אנחנו במשבר כלכלי. אפשר לעצום עיניים ולהגיד שכל המשברים עוברים ונעבור גם את זה, ואפשר וצריך להיערך למשבר. היערכות נכונה תקצר את המשבר ותמתן את עומק המשבר. הפתרון מאוד פשוט, אבל הוא קשה פוליטית. הפתרון הוא להגיד לאנשים שנמצאים בסיכון מהקורונה – תשמרו, תזהרו. קבלו הקלות כדי להתמודד עם ההגבלות - נביא לכם אוכל הביתה, הבנקאי יגיע אליכם הביתה, תקבלו הקלות בתורים בקופת חולים - אבל האחריות עליכם.
אנחנו לא נסגור את המדינה. החיים יימשכו כרגיל. אין סגר, אין הגבלות. כן, במילים פשוטות – כל אחד אחראי למעשיו, ואם יש הגבלות הן רק על מבוגרים וכאלו עם מחלות רקע. כל השאר ימשיכו להתנהל עם מסכות. במקביל צריך לפתוח כל מה שאפשר ובלי הגבלה - קניונים, בתי קולנוע, מסעדות. אז יהיו 2,000 נדבקים ביום, יהיו גם 5,000 נדבקים ביום. אז מה? כל עוד מדובר בחולים ונדבקים שהסבירות שיהיו עול כבד על בתי החולים היא קטנה, ממה אנחנו בעצם דואגים? יהיו יותר מאושפזים, יהיו יותר חולים קשה, יהיו יותר מונשמים, אבל צריך לסמן מטרה – בגל הראשון המטרה היתה להשטיח את העקומה כדי שלא להגיע למצב שאין מיטות ומנשמים לכולם.
עכשיו, אחרי גל של הצטיידות, אומרים לנו שלא תהיה בעיה של היערכות. יהיו מנשמים לכולם גם בתרחיש פסימי. אז תנו לנו להידבק ולחלות. הרוב הגדול עובר את זה יחסית מהר ובקלות. אחרים, בעיקר "האנשים בסיכון" יגיעו לבית חולים, יטופלו ורובם יעברו את המחלה. יהיו בדרך מתים. בכל תרחיש יהיו מתים. אגב ממש לא בטוח שהתרחיש הלכאורה אכזרי הזה הוא עם פוטנציאל המתים הגדול. דווקא כשסוגרים, מגבילים ומזגזגים בין שני העולמות מבלבלים את האוכלוסייה בסיכון, חושפים אותה לאוכלוסייה ומסכנים אותה יותר. מנגד, חיסון עדר מהיר ככל שניתן, יציל בעיקר את האוכלוסייה בסיכון.
צריך לדברר את המדיניות הזו. הבעיה הגדולה ביותר של הציבור היא לא בהחלטות של הממשלה, אלא באי קבלת החלטות. אי וודאות יוצרת חרדה ומשתקת. הקורונה היא אירוע פסיכולוגי יותר מבריאותי ויותר מכלכלי. היא ערערה את הביטחון של האנשים, היא ערערה את הביטחון הכלכלי. אנשים ועסקים נמצאים בסוג של פוסט טראומה. הם צריכים קרקע יציבה. הדבר האחרון שהציבור צריך עכשיו הוא הנהגה חסרת ביטחון, חסרת יכולת להחליט ומזגזגת. זה היתרון – אל תכעסו – של דיקטטורות. אנחנו כמובן לא רוצים להיות במשטר כזה, אבל זה לא אומר שאין בן יתרונות. אז לא דיקטטורה, אלא מדיניות ברורה ואחידה כזו שתגיד לאנשים – לא יהיה סגר. לא יהיו מגבלות. הכל פתוח. נעבור את זה יחד. האמירה הזו, ההבטחה הזו יכולה להציל את הכלכלה והיא חשובה אפילו יותר מעשרות המיליארדים שהמדינה הזרימה לציבור.
20 אחוזי אבטלה – למה האבטלה לא יורדת?
נכנסנו לקורונה עם אבטלה נמוכה – מתחת ל-4 אחוזים. הגענו לאבטלה של מעל 20 אחוזים, אבל חלק גדול ממנה היה של חל"תניקים – כאלו שהוצאו לחופשה ללא תשלום שזה במילים אחרות – העסק לא משלם, המדינה משלמת דמי אבטלה. כולם היו בטוחים שעם ביטול הסגרים, המשק יחזור לשגרה. זה לא קרה. זה לא קרה כי ההנהגה זגזגה – במקום להצהיר שבכל מצב לא חוזרים לסגר, היא סיפקה בעיקר זיגזגים וגמגומים. ברגע שאנשים מבינים שיש סיכוי שהרע עוד לפנינו הם במגננה. עסקים לא מחזירים עובדים. אנשים לא קונים יותר ממה שהם באמת צריכים. הצמיחה יורדת מאוד והופכת לשלילית, האבטלה לא יורדת. אנחנו עדיין קרובים לאבטלה של 20 אחוזים ואנחנו כבר חודשיים אחרי פתיחת הסגר. לפי התחזיות של הכלכלנים באוצר היינו צריכים להיות במקום הרבה יותר טוב.
הבעיה - המשבר הפסיכולוגי. האדמה רועדת. אנשים בהישרדות. עסקים בהישרדות. במשבר כזה עושים רק מה שחייבים – קונים רק מה שחייבים. מתכנסים במה שיש. זה תהליך של התכווצות – המובטלים קונים פחות, אלו שעובדים חוששים וצורכים פחות. עסקים מרוויחים פחות. עסקים לא מחזירים עובדים. האבטלה גדלה. הצמיחה כאמור שלילית. וכאן נכנסת הממשלה בפתרונות כלכליים – תמיכה כלכלית, תשלום אבטלה, מענקים לעצמאיים, לעסקים. עשרות מיליארדים של שקלים ויש כאלו שיגידו (והם רבים) שזה לא מספיק. אבל במקביל לכל המיליארדים ששפכה המדינה, היה אפשר וצריך לצאת לציבור ולהגיד בנחרצות – אנחנו לא חוזרים אחורה. אנחנו לא ניתן לקורונה לשנות את שגרת חיינו. זה שווה הרבה יותר מתמיכה כספית. זה מה שהעם צריך - תמיכה פסיכולוגית. למה המנהיגים שלנו מפחדים מהאמת הברורה הזו.
הם הרי לא באמת יכולים לסגור את המדינה שוב - יהיה כאן מרד. הם הרי לא יכולים לסגור את המדינה כי הנזק הכלכלי גורם למוות הרבה יותר מהקורונה. אז למה הם לא עושים זאת? אולי ורק אולי שזה נוגע להם אישית - מי המנהיגים שלנו? אנשים מבוגרים בגילאי 65, 70 ויותר; מי החברים שלהם? בגילאים האלו. אולי זה לא נוח להם, לא מתאים להם להיות בקבוצה של "החלשים". יכול להיות שזה העניין - סוג של משחקי אגו? לא מאמין. אבל מאוד יכול להיות שאם היתה נציגות צעירה במקבלי ההחלטות היו גם קולות אחרים.
חרדה, דיכאון, התאבדויות, פשע, ירידה בתוחלת חיים
מיתון כלכלי הורג. זה ידוע. זה לא רק שאין מה לאכול. זה משבר פסיכולוגי, זו חרדה קיומית, זה דיכאון. אנשים מתאבדים. הפשע עולה. הקורונה גורמת למוות, אבל צריך להגיד את האמת – בעיקר של מבוגרים מאוד. הקורונה מקצרת חיים ולמרות שזה מאוד לא נעים להשוות חיים של אחד לחיים של אחר, יש משמעות למת בן 80 מקורונה להרוג בן 30 בעת שוד או לאדם שמתאבד בגלל מצוקה כלכלית בגיל 40.
כן, אני יודע – יש גם מתים צעירים מהקורונה. אבל תחזרו לממוצע ותקבלו שהכלל הוא אותו כלל – קורונה גורמת למוות בעיקר במבוגרים מאוד. אז מצד אחד, כל הכבוד על הסולידריות, כל הכבוד על ההתחשבות בסבא וסבתא. אבל הסולידריות הזו תהרוג אותנו כלכלית. מנהיגות נבחנת בהחלטות קשות ואמיצות. אי אפשר להמשיך לגונן על סבא וסבתא בתמורה להקרבת המשק. נקווה שלא מאוחר מדי - זה היה צריך להיעשות לפני חודשיים. יש עוד סיכוי – אז צריך ללכת על זה בכל הכוח, ובעיקר לדברר ולהצהיר – לא חוזרים לאחור. אין סגר. הכל פתוח.
כתבות נוספות ב-Bizportal
הצד החיובי של הקורונה - "קפיצת מדרגה דיגיטלית. אנשים גילו את היכולות של האינטרנט"
הסקרים צופים הפסד לטראמפ בבחירות בנובמבר – זה ישפיע על השווקים?