לבית של גונן רוזנר לא מגיעים מכתבי חוב לתשלום החשמל. הוא לא קומבינטור או בעל הסדר מיוחד מול הרשויות, הוא פשוט מתקרב לטבע, ועל הדרך חוסך לא מעט כסף. גונן, 31, מתגורר בקהילה אקולוגית בגליל המערבי כחמש שנים, עם בת הזוג לנה ובנו נדיב, בן שנתיים וחצי. את הבית בנה למשפחתו מאפס, בצורה אקולוגית לחלוטין. בית עץ עגול המורכב מחומרים טבעיים וממוחזרים, בעל קירות בוץ, שירותי קומפוסט ומיחזור של מים שחורים עבור השקיית הגינה.
איך זה עובד בפועל? איך אתם מכינים אוכל, רואים טלוויזיה?
"המכשירים בבית מופעלים באמצעות חשמל סולארי בלבד. יש לנו מקרר, מכונת כביסה, הכל פועל. דוד המים ותנור האפיה מופעלים באמצעות גז. טלוויזיה אין לנו, אבל זה בגלל שאנחנו לא צריכים אותה".
הבית המושתת על עקרונות הקיימות הוא לא מחזה נדיר בקהילה האקולוגית. הקהילה הקטנה שוכנת בלב הטבע, אין כניסת רכבים למעט פריקה וטעינה הכרחית, כך שאפשר לנוע בחופשיות במרחבים הירוקים.
גונן, במקור ממעלות, מספר שתמיד היה לו חיבור לטבע, שהלך והעמיק עם השנים. "כנער לא עניין אותי לצאת למועדונים, אני והחברים שלי אהבנו לטייל, את החורש, את הנחלים. אין הרבה מקומות בארץ כמו הקהילה שלנו, ואני רוצה שהילד שלי יגדל בכזה מקום עם התנהלות כל כך שונה משאר העולם, שלא מצליחים להרים את הראש מעל המים, לראות מה קורה מסביב. ואני עוד גדלתי בגליל, לא באיזו עיר סואנת. אבל עדיין, יש הבדל. היום הילד שלי יכול לצאת מהבית לאן שבא לו, יש לו מרחבים".
בקהילה קיימות גינות קהילתיות ששייכות למשפחות ואפשר ליהנות מפירותיהן, ובני הקהילה נוהגים להחליף זה עם זה שירותים שונים. "יש לנו סוגים שונים של ברטרים, בין אם זה טיפולים שונים כנגד עבודת עיצוב גרפי, יצירה או בנייה של ארון בבית".
אולי הסמל המובהק ביותר להיווצרותה של קהילה אוטופית הוא מטבע משלה. "היו לנו בזמנו 'גרגרי אדמה', סוג של מטבע מקומי – מטבע משלים, אמצעי חליפין מקומי. התנהלו בו ממש כמו כסף, והמטרה הייתה לעודד לעשות דברים למען הקהילה. אם הכנת משהו למען הקהילה, היית מתוגמל בגרגירים. אחר כך הייתת יכול להשתמש בזה כדי לקבל משהו ממישהו אחר. זה מתנהל כמו ברטר, אבל יותר דומה לכסף".
כעבור זמן מה החלום נגוז, וזה כנראה מה שמוכיח שאי אפשר באמת להתנתק מהעולם החיצוני במאת האחוזים, לצאת מהמטריקס. "זה הגיע למצב שהמטבע גדל והתפתח והיה צריך מישהו שיטפל בזה, ממש שיהיה אחראי על ההתנהלות עם המטבעות, ואף אחד לא היה פנוי לזה. אבל זה עבד ממש יפה, כהתנסות קהילתית".
חשבת מה יכול לקרות אם תשתמשו אך ורק במטבע הזה, ולא תזדקקו לכסף "אמיתי"?
"אם הקהילה הייתה מספקת את כל הצרכים שצריכים בני האדם שגרים בה היינו יכולים לחיות רק עם המטבע. אבל מעבר לצרכים הבסיסים, אוכל, חינוך ובריאות, אנשים היום רוצים יותר – חיי חברה ותרבות, לצאת לבלות, רוצים קצת מעבר למה שקהילה יכולה להציע".
בשותפות עם חבר ילדות פתח גונן עסק חברתי בשם "חלום חדש", ארגון העוסק באקו-פדגוגיה, חינוך לקיימות, בין היתר באמצעות הקמה של מרחבי למידה חוץ כיתתיים, חוות אנרגיה מתחדשת או גינות קהילתיות. על הפרוייקטים השונים הם לא מקבלים מזומן בצורת "גרגרי אדמה", אלא כסף ממשי, שקלים חדשים. "אין מה לעשות. אדם צריך להתקיים. להפך, מבחינתי זו סוג של שליחות. אני קם בבוקר לאורח חיים מסויים, לבית מחומרים ממוחזרים, לאדמה ממשית, לטבע. העבודה שלי היא בעצם להעביר את האג'נדה הזו למיינסטרים, אנחנו עובדים עם בתי ספר וגופים ציבוריים. אני מעביר הלאה, לאלו שפחות מכירים, את עולם הקיימות".
עם רגליים על הקרקע, גונן גם מודע לשלל התשלומים שהוא צריך לשלם, אז אמנם על החשמל הוא מקבל "פטור", אבל הוא משלם לשאר הרשויות. "ביטוח לאומי, מס הכנסה, חשבון מים. בתור עצמאי בארץ משלמים הרבה, לא משנה איפה אתה גר".
אפשר לחיות בלי כסף – כשאתה כל הזמן בתנועה
אלון מור, בן 31, התגורר גם הוא בקהילה האקולוגית ועבר לפני כחודש לטבעון עם בתו בת הארבע. את החוויה של חיים ללא כסף הוא חווה לראשונה לפני כשמונה שנים, בטיול לאוסטרליה ולניו זילנד.
"לפני שיצאתי למסע, גרתי בברלין, פגשתי אנשים וסיפורים שונים מכל העולם וקיבלתי את ההשראה שאפשר להתקיים בעולם ללא תלות בכסף. לאחר מכן, בטיול שלי, יישמתי את זה. במהלך המסע הבנתי בשלב מסוים שהכסף הולך ונגמר, תוך כדי תנועה. עברתי ממקום למקום, כמעט בסוג של הישרדות. השיא היה שלמשך תקופה, משהו כמו שבועיים, חייתי על שפת נהר עם אנשים מכל העולם – ישראלים, גרמנים, יפנים, אנגלים, קנדים, אמריקאים ועוד. ממש חלקנו, כל אחד תרם את מה שהוא יכול, לבשל, לנגן. היה בזה משהו ממש אוטופי, גיליתי שאפשר לחיות בלי כסף – זו הייתה המציאות עבורי".
אלון המשיך לחיות כך, אחרי שחזר לארץ וניסה לחזור למסלול "רגיל" של עבודה הוא טס לביקור בברלין, שהוביל אותו להבנה שהוא צריך לקחת את התיק על הגב ולצאת לדרך. "סגרתי את חשבון הבנק, השארתי את הטלפון ורציתי לחוות את מה שיהיה". זו הייתה שנה ברובה היה בחו"ל, בתנועה מתמדת, בין היתר בגרמניה אצל חברים שם בישל וניקה, נסע בטרמפים ממקום למקום. את הכסף לטיסות לווה מחבר ומאחיו, אותו החזיר. "לא תמיד ידעתי איפה אני הולך לישון, לפעמים ישנתי בחוץ, או במערה. המשכתי ללכת והחיים פשוט קרו, הרגליים הובילו אותי לעבר המקום הבא, הכרתי אנשים, דרך תנועה שהדברים מסתדרים בצורה ספונטנית ונפלאה".
בשלב מסוים הרגיש, לדבריו, שהוא רוצה להתקרקע ולהקים משפחה. "ידעתי שרק כשאהיה אבא אוכל לעצור את הנדודים כי הם מאד נעימים וקלילים. ייחלתי לעצמי להכיר אישה שנהיה ביחד הורים, ובאמת כשחזרתי לארץ הכרתי את מי שהפכה להיות האימא של הבת שלי. כיום אנחנו מגדלים את הילדה שלנו בשיוויוניות, חצי-חצי".
הם חיפשו מקום מגורים חדש ושונה עבור התינוקת שבדרך. "רצינו טבע ופחות בלאגן, ואז הגענו לקהילה. גרנו שנתיים במעין אוהל המורכב מבד קנבס וגג משמשונית. אחר כך בניתי בית אקולוגי, עשוי כולו מחומרים טבעיים וממוחזרים".
מור, ממבשרת ציון במקור, מגלה שלא רק הקהילה הקטנה והאינטימית היא שאחראית לסגנון החיים הפשוט וה"זול", אלא גם האזור. "הצפון הוא הקצה של המדינה. זה אומר שיש פחות תשתיות, עבודה, צרכנות ויותר חיפוש אחר מקום שקט שלא מצריך הרבה – יחסית למרכז. אז כנראה שגם צריך פחות כסף. אפשר ללמוד מהדרוזים שנמצאים באזור המון שנים. התרבות השבטית שלהם היא של עזרה הדדית, יש משהו יותר חם ואנושי באזורים האלה".
בדומה לגונן, מור החליט לתעל את תחום הקיימות לעסק מניב. הוא פתח עסק לאוכל טבעוני והפקת אירועים אקולוגיים. "העסק נקרא 'פשטות' וזו המהות שלו – לייצר אוכל איכותי ברמה גבוהה לאירוע עם מינימום בזבוז ומקסימום מיחזור. טבעונות היא בת קיימא בפני עצמה, ואני פועל לפי עקרונות של קיימות – תשתיות אקולוגיות, מיחזור פסולת, שירותי קומפוסט, סחר הוגן ושימוש בתוצר מקומי, שחוסך שינוע וזיהום אוויר".
מור, כאמור, עזב את הקהילה ממש לאחרונה ועבר לטבעון – "מצד אחד עיר, מצד שני כמו עיירה. יש כאן קהילה גדולה של אנשים בעשייה רוחנית, אבל זה יותר מיינסטרים מקהילה קטנה במקום מרוחק".
למה החלטת לעזוב את הקהילה?
"זה הרגיש לי כמו הדבר הנכון, לעשות את הדרך שלי חזרה לכיוון המרכז של החברה, אחרי שחייתי הרבה שנים בשוליים. חוץ מזה, עם כמה שכיף ורומנטי לחיות בטבע, אני רוצה להעניק לבת שלי את ההזדמנות שהיו לי כשהייתי צעיר ולא להגביל אותה למקום ולסגנון חיים אחד".
אתה חושב שאפשר לחיות בלי כסף?
"אם אתה חי יום יום באותו מקום ולא בתנועה, זה מאד קשה לעשות את זה בלי כסף - אלא אם יש לך אדמה שירשת, ואתה עושה ברטרים עם כל מי שמסביבך, ואז אתה מתקרב לזה וצריך לקנות מעט מאד. היום אני מצליח להשתמש מעט ככל הניתן בכסף, כי סיגלתי לעצמי דרך חיים של צניעות ופשטות ועם זאת, אני חולק תמיד מה שאני יכול, מארח ועוזר לאחרים כשמתאפשר לי. ככה תמיד כשאני צריך עזרה במשהו, יש ממי לבקש".
שלד הבית – מהמזבלה, הגג – משלט פרסומת על איילון
"אף פעם לא אהבתי את החיים הנורמלים. תמיד חיפשתי דרך החוצה ולא היה לי לאן", מגלה בן הקהילה אמנון ברי, בן 40, נשוי פלוס שניים, ירושלמי במקור. "אני זוכר שהיה לי איזה חזיון בשיעור תנ"ך בכיתה ח', כשהתנדנדתי על הכיסא, ראיתי את עצמי בונה בית ומסביבי חברים וכל אחד עושה משהו - אחד מגדל ירקות, אחד בונה בתים, אחד עושה מוזיקה, אחד מגדל עיזים וכל אחד מחליף עם השני את מה שיש לו. בקהילה הנוכחית שאני חי בה התחלנו 'לתרגל' את זה, זאת אומרת זה טבעי, אבל כשמתכוונים לזה זה קורה עוד יותר".
אמנון ומשפחתו הגיעו לקהילה לפני כשלוש שנים, אחרי מגורים של שנתיים בקרוון. "טיילנו בארץ שנתיים עד שהילדה שלנו כבר גדלה, והרגשנו שהיא צריכה חברה. אז מצאנו את הקהילה הזו, של אנשים שדומים לנו באיזו צורה".
את הבית אמנון ותמר, אשתו, בנו בעיקר מזבל. "קנינו קרשים משומשים ובנינו שלד, אותו ציפינו בעצים שמצאנו במזבלות. את התקרה כיסינו בשטיחים ושמיכות צמר שהיוו שכבות בידוד, בתוספת עוד כמה חומרי בידוד. על הגג הנחנו יריעת שמשונית שתגן מהגשם – מדובר בשלט פרסומת ענקי שניצב על איילן בעבר. השיש במטבח שלנו היה שייך לבית ילדותה של תמר. הוצאנו בערך 2,000 שקלים על חומרים ועוד איזה 4,000 שקלים על עזרה בעבודה על הבית. אנחנו מנותקים מהחשמל, יש לנו מערכת חשמל סולארית שבעצם יש לנו חשמל בחינם ואפשר להשתמש כמה שרוצים, כמה שיש בהתאם למזג האוויר, לעננים ולעונת השנה. אנחנו מחוברים למוביל הארצי אבל אני מאמין שיום יגיע ויהיה לנו מאגרים מים שנוכל לחיות עליהם, מי גשמים".
מה לגבי הוצאות על שני ילדים קטנים?
"אנחנו לא משלמים לגן, הילדים איתנו בבית או אצל השכנה. אנחנו משתמשים בחיתולים רב פעמיים, ככה שלא צריכים לקנות כמויות של חיתולים, והילדים אוכלים מה שאנחנו אוכלים. אנחנו יוצרים בעצמנו חוגי ריקוד ותנועה לילדים".
אמנון הוא אמן במה, מעלה מופעי תיאטרון וקרקס, ותמר היא ציירת. "יש בקהילה כמה עסקים, כך שכל אחד מפתח את הכיוון שלו והדרך שלו ומשתף פעולה עם אחרים. גם אני במופעים שלי מופיעים איתי כמה מבני הקהילה, כל פעם מישהו אחר, כמוזיקאי".
"אין לנו לחץ לרוץ אחרי הכסף. שנינו מכניסים כסף, אבל אנחנו לא צריכים כל כך הרבה. אנחנו חיים עם מעט הוצאות באופן יחסי כאן בבועה שלנו, לא מתפתים לכל היצרנות החיצונית – לאוכל המוכן, לבילויים. אנחנו מספקים את עצמנו גם ברמות האלה. בסופו של יום, אנחנו שואפים לספק את צרכינו לבד, למרות שאנחנו גם נהנים מהעולם החיצוני וגם נותנים לו, אנחנו רוצים להיות עצמאיים והכי חשוב - לחיות באיזון, לקחת כמה שאנחנו צריכים - ולתת בחזרה כמה שאנחנו יכולים".