. "ברגע שייפול פה טיל ויסב נזק משמעותי, המטוסים מחו"ל יפסיקו לנחות פה, ואנחנו נצטרך לדאוג לספק לעצמנו את הצרכים שלנו. ולא מדובר רק במפעלים לצרכי חירום - ברגע שסוגרים מפעל קשה מאוד להקים אותו מחדש, זה לוקח שנים. לכן חייבים לדאוג שהתעשייה המקומית תהיה חזקה תמיד," מסבירה נעמה קאופמן, משנה למנכ"ל משרד הכלכלה והתעשייה ויו"ר "מטה כחול לבן" במשרד.
"חלום חיינו כתעשיינים שהרגולציה תהיה סבירה כמו במדינות מפותחות אחרות, שתהיה תחנה אחת שתרכז הכול ולא נצטרך להסתובב בין רגולטורים שונים", מסכמת התעשיינית ד"ר נורית הראל, יו"ר משותפת של תשלובת "ד"ר פישר". "כשהמיסוי יהיה דומה למדינות מערביות אחרות ולא גבוה ב-30 אחוז התחרות תהיה קלה יותר. היום אנחנו מתחרים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. אין מכסים, השמיים פתוחים, הכול מגיע או דרך האינטרנט או רשתות השיווק, ללא מגבלות. אנחנו רוצים רק דבר אחד – תנו לנו תנאים שווים כמו ליצרנים במדינות המערביות, ומפה חובת ההוכחה עלינו".