סין ביצעה זינוק מרשים ביותר – אם המדד שבו משתמשים הוא מספר המיליארדרים במדינה. ב־1999 לא היה אף מיליארדר סיני ברשימת האנשים הכי עשירים בסין. הכסף החדש של חברות הטכנולוגיה עוד לא הגיע, עליבאבא היה החבר של 40 השודדים, ואילו וואווי רק התחילה לייצר טלפונים ניידים, כשהיא יודעת שאין לה סיכוי להתחרות בנוקיה האימתנית.
באותן שנים רק אדם אחד התקרב להון של מיליארד דולר, לפי רשימת עשירי סין של המגזין "הורון". זה היה קשיש בן 83, שהונו הוערך במעט פחות מהסכום הזה. היתה זו השנה הראשונה לפרסום הרשימה, והקשיש שכיכב בראשה, רונג יי רן, היה סגן נשיא סין בשנים 1993 עד 1998, שמילא תפקיד חשוב בפתיחת המדינה להשקעות זרות – בדרך לאימפריה הכלכלית שהיא היום.
מבט ברשימה של "הורון" ל־2018 מגלה תמונה אחרת לגמרי, כמעט לא הגיונית: 620 מיליארדרים שמתגוררים בסין (לא כולל הונג קונג וטאיוואן). את המיליארדר שנמצא במקום הראשון מכיר כל מי שמתעניין מעט בכלכלה: ג'ק מא, מייסד עליבאבא, עם הון של 39 מיליארד דולר. לא חייבים להסתמך על "הורון" – כל רשימות המיליארדרים שנערכות בעולם מראות זינוק אדיר במספר העשירים בסין ב־20 השנים האחרונות. ברשימה של "פורבס", למשל, מופיעים 338 מיליארדרים סינים. לפי דו"ח של UBS, בכל יומיים נוצר מיליארדר חדש בסין.
אבל איך זה מסתדר עם היותה של סין מדינה קומוניסטית, שבה לפחות על פני השטח, כולם אמורים להיות במעמד שווה. כשמספר המיליארדרים בסין עולה, ועשירי המדינה חוגגים עם מכוניות נוצצות ומותגים יקרים, בעוד שמעמד הביניים מתקשה לגמור את החודש, המודל לא נראה הולם את הקומוניזם. האם יכול להיות שהמשטר הסיני משרת את המיליארדרים, ששולטים למעשה במדינה באמצעות הונם? או שאולי כל אותם עשירים הם נציגי המפלגה השלטת, המשתמשים בכסף שלהם כדי למלא את בקשות המשטר?
השאלה מתחדדת על רקע התנגשות לכאורה בין אינטרסים מסחריים של חברות סיניות, לבין האינטרסים של המדינה. פרשיית חברת התקשורת וואווי מסעירה את עולם התקשורת. החברה, שנהפכה לאחת מיצרניות הסמארטפונים הגדולות בעולם, מייצרת גם ציוד תקשורת שמיועד להקמת רשתות הסלולר בדור החמישי (G5). היא גם חייבת תודה ענקית לממשל הסיני, שבשנות ה־90 עודד אותה להקים מרכזי מחקר ופיתוח והעניק לה חוזים רבים, שאפשרו לה להפוך לאחת מהחברות הגדולות בעולם בתחום.
מה הפלא שהתעורר החשד כי החברה מרגלת עבור המשטר הסיני? ארצות הברית מזהירה כמעט את כל בעלות הברית שלה שלא להשתמש בציוד של וואווי להקמת דור חמישי, וטוענת שהממשל הסיני יכול להשתמש במידע שמועבר ברשתות לצורכי ריגול, שכן החוק הסיני קובע כי "כל חברה חייבת לתמוך/לשתף פעולה עם פעילות מודיעין לאומית".
בעקבות הפרשה, ובאופן חריג, רן ז'נגפיי – מייסד וואווי ואחד מהמיליארדרים במדינה –שבר שתיקה ארוכת שנים והתראיין לתקשורת המערבית, ואפילו פעמיים. "אני אוהב את ארצי. אני תומך במפלגה הקומוניסטית. אבל לא אעשה דבר כדי לפגוע בעולם", אמר רן, 74, בתדרוך לעיתונאים זרים שנערך בינואר. זו הפעם השלישית בלבד שבה הוא נפגש עם עיתונאים זרים. "אני לא רואה קשר קרוב בין האמונות הפוליטיות האישיות שלי לעסקים של וואווי", הוסיף.
בפברואר התייחס רן שוב לטענות – הפעם בראיון ל־BBC: "ממשלת סין כבר הבהירה שלא תתקין 'דלת אחורית' בציוד של וואווי, וגם אנחנו לא נעשה זאת. אנחנו לא נסתכן בהתרחקות של העולם מהמדינה שלנו, והתרחקות של הלקוחות מהחברה בגלל דבר כזה. החברה שלנו לעולם לא תתעסק בריגול. אם יהיו פעולות ריגול, אסגור את החברה".
דבריו של רן מדגישים עוד יותר את שאלת הנאמנות: האם בכירי המפלגה הם אלה שנאלצים להתקפל בפני הכסף, או שמא העשירים צריכים להתקפל בפני השררה. השאלה הזו עולה גם כשבוחנים את מסע הטיהורים בסין, כשמדי פעם מגיעים דיווחים על מיליארדר סורר שנעלם, במסגרת המלחמה בשחיתות שעליה הכריז נשיא סין שי ג'ינפינג.
בנובמבר פרסמה המפלגה הקומוניסטית בסין הודעה תמוהה משהו: ג'ק מא – סמל הקפיטליזם הסיני, אם יש דבר כזה – הוא בכלל חבר במפלגה הקומוניסטית. ההשתייכות הפוליטית של מא מעולם לא קיבלה אישור מוצהר, והפתיעה רבים. מא לא נודע בקשריו החמים עם הממשל בבייג'ינג, ואף אמר בעבר על המפלגה הקומוניסטית: "כמו תמיד, תתאהבו בה, אבל אל תתחתנו איתה".
הצהרתו של מא בדבר היותו קומוניסט נחשפה במאמר בעיתון שבבעלות המדינה, "פיפל'ס דיילי", על 100 אנשים שאותם מוקירה המפלגה הקומוניסטית, בגלל תפקידם החשוב בפיתוחה של סין. זאת במסגרת ציון 40 שנה להתחלת הרפורמות הכלכליות. עוד הופיעו ברשימה מנכ"ל טנסנט הולדינגס, פוני מא, ומנכ"ל באיידו, רובין לי. "ג'ק מא, 54, היה כוח מניע אדיר בביקוש המקומי", נכתב במאמר.
הפרסום הזה רק ליבה עוד יותר את השאלה מי שולט במי במדינה. כדי להבין איך עוצב הקומוניזם המודרני של סין, צריך להיזכר בדנג שיאופינג, שהיה שליטה בפועל של סין יותר מ־21 שנה – עד 1997. הוא ערך רפורמות כלכליות מרחיקות לכת; החזיר את הונג קונג הקפיטליסטית לחיקה של סין (והזהיר כי לא ישנה בה את השיטה הכלכלית: "מדינה אחת, שתי שיטות"); וגם לא נבהל מההתנגשות בין קומוניזם לקפיטליזם: "לא חשוב אם החתול שחור או לבן. חתול טוב תופס עכברים", הוא אמר.
דנג אף פעם לא היה הנשיא הרשמי של המדינה, אבל הוא היה האיש החזק בה. החידוש המשמעותי שלו היה ההבנה שהפיתוח הכלכלי של סין הוא אינטרס של כל העם. בזכות הרפורמות של דנג, עלו 700 מיליון סינים מעל לקו העוני. החוקה הסינית מכירה עדיין בחשיבות הקומוניזם, אבל במרוצת השנים העניקו המנהיגים השונים פרשנות שונה לקומוניזם ולתורתו של מאו דזה דונג, כדי שתתאים לאידאולוגיה שלהם.
המדינה מגדירה שלבים להשגת האוטופיה המושלמת של הקומוניזם, בהתאם לחוקה הסינית שטוענת ש"האידיאל הנשגב ביותר והמטרה הסופית היא הבנה של קומוניזם". אבל אף אחד לא אמר מתי סין צריכה להגיע ליעד הזה. הנשיא שי, למשל, חושב שהסינים צריכים להגיע לסוציאליזם לפני שיממשו את האוטופיה הקומוניסטית – וזה יקרה רק ב־2035. אז לאזרחים יהיה הון אישי, והמדינה תגבה יותר מסים כדי לספק להם שירותים ברמה הגבוהה ביותר.
לעשירי סין יש כיום הרבה כוח, והמפלגה הקומוניסטית מנסה לשמור על יחסים טובים עמם כדי לא לעורר יותר מדי אי יציבות. כמה מעשירי המדינה נמצאים גם במועצה המייעצת למפלגה הקומוניסטית ומחזיקים בעמדות פוליטיות בכירות, בנוסף לפעילות העסקית שלהם. מייסד טנסנט, למשל, הוא נציג של מחוז גואנדונג בקונגרס העממי של המפלגה הקומוניסטית – גוף בן 3,000 חברים שמקבל את ההחלטות החשובות במדינה. עוד ניתן למצוא ברשימת המיליארדרים־הפוליטיקאים את ליי ג'ון משיאומי, לי שופו מיצרנית המכוניות ג'ילי וחוי קא יאן מחברת הנדל"ן אוורגריינד.
שי יודע שזה לא נראה טוב. קשרי ההון שלטון בין עשירי סין יוצרים בלבול בקרב העם, אך הוא תקוע בין הפטיש לסדן כשהוא מנסה להוציא לפועל את תוכנית המלחמה בשחיתות שעליה הכריז. הוא לא חשש גם להעלות מסים על אחזקות נדל"ן ולהוריד את המסים לבעלי שכר נמוך, אבל השאלה מי שולט בסין עדיין אינה ברורה.
אולי דווקא רונג, סגן הנשיא לשעבר והמיליארדר, יכול לספק הצצה לאופן שבו דברים עובדים במפלגה הקומוניסטית. קראו לו "הקפיטליסט האדום" כי אף שהיה בן למשפחת תעשיינים לפני המהפכה של 1949, הוא בחר להישאר בסין הקומוניסטית, ונהפך לחביב המשטר בזכות יכולותיו היזמיות. הוא לא חשש להסתובב בחליפות יוקרתיות ולנסוע בקאדילק ברחובות בייג'ין הענייה.
ב־1986, כשכבר היה איש עסקים מצליח ונחשב לקפיטליסט היחיד במדינה, הוא התייחס לתפישת העולם שלו בראיון ל"ניו יורק טיימס. "לא הייתי יכול להגיד שאני לא קפיטליסט אם הייתי הבעלים של עסקים משלי. אבל אני מנהל כיום חברות בבעלות המדינה, ואני לא חושב שהתיאור של 'קפיטליסט' הוא ראוי. אם אתה שואל אותי מה אני, אז התשובה היא 'יזם'". אותה הגדרה תקפה כיום ל־620 מיליארדרים במדינה.
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
מקדונלד'ס למנה ראשונה: האקזיט הישראלי הגדול הזה הוא רק ההתחלה
מהו שדה התעופה הטוב בעולם כבר שבע שנים ברציפות?