אנשי העלייה השנייה והשלישית האמינו בדת העבודה. זו הייתה הדרך שהציע א.ד. גורדון לגאולת הנפש והגוף, וגם עניין של חוסר ברירה במציאות שבה עבודה קשה הייתה הדרך היחידה לשרוד, או להקים מדינה. האידיאולוגיה הלאומית השתנתה עם השנים, התחרות עברה למקום הראשון והתרבות הצבאית התנחלה בלבבות. התוצאה נשארה זהה: עבודה קשה ותובענית כדרך חיים.
בבדיקה שעשה ארגון OECD ב-2015 של איזון בין העבודה לחיים פרטיים עולה שישראל ממוקמת במקום 32 מתוך 36 כשמאחוריה נמצאות יפן, דרום קוריאה ומקסיקו. ואילו מי שמוביל איזון בין שני העולמות הן שוודיה, הולנד, ודנמרק. לאור העובדה שישראלים רבים מתקנאים באיכות החיים במדינות הצפוניות הרגועות, אולי טעינו? אולי הגיע הזמן להפסיק לעבוד ולהתחיל לחיות. מעובדים בשכר מינימום ועד פרסומאים, אנשי הייטק, מנכ"ליות וטייקונים - כולנו מחויבים לעבוד קשה, או לפחות להעמיד פנים שאנחנו עובדים קשה. למה בעצם? והאם מדובר במאסר עולם בלי אפשרות לחנינה?
עוד ב-mako כסף:
- המפה: איפה גרים 50 האנשים העשירים בעולם
- הירוקים מכוונים לכיס של החברות המזהמות
- מה החלק שלכם בתגלית הנפט בים המלח?
מלי אלקובי, מנכ"לית חברת דינמיקס - איזון בין עבודה לחיים פרטיים, ומחברת הספר "גיבורי על והורמונים", תומכת ללא עוררין בשינוי כללי בתחום. "המדינות הסקנדינביות שקיצרו בהדרגה את שבוע העבודה בעשור האחרון, נהנות מפריון גבוה לעומת שאר מדינות העולם", היא פוסקת. "המצב בישראל חמור כי אנחנו נפגעים משעות עבודה ארוכות בהיבט הבריאותי, המשפחתי והאישי.
שבוע העבודה הישראלי הממוצע נע סביב 43 שעות כיום. אלקובי ממליצה לקצר אותו ל-37 שעות, ומזכירה שאפילו הנתונים האלה יכולים לשקר. "יש בארץ תרבות בעייתיות של אי אכיפת חוקים. למרות חוקי העבודה, אנשים עובדים הרבה יותר מ-43 שעות. העבודה גולשת הביתה והמעסיקים דורשים עוד ועוד. לכן, יהיה נכון יותר לבטל את יום ראשון כיום עבודה, ולעבוד ביום שישי 4 שעות", אומרת אלקובי, שמכהנת גם כחברה בשדולה של שילוב בין קריירה להורות בכנסת, שבראשה עומד ח"כ איתן כבל, והיא זו שגם מקדמת הצעת חוק בנושא.
"עלינו ליישר קו עם הגלובליזציה. מלבד זאת צריך לזכור שבעבר יום שישי היה יום עבודה רגיל, וכשעלתה ההצעה לבטלו, הייתה התנגדות קיצונית, חששו שזה יפגע בפרודוקטיביות, אך זה לא עשה דבר. כשיהיה חוק כזה בארץ יהיה קל ליישם אותו".
פנאי הוא לא בהכרח דבר טוב
הרעיון לפיו עידן העבודה עומד להסתיים אינו חדש, אם כי נדמה שרק עכשיו הוא מתחיל לצבור תמיכה רשמית. "בתוך מאה שנה למילה 'עובד' לא תהיה שום משמעות. היא תהיה משהו שתצטרך לחפש במילון של המאה ה־20", כתב ב־1963 המהנדס והתיאורטיקן האמריקאי בוקמינסטר פולר (Buckminster Fuller) .
פולר לא היה היחיד. כלכלנים ומומחים אחרים מכל הסוגים ומכל קצוות הקשת הפוליטית הסכימו, במשך כמה עשורים אופטימיים, שהקדמה הטכנולוגית תשחרר את בני האדם מעבודה, או שהם יצטרכו לעבוד רק מעט מאוד. "העבודה היא סיבת כל התנוונות אינטלקטואלית, שורש כל עיוות גופני בחברה הקפיטליסטית", כתב פול לפארג (Paul Lafargue) בחיבורו הידוע "הזכות לעצלות" (1883). "אנחנו מקווים שהתגליות שלנו יביאו למצב שבו פועל שבעבר עבד שמונה שעות בעבודה מסוימת יצטרך לעבוד רק שעתיים־שלוש", הכריז ב־1926 אלכסיי גוסטב (Aleksei Gustav) נפח, משורר ומנהיג פועלים רוסי. לרגעים המציאות אפילו התיישרה עם החלום. ב־1930, למשל, קלוגס, יצרנית דגני הבוקר הגדולה בעולם, קיצרה את יום העבודה במפעליה לשש שעות, במהלך שייעל את התפוקה ושיפר את איכות החיים של העובדים.
בחיבורו הקלאסי "בשבח הבטלה" (1932) הציע הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל יום עבודה בן ארבע שעות לכולם וטען שבצדו יש ליצור מערכת חינוך שמעניקה לאנשים גם מיומנויות פנאי - מיומנויות שבתקופתו היו מנת חלקו של המעמד העליון, "מעמד הפנאי". "ללא מעמד הפנאי, המין האנושי לעולם לא היה צומח מהברבריזם", כתב ראסל, "הוא טיפח את האמנויות וגילה את המדעים; הוא כתב ספרים, המציא את הפילוסופיה והשחיז את היחסים החברתיים".
המיומנויות האלה לא חייבות להיות בהכרח גבוהות מצח. "ההנאה של תושבי העיר נהפכה לפאסיבית בעיקר: צפייה בקולנוע, צפייה במשחקי כדורגל וכיוצא באלה", כתב ראסל, "זה קרה כתוצאה מכך שהאנרגיות האקטיביות שלהם מנוצלות לחלוטין על ידי עבודה. אם היה להם יותר פנאי, הם היו יכולים ליהנות שוב מתענוגות שבהן הם לוקחים חלק פעיל".
אחד הפתרונות שבהם התחילו להתנסות לאחרונה באירופה הוא תשלום משכורות בסיסי לכולם. כך למשל, 100 אלף מתושבי פינלנד יקבלו בשנת 2017 הכנסה בסיסית של כ-3,500 שקל (800 יורו) בלי שום דרישה מוקדמת. בהולנד יש בינתיים קופירייטר בר מזל אחד שעומד במרכזו של ניסוי ב"הכנסה בסיסית לכל אזרח". הוא, אגב, מדווח על הצלחה גורפת של הניסוי.
שעות פנאי הן שעות בזבוזים?
פרופ' טל שביט, סגן הדיקאן בבית הספר למנהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל ומומחה להיבטים פסיכולוגיים בכלכלה, חוקר היבטי אושר בכלכלה ופריון עבודה, חושב קצת אחרת מסכים עם ראסל בנושא איכות הפנאי, אבל מסרב לראות בקיצור שעות העבודה פתרון. "השאלה היא מה אנשים יעשו בשעות הפנאי? הם יעבדו פחות, ירוויחו פחות ויבזבזו את הכסף שאין להם וכך רק ייכנסו למינוסים עוד יותר גדולים. פנאי הוא לא בהכרח דבר טוב, תלוי מה עושים איתו. פנאי ובטלה יכולים לגרום לבעיות בריאותיות, ולראייה כשאנשים יוצאים לפנסיה, התחלואה שלהם עולה".
פרופ' שביט מזכיר את העובדה שפריון העבודה בישראל לא גבוה במיוחד. ובכלל, למדוד עבודה לפי שעות זה כבר לא רלוונטי. "אם מקצרים את שעות העבודה, צריך לדאוג שאנשים יהיו יעילים גם בפנאי שלהם. לדוגמא, פעילויות פנאי אקטיביות יהיו בעלויות נמוכות, כדי שאנשים לא יישבו וייראו טלוויזיה. למדינה יש אינטרס שהאנשים יהיו פעילים כי הם יהיו בריאים ומאושרים יותר".
לדידה של אלקובי, הטענה שבשעות הפנאי אנשים יבזבזו רק יותר כסף משקפת חוסר אמונה בבני אדם. "אני מאמינה שהרבה אנשים מעוניינים לעשות דברים נוספים חוץ מלבהות במסכים ולבזבז כסף בקניונים. יש אנשים שמפתחים גם עבודה נוספת במקביל להיותם שכירים. יהיה להם יותר זמן לנוח, זה יפחית את המתחים המשפחתיים, שמובילים לפעמים לגירושים, ישפר את הבריאות כי תהיה פחות שחיקה ועומס, ויפנה את האנשים לבלות בקרב בני משפחתם ולפתח את עצמם".
עבודה שפויה וגמישה
כיום, אחוז ההשתתפות בשוק העבודה הוא נמוך מהממוצע של ה-OECD. יש אחוז מסוים בגיל התעסוקה שאינו עובד מבחירה (הם לא נחשבים למובטלים משום שאינם חותמים בלשכה). חלקם סובלים מאפליה, חלק אחר מהמגזר החרדי או אימהות, שמעדיפות לא לצאת לעבוד בגלל חוסר איזון בשעות העבודה.
"כשיש אפשרות לעבוד בצורה יותר שפויה וגמישה, ומעסיקים לדוגמא אנשים מוגבלים או אנשים מהפריפריה, אנו מאפשרים לעוד אנשים להיכנס לשוק העבודה, ואז פריון העבודה עולה", אומרת אלקובי ומביאה כדוגמא רעיון שקיים בלא מעט מדינות מערביות: חזרה הדרגתית של אימהות לשוק העבודה - עד שהילד מגיע לגיל 3 ניתנת לאם אפשרות לעבוד במשרה חלקית. "זה אמנם קיים בארץ אך במתי מעט, ורצוי לחוקק חוק כזה, שיעזור מאוד לאימהות, וישאיר אותן בשוק העבודה. יש לזה השלכות חיוביות על הפנסיה העתידית ובכלל לחברה כולה".
לטענת אלקובי, קיצור 5 שעות עבודה לא ישנה את רמת הפרודוקטיביות. "מחקרים מראים שאם מפחיתים משרה מלאה של אדם מ-100 אחוז ל-80-90 אחוז, הפרודוקטיביות לא נפגעת. כי אם יש לעובד פחות זמן, הוא יודע לתעדף משימות ולהאציל סמכויות יותר טוב. זה לא יעבוד במקרה שבו היקף העבודה עמד על 130 אחוז משרה. אבל אם היקף העבודה היה סביר, בזבוז הזמן וארוחות צהריים ארוכות יצטמצמו לאפס, פשוט כי אין ברירה. אנו עדים לכך כי כל אישה שמביאה ילדים לומדת להספיק יותר בפחות זמן".
"קיצור שעות העבודה הוא עניין תרבותי", אומר פרופ' שביט, "כשאתה מסיים בארה"ב יום עבודה אתה הולך הביתה בחמש, ואילו בישראל כששולחים לי מייל, אני מיד עונה. בארה"ב אנשים יודעים לחיות, לשים דברים בפרופורציה ולתת מקום לדברים אחרים, ואילו בישראל עבודה פירושה הקרבה. הפכנו להיות מדינה שהמרדף אחרי הכסף הוא הכי חשוב ושכחנו בדרך את המהות של החיים והאושר. כסף הוא רק אמצעי והוא לא הופך אותנו למאושרים, ועל כך מעידים כל אותם סיפורים טרגיים של האנשים שזכו בלוטו, מסתבר שהכסף לא עושה אותך מאושר יותר. זה הרבה יותר מורכב מזה. מנהלים בארגונים צריכים לשאול את עצמם איך לייצר את הפנאי לעובד ולעזור לו להיות עם המשפחה שלו. אין לזה קשר לכך שהעובד יקבל או לא יקבל אימיילים בשעות הערב, אלא אם לעובד יהיה טוב - זה מה שישרת את האינטרס שלהם".
מי צריך איזון?
ד"ר אבי שניידר, מומחה לעולם העבודה המודרני והשפעתו על חיי החברה והמשפחה מבית הספר למדעי התנהגות, המסלול האקדמי המכללה למינהל, מאמין שהעבודה היא למעשה החיים עצמם. "כבר משנות הששים, 60 אחוז מהעבודה לא נדרשת למקום פיזי. הגדרות דיכוטומיות של עבודה במשרד ופנאי בבית היו נכונות למאה הקודמת, כיום הן נכונות רק לתעשיות הביטחוניות ולמפעלים שמחייבים להיות ליד המכונה, שאר המשק מבצע את העבודה מהמשרד ומהבית", הוא אומר.
את המושג איזון בין חיים לעבודה, שניידר מכנה מושג מטופש. "המושג הזה מניח הנחה שכשאתה עובד אתה לא חי. זו הנחה שהייתה נכונה לפני 200 שנה, והניסיון לייצר את החציצה הזו הוא ניסיון לחדש ימינו כקדם. המציאות שבה אנו חיים, היא מציאות שבה העבודה לא מקובעת בזמן ובמרחב מסוים. החיים שלנו מעורבים בתוך עולם העבודה וזו לטעמי מציאות יותר בריאה מהסיבה הפשוטה שאדם אינו מכונה והוא לא יכול להתנתק מהעבודה או מחייו. אם לפני עשור, היו חברות שסגרו את הגלישה באינטרנט במקום העבודה, היום הבוס עושה לך לייק בפייסבוק בשעות העבודה. המבנה התרבותי שאנו חיים בו הוא של חוסר גבולות".
אלקובי מסכימה עם העובדה שאנשים גולשים באינטרנט בזמן העבודה גם לצרכים פרטיים אבל זה עדיין לא אומר כי כל שאר תחומי החיים מעורבבים יחד. "הילדים ובני הזוג שלנו לא איתנו כשאנחנו בעבודה. העניין הוא שעבודה ואינטרנט נמצאים בכל מקום, אך כל השאר לא. העובדה שגלשתי מהפייסבוק בשעות העבודה לא תורמת לאיזון בחיי אלא לבזבוז זמן. העובד צריך עדיין שיכבדו את הגבולות ואת הזמן הפרטי שלו ושלא ישלחו לו מיילים בשעות הערב או בסופי שבוע. בארה"ב, באנגליה, באוסטרליה, ובמדינות נוספות לא מקובל לשלוח מיילים בלילה או לעבוד בחג. הטשטוש בישראל בין עבודה לחיים פרטיים נובע בין היתר גם בגלל התרבות הלא פורמאלית של קירבה וגמישות. הרעיון למצוא חוקים שמאזנים בין פרנסה טובה לשפיות בחיים, הנאה ופעילות, הוא מאתגר אבל אפשרי. האשליה שאין ברירה, כי ככה זה, היא שקרית".
>> 6 סיבות להפסיק לחסוך ולהתחיל לבזבז כסף
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il