המקום שבו תמצאו את הקפה הטוב בישראל / ליאת קציר יצאה לסלול את כביש 6

איך אני אגיד את זה בעדינות – אני לא בחורה של עבודה פיזית. אני מטר חמישים והדבר הכי כבד שאני מסוגלת להרים הוא הלפטופ שלי, וגם על זה אני מתבכיינת בדרך כלל. לכן, כשהוצע לי להצטרף לסלילת כביש לא יכולתי לסרב, כי הרי מה הם החיים אם לא לעשות דברים שאתה גרוע בהם? האמת שהייתה לזה עוד סיבה: אני פריקית של תשתיות. בתור תושבת הצפון, כל כביש וכל מחלף חדש גורמים לי להתרגש (וכן, אני יודעת שזה לא באמת פותר את בעיית הפקקים, אבל היי, תנו לי משהו להיאחז בו).

בשעת בוקר מוקדמת הגעתי לאחד הפרויקטים המרכזיים שנבנים כאן היום, כביש 6 צפון, שיגיע מאזור יקנעם לאזור מחלף סומך בואכה הקריות. אחרי סשן צילומים קצר, התפניתי לשמוע קצת על הכביש מקברניטי "שפיר" הנדסה,  מובילי הפרויקט, ובראשם המהנדס הראשי של הפרויקט שאול רביבו שגם ליווה את היום: 22 ק"מ אורכו, והוא כולל לא פחות מ-16 גשרים ו-3 מנהרות כפולות. עלותו של כל התענוג הזה אגב, מוערכת בכ-2.7 מיליארד שקלים. לאור כך שהעבודה עליו מתבצעת באינטנסיביות ומסביב לשעון, הפרויקט, שתוכנן להיחנך בשנת 2019, יהיה פתוח לתנועה כבר בסוף שנת 2018.

לא פחות מ-2,500 עובדים מועסקים בפרויקט הזה, מהמהנדסים ועד אחרון הפועלים. כדי לנסות לטעום הכל הצטרפתי גם לאיתי, מהנדס הביצוע - שאולי בילה ארבע שנים בלימודי הנדסה אזרחית בטכניון אבל מוצא את עצמו כאן בשטח בווסט וקסדה – וגם למנסור, מנהל העבודה שעושה זאת כבר 34 שנה.

המשימה הראשונה שלי הייתה "קשירת פרפרים", שם ציורי למדי למדידת גובה לביצוע אספלט. אחרי שלושה ניסיונות פחות או יותר, הבנתי שזה פחות הכיוון שלי ויצאתי לחפש את עצמי במקומות אחרים, לא לפני שעצרתי לקפה שחור עם הפועלים - כמיטב המסורת. לא אגזים אם אומר שזה היה הקפה הטעים ביותר שטעמתי, ואתם מדברים פה עם בחורה שמחזיקה בבית סטוקים של "נספרסו".

ליאת בכביש 6 (צילום: צילום פרטי)
למזלכם, תיקנו אחרי את הכל | צילום: צילום פרטי

אחרי ההפסקה עברתי לתחנה הבאה: שיטוח בטון. במבט ראשון זה נראה קצת כמו הפעולה הצה"לית הידועה לשמצה של "לגבגב" - כלומר לגרוף מים, רק שהפעם מדובר בבטון והמגב הוא פטיש עצום וכבד. אחרי 2 "ניגובים" שהותירו בועות בטון עמוקות שספק אם הצליחו להתיישר אחר כך, הפועל החביב החליט שהקריירה החלופית שלי הסתיימה והחזיר אותי למקומי הטבעי, ברכב הממוזג שלקח אותי לסיור במנהרות.

כמעט בלתי אפשרי להאמין שעד לא מזמן, במקום שבו נסעתי, היה הר בכלל. לא יכולתי שלא להתפעל למראה המנהרות העצומות שנחצבו כאן, אולי הסמל האולטימטיבי לעליונות האדם על הטבע. אבל ב"שפיר" לא שוכחים שגם לטבע יש צרכים משלו, ומשקיעים לא מעט משאבים כדי לשמור על סביבה ירוקה: משמירה ושיקום גדת הקישון ועד גידור גבולות הפרויקט למניעת מעבר של בעלי חיים לכבישים.

בסיומו של היום המתיש הזה חזרתי למשרד, למקלדת ולעט. נכון, פועלת בנייה אני כנראה כבר לא אהיה, אבל בהחלט יצאתי מהיום הזה עם הערכה אדירה לכל מי שנותן מעצמו מסביב לשעון רק כדי שאנחנו נגיע ממקום למקום קצת יותר מהר.

למה טייסים מביאים אוכל מהבית? / אפרת נומברג יונגר עם טייסי אל על

אפרת נומברג יונגר בטיסת אל על (צילום: אפרת נומברג יונגר, מאקו)
אין רגע דל בטיסה | צילום: אפרת נומברג יונגר, מאקו


"מה כבר טייסים עושים במהלך הטיסה?", חשבתי לעצמי כשהודיעו לי שאני הולכת ללוות טיסת יום לווינה של חברת אל על ממרומי תא הטייס. "הם לא נכנסים דקה לפני המראה לקוקפיט, מעלים את המטוס לאוויר, מפעילים טייס אוטומטי והולכים להתחיל עם הדיילות?".

זה לא מדויק. ואם להודות על האמת - הכי רחוק ממה שחשבתי. את היום התחלנו בארבע וחצי בתדריך טיסה שעשו הקברניט עמנואל רוזנצוויג (אולי נתקלתם בו בתכנית קטנה שנקראת מאסטר שף) וטייס המשנה צחי לאור. זהו יום גדול עבור לאור שאמור לעבור מבחני הסמכה לקברניט ולכן את רוב הטיסה ייקח על עצמו.

אחרי תדריך של חצי שעה בו הטייסים עברו על המסלול, על רשימת הנוסעים, מזג האוויר וכשירות המטוס הם התפנו לעבור על כל שדות התעופה שנעבור בדרך, על מסלולי הנחיתה ומזג האוויר בכל אזור למקרה שנאלץ לנחות נחיתת חירום. שום דבר לא נשאר ליד המקרה.

שעה לפני ההמראה עברנו על צ'ק ליסט לפני טיסה שכולל אישור מכני, העלאת כל הנוסעים, אישור המראה והתעדכנות במזג האוויר, שפעל לרעתנו. בגלל ענן שנחת על המסלול רוזנצוויג ולאור החליטו שהם מעכבים את ההמראה מטעמי בטיחות.

באיחור של כמעט שעה עלינו לאוויר כשלאור תופס את הפיקוד ורוזנצוויג חונך אותו. מיד לאחר שהמראנו הם התפנו לעשות צ'ק ליסט ראשון וכמובן תחקיר על ההמראה. מסתבר שהם מתים על תחקירים שם בחיל האוויר (סליחה, אל על) ועשו את זה לאורך כל הדרך. מיד לאחר שהתמקמנו בגובה המתאים הגיע הזמן לצ'ק ליסט נוסף, תחקור כמובן והפעלת טייס אוטומטי.

למרבה ההפתעה, אף אחד מהם לא נראה נינוח גם כאן. הטייסים כמעט ולא יצאו מהתא ולדיילות הם קראו רק שהיו צריכים לשתות משהו או להתעדכן במצב אחת הנוסעות במטוס שביקשה ליצור קשר עם הארץ מכיוון שהיא החליטה שיש "הרגשה רעה" לגבי הנכד שלה (לנכד שלום).

מיד לאחר מכן רוזנצוויג ולאור התפנו ליצור קשר עם כל מגדל פיקוח במרחב אווירי של כל מדינה שעברנו בשמיה, חישוב מסלולי נחיתה אפשריים לחירום ומעקב אחר כל המטוסים בסביבה. אנחנו כנוסעים לא רואים את זה אבל מתא הטייס זה נראה כמו מיני איילון ורוזנצוויג ולאור עקבו אחר כל מטוס שהיה במרחב האווירי. על כל צרה שלא תבוא.

לאחר שנחתנו בווינה ואחרי כמובן צ'ק ליסט ותחקור נוסף (איך לא) התפנה רוזנצוויג לרדת מהמטוס על מנת לבחון את מצבו המכני בעוד לאור נשאר בתא הטייס והכין את המטוס להמראה מחודשת. שלושת רבעי שעה לאחר מכן, כבר היינו באוויר.

חוץ מארוחת הצהריים, שבה אני נהניתי מהאוכל של מחלקת עסקים והם מהאוכל שהביאו מהבית(!), לא ראיתי את צמד הטייסים נינוחים בכלל. "איך אתם שורדים את זה?", שאלתי אותם.

"הנוף מכאן הוא רק בונוס", הסביר לי רוזנצוויג והראה לי את הלו"ז החודשי שלו בו ספרתי רק חמישה ימים בהם הוא אינו עובד. "הטייסים הצעירים מעדיפים לעשות טיסות יומיות כדי להיות עם הילדים הקטנים בבית, אבל טייס יותר מבוגר לא נמצא ימים שלמים אם הוא טס ליעדים רחוקים".

וזה שווה את זה? הקשיתי. "תשמעי", ענה רוזנצוויג בכנות, "אנחנו רואים עולם אבל עד שאנחנו מגיעים לשם צריך לעבור הרבה בדרך. בין אם זה בצבירת שעות טיסה, שנים בבית ספר לטייס ועוד שנים בהם אתה מתמקצע בחברות לואו קוסט עד שאתה מגיע לאל-על. יש מקומות בהם טייס צריך לשלם לחברה עבור הזכות להטיס את המטוס".

גם כאשר מגיעים לאל על, מתברר, טייסים לא מרווחים כל כך הרבה כמו שחשבתם. טייס מתחיל ירוויח 22 אלף שקלים וקברניט 32 אלף שקלים (ברוטו). הם עומדים כל שנה במבחנים בריאותיים ומקצועיים. טעות קטנה והם מאבדים את העבודה.

בסופו של יום מהחלום להיות טייסת יצאתי עם מסקנה אחת. להיות טייס זה בדיוק כמו להיות רופא. זה נראה יוקרתי ויש מסביב לזה הילה אבל כדאי שרק "משוגעים לדבר" ילכו לעבוד שם כי יש מקומות שעובדים פחות שעות ומרווחים הרבה יותר. אני הולכת על הייטק.

לא ידעתי שמלח יכול לעשות את זה / קליה מור בילתה יום במפעל מלח הארץ

קליה מור במפעלי מלח הארץ (צילום: רויטל בן שחר, מאקו)
כמה עובדות אפשר לדעת על מלח? | צילום: רויטל בן שחר, מאקו

על המטוס בדרך לאילת חשבתי על סיפור העם המרוקאי על מלך שיום אחד נעצב. למה אתה עצוב, שאלה אותו בתו, והוא ענה לה שהוא עצוב כי אינה אוהבת אותו. אבל אני אוהבת אותך מאוד, אמרה לו, אני אוהבת אותך כמו מלח. הסתלקי מפה, חצופה שכמותך, ענה לה וגירש אותה מהארמון. יום אחד, כשהסתובבה הבת בדרכים, פגשה – איך לא – נסיך. הנסיך לקח אותה לארמונו וערך ארוחה גדולה ונטולת מלח שאליה הזמין אורחים רבים ובהם המלך. "מה קרה לאוכל?!" שאל המלך בזעזוע את הטבח, "אי אפשר לאכול אותו". "בישלתי אותו בלי מלח", ענה הטבח, "ומי ציווה עליך לעשות זאת?!" השתומם המלך. "אני ציוויתי", אמרה בתו שהופיעה מאחור, ומפה לשם הושבה הביתה בשמחה. כמה יפה המשפט אני אוהבת אותך כמו מלח, כמה חסרי ביטחון ועלובים הם מלכים.

צעדתי בין הררי הגרגירים הלבנים אל תוך שערי מפעל "מלח הארץ" עוד לפני שאילת התעוררה. לבשתי את המדים הכחולים-כהים כשהיא פיהקה בוקר טוב, ובתוך קפה קצר אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך הסברים מפורטים להפליא על התנהלות המפעל, העובדים, המוצרים, הכמויות, התהליך, האקולוגיה, ההצלחות, הכישלונות, הבקרה והחזון, שניתנו על ידי מנהל המפעל רוברטו בידענות ובהתלהבות. בכלל, כל מי שפגשתי באותו יום במפעל שמרים למלח מאז 1922 נשמע מתלהב מאוד מהתבלין, עד כדי עיניים נוצצות ולחיים סמוקות.

והנה כבר אנחנו בחוץ, בבריכות אידוי וגיבוש המלח, מודדים את מפלס המים וריכוז המלח בבריכות, ומבקרים את הציפורים המתוקות שמגיעות אליהן (הידעתם שציפורים רבות - כולל פלמינגו! - עוצרות להתרענן שם בדרך ואפילו יש למפעל פרויקט צפרות בשיתוף החברה להגנת הטבע? וכעת תמונות הציפורים האטרקטיביות גם מקשטות את המלחיות שבחנויות בעיצובן המחודש), ולמרות השעה המוקדמת והיום הקריר והנעים, בהחלט אפשר לדמיין עד כמה חם וקופח יכול להיות שם בבריכות הלבנות, למדוד ולשאוב ולהשוות ריכוזים.

ארוחת צהריים מפעלית הארדקור חתמה את הביקור בבריכות – עם מגשים חומים של פעם וקנקני מיץ פטל ומגישות שיודעות עליך הכול, אם אתה אוהב תפוחי אדמה או אורז, ומה אתה מתכנן ליום ההולדת של הבן הבכור.

קליה מור עובדת במפעל מלח הארץ (צילום: רויטל בן שחר, מאקו)
איזה מזל, עדיין צריך מעיל | צילום: רויטל בן שחר, מאקו

אחר כך, מפוטמת כהוגן, טיפסתי במדרגות של מכונות העיבוד והניפוי עם גבי ארד מנהל המחלקה, והתפעלתי מלוח הבקרה שחולש על קיר שלם – זכר לתקופה הפרה-ממוחשבת. ומשם למחלקת האריזה (מקום מדהים לקליפ אינדסטריאל) עם מנהל המחלקה האבהי יאיר זעפרני, שם מקרקשות המכונות הגדולות ללא הרף. אחת פותחת את השקיות, האחרת סוגרת אותן, השלישית מקבצת אותנו בערימה, והרביעית כורכת סביבן ניילונים, וכך הלאה וכך הלאה, סרט נע שהקצב מולך בו.  

לבסוף, בכוחות אחרונים, הגעתי אל המעבדה, שם הסבירו אלה הלבורנטית המתוקה ומנהלת המעבדה המיתולוגית עליזה רביצקי עוד חופן לא מועט של פרטים על בקרת המלח והבדיקות הנערכות. מעולם לא חשבתי שאשמע כל כך הרבה מידע על מלח, מעולם לא חשבתי שאחזיק בכל כך הרבה מידע על מלח, מעולם לא חשבתי שמלח יכול לגרום לעיניים לנצנץ וללחיים לסמוק.      

"אתן יודעות איך מזהים עובד של 'מלח הארץ'?" שאל אותנו אחד המנהלים במפעל, "הוא תמיד יסדר ויישר את המלחיות במדף המלח בסופר כשהוא יעבור לידו". ובכן, טיפה שמאלה, חבר'ה, זה מאוד חשוב לי.

לא ככה מחזיקים סכין! / גיל גוטקין נכנס למטבח של ניר צוק

גיל גוטקין עובד אצל ניר צוק במאפו (צילום: מאקו)
אשרוד במטבח? | צילום: מאקו


בתור כתב אוכל, שכל היום כותב, עוסק ומבקר במסעדות, כמעט ולא עובר שבוע שבו לא שואלים אותי: נו, ולמה אתה לא עובד במטבח או במסעדה? ותמיד התשובה שלי היא אותה התשובה: דווקא בגלל שאני מכיר את התחום הזה כל כך טוב, ויודע כמה קשה לעבוד ולשרוד בו, זה משהו שלעולם לא יהיה לי אומץ לעשות. נכון שזה מעניין, מסקרן ואפילו קוסם, אבל אני יודע טוב מאוד עד כמה התחום הזה קשה, באופן כללי ובארץ בפרט, ואני נהנה לסקר אותו מהצד הרבה יותר מלעבוד בו.

אבל בכל זאת, כשהציעו לי לבשל במטבח מקצועי ליום אחד, זו הייתה הצעה שלא יכולתי לסרב לה. סוג של הצצה אמיתית לתחום שאני מסקר באופן קבוע, והזדמנות לראות איך הכל נראה מהצד השני. שמתי את כפכפי הבירקנשטוק האדומים שלי, לבשתי את חולצת השף שקניתי בתקופה בה עשיתי המון סדנאות בישול והתייצבתי במסעדת מאפו של השף ניר צוק, במלון פרימה סיטי תל אביב, למשמרת הערב שלי ביום חמישי.

אחרי שיחה קצרה עם ניר (על כוס יין, לא אשקר, אבל אין באמת דרך טובה מזו להתחיל משמרת) נכנסנו למטבח, הכרתי את הצוות ואת העמדות השונות, והתחלנו לעבוד. רצה הגורל ולא רק שבאותו יום חמישי מזג האוויר היה סתווי וגשום, הוא היה גם הערב של אסון השיטפון, ולא מעט אורחים ביטלו את ההגעה שלהם, וכאלה שבדרך כלל היו עוברים ברחוב ונכנסים ללא הזמנה כמעט ולא הגיעו, בגלל הגשם. הלחץ במטבח לא היה גדול, אז ניר החליט שזה יהיה הזמן לנסות ולהמציא מנות חדשות לתפריט הקיץ שיחליט עוד מעט את התפריט הקיים. רעיון ראשון? ריבת עגבניות שרי מתובלת שתשמש רוטב למנה שעוד לא ממש ברור מה היא תהיה. סיר גדול, מיליון עגבניות שרי קטנות, קצת מים, המון סוכר וניר ואני עוברים על מגירת התבלינים כדי לבחור מה להוסיף. קל? קליל.

השלב הבא? מילוי כלשהו לרביולי. ניר חושב על מילוי של בצל ירוק מאודה, ואני מתחיל לקצוץ את הבצל. "מה אתה עושה?!" הוא מזדעק. "לא ככה מחזיקים סכין". מסתבר שאני אמנם יודע לחתוך ישר ובקצב, אבל ממש לא מקפיד על לשמור על האצבעות שלי. צריך לקפל אותן, ואני, נשמה חופשיה שכמוני, משאיר אותן חשופות לחתכים.

ניק צוק ואריק לופו במסעדת מאפו (צילום: גיל גוטקין, מאקו)
ניק צוק ואריק לופו במסעדת מאפו | צילום: גיל גוטקין, מאקו

את הבצל מאדים בסיר על להבה שאני רק יכול לחלום עליה במטבח ביתי, אבל אחרי האידוי לניר יש רעיון להפוך את מלית הבצל הירוק הקצת משעממת למשהו מעניין יותר. "מכיר סלט תפוחי אדמה רוסי? כזה מילוי אני רוצה לרביולי. יש ביצים קשות ותפוחי אדמה, תערבב ותתבל בקערה". כמו ילד שנותנים לו להכין משהו בפעם הראשונה לבד, אני מוסיף לקערת הבצל קצת תפוחי אדמה מעוכים, ביצים חצי רכות שמחכות במטבח, מלח, פלפל וקצת מיונז כי סלט תפוחי אדמה רוסי, בכל זאת. "טעים!", אומר ניר כשהוא טועם. "אבל חסר מלח!". נו, כמעט.

אחרי זה גם הכנו עוד מנה של חציל שרוף ממולא בדג קצוץ עם רוטב עגבניות עמוס שום (בזכותי ובזכות החיבה שלי לשום), מנה של פטריות צלויות עם קרם אגוזים וחזרת, ויצאנו לשבת במסעדה, יחד עם אריק לופו, השף התפעולי של המסעדה, כדי לטעום אותן. עם כוס יין כמובן. באופן כללי אפשר היה לחשוב אחרי המשמרת הכיפית הזו שעבודה במטבח היא גן שעשועים לבשלנים. אבל לא באמת. הלחץ, הצעקות והעבודה הקשה של סרוויס עמוס נחסכו ממני, למזלי או שלא, ואני כנראה אמשיך לבשל בעיקר לעצמי ולחברים.

הכוכבת של הבריכה / נעמה ברקן יצאה לשחות עם תינוקות

נעמה ברקן בחוג שחיית תינוקות בבית איזי שפירא (צילום: אריאל הופר, יחצ)
איך אפשר להתנגד לזה? | צילום: אריאל הופר, יחצ

מכירים את הכתבות האלו שמתפרסמות אחת לחצי שנה עם הכותרת המפתה ביקום - "נמצאה עבודת החלומות"? תמיד מדובר בחברה כלשהי שמחפשת אנשים שירצו לבקר באתרי ריזורט אקזוטיים, או לצפות ב-700 סדרות בנטפליקס - והכל כמובן בתשלום מוגזם (כי אם כבר פנטזיה, אז עד הסוף). ואנחנו? מעבירים את רוב שעות היום בעבודה משרדית, בכמעט שליש משכורת ממה שאיזה כלומניק ירוויח בזמן הבינג' שלו על "בית הנייר" ו"ארץ פראית מאוד".

ואז גיליתי שממש בינינו, בשקט בשקט, מתחבאים להם אנשים עם עבודה שווה לא פחות, אם רק תחליפו את הריזורטים האקזוטיים בבריכה ברעננה, ואת הסדרות בילדים קטנטנים חייכנים. אסתייג מראש ואומר - אם המחשבה לבלות זמן עם תינוקות גורמת לכם לצמרמורות ולחץ נפשי, זה כנראה לא המקום בשבילכם (ואתם גם רובוטים קרים וחסרי לב, אבל זאת כבר בעיה שלכם).

מרגע קבלת ההצעה להתנסות כמדריכת שחייה לתינוקות בבית איזי שפירא, ידעתי שלא אוכל לסרב. כדודה טרייה, הרגשתי שממחויבותי להתנסות בכמה שיותר פעילויות עם עוללים מבעוד מועד, בייחוד אם הפעילות היא "לשחק איתם בבריכה במשך 30 דקות ואז להחזיר אותם להורים שלהם".

חוג שחיית תינוקות בבית איזי שפירא (צילום: יחסי ציבור)
אין כמו במים | צילום: יחסי ציבור

אבל בית איזי שפירא הוא הרבה יותר מזה. עבור מי מכם שעוד לא הכיר, מדובר בארגון ללא כוונת רווח שקיים מזה 38 שנה, ופועל למען קידום איכות החיים והזכויות של ילדים עם צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם, בעזרת חוגים, גנים ובתי ספר המותאמים במיוחד עבורם.

במהלך השנים, הארגון החליט להרחיב את פעילותו ולקיים לצד כל אלה גם חוגים הפתוחים לשאר האוכלוסייה, במטרה לעודד את השילוב בין השניים – מה שהביא אותי למרכז ההידרותרפי, בו מורן מאור, שמדריכה תינוקות במים מזה 12 שנה, מעבירה את שיעורי השחייה שלה. אם לשפוט על פי אהבת הילדים אליה, היא יכולה (ואולי צריכה) לשקול הסבת מקצוע לכוכבת ילדים, כי עם כישרון טבעי כמו שלה היא יכולה לעבור לשחות בכסף במקום בכלור.

את מורן פגשתי בהפסקה, כשיצאה מהמים להתרעננות ונשנוש מתוק לקראת השיעור המתקרב שלנו. כשהמשהו המתוק התברר כתמר בודד וחטיף מיניאטורי, כבר הבנתי שהסיכויים שלי להצליח בתפקיד הולכים ומתמעטים.

בתום מנוחה של כמה דקות כבר עשינו את דרכנו לעבר הבריכה, לקראת שני שיעורים רצופים – הראשון עם בני ארבע והשני עם בני שנה ומטה. בדמיונכם אתם ודאי רואים קבוצת קטנטנים עם מצופים, משקפות ושנורקל שמסרבים לעזוב את ההורים, אך הפתעה גדולה ציפתה לי. לא רק שלא היו "גלגלי עזר" משום סוג, תוך עשר דקות לתוך השיעור כבר הבנתי שאלה לא סתם עוד ילדים קטנים ותמימים, אלא חבורת לוחמי קומנדו באודישנים ל"אתגר הנינג'ה". ב-60 דקות הם עשו יותר טיפוסים, קפיצות, זחילות וצלילות ממה שעשיתי בכל ימי חיי – וזה כולל את השירות הצבאי שלי בחיל הים (אוקיי, אז אולי הייתי מש"קית ת"ש, תתבעו אותי).

אבל בין לבין, היו לא מעט רגעים קסומים - המבט הנרגש כשכפות רגליהם נגעו לראשונה במים, התמיכה והעידוד מצד ההורים, תחושת הסיפוק בכל פעם שצלחו אתגר, ואפילו אכזבה קלה כשהם לא. ממרומי גיל 28 מעט מביך לשלוף משפטי "בזמני.." בכזאת קלות, אבל בזמני, כילדונת בחוג לשחייה, הצלחתי להיזכר רק במה שלמדנו, בפרקטיקה. מהשעה שביליתי עם גילי ויהב בני הארבע, או אפילו עם אלי ועלמה בנות השנה, הבנתי שאותם ילדים שמגיעים לשיעורים עם מורן ושאר המורים במקום ייקחו איתם הרבה מעבר לזה.

אז האם זאת אכן עבודת החלומות? כמו שכבר אמרתי – תלוי מי אתם. אבל אם לשפוט על פי הזמן הקצר שביליתי איתם, הסיפוק מהידיעה שעזרת ולו במעט לבנות בגיל כל כך צעיר תחושת אומץ, ביטחון וקשר חזק עם ההורים, בתמורה לעיניים קטנות ונוצצות מהתרגשות – שווה את הכל.

לא צועקים בלובי של מלון 5 כוכבים / ארנון שוורצמן יצא למכור מכוניות

ארנון שוורצמן באולם התצוגה של מאזדה (צילום: גל מלכה, יחצ)
מכוניות 2 | צילום: גל מלכה, יחצ

לעבוד בחליפה ייצוגית, באולם רחב וממוזג שמשקיף על נתיבי איילון ולדבר במשך היום את שפת הרכב עם אנשים שמבינים עניין. כך נראה יום של נציג מכירות באולמות התצוגה של קבוצת "דלק מוטורס", היבואנית המורשית של מותגי מאזדה, פורד ו-ב.מ.וו בישראל.

החוויה מעצימת גבריות. אתה מגיע מוקדם בבוקר. שותה את הקפה במה שמכנים כאן "הגלריה": קומת מרתף מאובזרת עם שירותים, מטבח ופינת ישיבה מאובזרות בכל מה שצריך, קצת כמו מועדון שחקנים של קבוצת כדורגל, אבל מהשוות.

אחרי שמסיימים את הקפה עולים על החליפה - קלאסית, מכנס שחור, חולצת כפתורים לבנה, ז'קט ועניבה שחורים-חלקים. לוק של אחד שבא לרכוש קבוצה, או במקרה הזה, למכור מאזדה 6. ובקבוצה כמו בקבוצה יש את ה'באדיז', החברים לעבודה. הצוות כאן מגובש, טווח גילאים של אזור ה-25, כשהמנהלים מן הסתם עברו את השלושים.

שימי פולונסקי, מנהל אולמות התצוגה של מאזדה ופורד, מסביר שהגיבוש של החבר'ה חשוב לו ומשקיעים בכך לא מעט כאן. זה כולל ארוחות משותפות, כל מי שחוגג יום הולדת מביא עוגה ומקבל את הצ'פחות מהחבר'ה בגלריה למטה. עובדים עם פז"ם של שנה בחברה ייצאו עוד מעט לנופש חברה. אשקלון? רומא. כולל בנות / בני הזוג. גם הארוחות על חשבון הבית.

אולם התצוגה של מאזדה (צילום: גל מלכה, יחצ)
אולם התצוגה של מאזדה | צילום: גל מלכה, יחצ

"הנציגים שלנו מוכרים כאן רכבים במלון 5 כוכבים", אומר שימי. "המטרה שלנו לייצר את האווירה האידיאלית למכירה, שקטה, נעימה. כזאת שמאפשרת ללקוח לקבל החלטה על רכבים שעולים 100 אלף שקל ויותר, בראש שקט. בלובי של מלון 5 כוכבים לא תשמע צעקות, וגם כאן לא תשמע".

הרעש היחיד שמפר את הפסטורליה, הוא של עמדות הקפה המאובזרות שמוצבות במרכז האולם. רושם טוב על הלקוחות, שאוהבים את הנספרסו שלהם בדיוק כמו שהם אוהבים את הלוק של המאזדה החדשה שתיכף ירכשו.

המנהלים כאן כולם אנשים מרשימים בגובה 1.80 מטר לפחות, אבל מעל לכל בגובה העיניים. הם מסבירים שמאזדה היא כיום מותג פרה-פרימיום. לא הכי יוקרתי אבל קרוב לזה. והעובדים כאן ממש בקטע. קחו לדוגמה את שלומי שהביא איתו לעמדה שלו אוסף של דגמי מאזדה מיניאטורים. או את גל, שהיה מגיע ישר מהבסיס כחייל בגולני לאולם המכירות, סתם כדי לראות איזה דגמים חדשים הגיעו. השתחרר וישר ביקש לבוא לעבוד כנציג.

אם אתם מגיעים עם רקע כלשהו או תשוקה עזה לעולם הרכב, כמו אבי, אחד משני הסגנים של שימי, שמגיע מתחום הדרכות הנהיגה, זה בהחלט יכול להיות המקום בשבילכם. באולמות התצוגה של מאזדה ופורד, מותג רכב רווי היסטוריה בעצמו, תוכלו להתמיין למשרת נציג באולמות המכירה שפזורים ברחבי הארץ דרך חברות ההשמה, או בשליחת קורות חיים לאולמות עצמם. לא בטוח שתגיעו לכאן במאזדה, אבל בהחלט סביר שתצאו מפה עם אחת כזו.

תחתונים זה העסק שלנו / מירב דוסטר בילתה יום במרכז דלתא גליל

דלתא גליל (צילום: איתי כפיר, יחצ)
הישיבה בדלתא. כאן הכל מתחיל | צילום: איתי כפיר, יחצ

לפני שהגעתי למרכז דלתא, דמיינתי עובדים מיוזעים גוהרים מעל פסי ייצור של הלבשה תחתונה, אינסוף סלילי חוטים ורעשי רקע לא נעימים. בקיצור, מפעל. אבל כשנכנסתי למטה המחודש של דלתא גליל באיזור התעשייה בקיסריה, הופתעתי לגלות מבנה אדריכלי מעניין, שעוצב בצורה מעגלית, כמעין סליל של חוט, ומתקרתו הגבוהה חודר אור מבחוץ, ומקנה אווירה כמעט דתית למקום. כמובן שלא היה כל סימן למפעל, התחושה הייתה שאני נמצאת בחברת הייטק עם מעטה מסתורי. 

במצגת שצפיתי בה הופתעתי לגלות שדלתא גליל התחילה בכלל כמפעל לייצור הלבשה תחתונה לגברים בלבד, ואחד המקומות הראשונים שהיא שיווקה את התוצרת שלה היה למרקס אנד ספנסר, בסוף שנות ה-70. במרוצת השנים היא הפכה למפלצת ייצור עם שלוחות ב-20 מדינות בעולם, ורוב העובדים שלה הן נשים. שם שמחו לספר לי שדלתא היתה זו שהוציאה לא מעט נשים דרוזיות מהגליל מהבית כדי לעבוד במתפרות. אך היום כל המתפרות הללו נסגרו ונותרה רק אחת, בכרמיאל. כמו חברות רבות שמנסות למקסם רווחים, עיקר הייצור של החברה הועתק מישראל למדינות נחלשות כמו בנגלדש, וייטנאם, מצרים ועוד.

הצטרפתי לישיבה בעלת רוב נשי מוחץ שהנושא שלה היה big idea. זוהי ישיבה שמתכנסת אחת לכמה חודשים ואליה מגיעות בעיקר מעצבות אופנה ולקוח, צוות מסחרי וטכנולוגית מוצר לסיעור מוחות שאמור להניב בסופו של דבר את הדבר הבא – פריט הלבשה תחתונה מנצח שיהיה נוח וסקסי.

_OBJ

הדהימה אותי החשיבות המרובה שהקנו בישיבה לאשכי הגבר, איך יהיה לו יותר נוח לערסל אותם בתחתון, איזה בד יהיה הכי אוורירי ויאפשר לו ללבוש את התחתון לאורך כל היום בעבודה ובפעילות ספורטיבית ללא הזעה וריחות לא נעימים, או חלילה למנוע חימום של האזור ופגיעה בפריון המקומי, או איזו טקסטורה תעשה לו הכי נעים.

וזה לא עניין של מה בכך. אין כמעט תחתוני סבא ישנים, טובים ונוחים עם סקס אפיל מוגבל. הדור הנוכחי מאוד מודע לעצמו ולמה שהוא לובש, גם אם מדובר בהלבשה תחתונה, הוא חשוף כל הזמן לטרנדים גלובליים ולא מוכן לעטוף את עכוזו בכל תחתון שיגיע לידיו. המסובים לשולחן ניסו לפצח מהו המוצר שיגנוב את תשומת ליבו של הלקוח הפוטנציאלי תוך מספר שניות: תחתוני בוקסר לגברים עם קוים חדשניים כמו טכנולוגיית הדבקה של בדים וגומי על מנת שהלקוח יוכל ללכת עם ולהרגיש בלי? או עם בדים מנדפי זיעה בעיקר באזור ה״פאוץ׳״ (חבילה) על מנת למנוע חימום של האזור? מעצב צעיר שהיה נוכח בישיבה מצא את עצמו בתפקיד נציג הלקוחות, ופירט את העדפותיו האישיות בכל הנוגע לתחתונים. כי אין חכם כבעל ניסיון.

למרות שאנחנו מכירים את דלתא כמותג מקומי, עיקר עבודתה הוא עם מותגים בחו״ל כמו טומי הילפיגר, קלווין קליין, לקוסט ועוד, להם היא מייצרת פרייבט לייבל. לכל מותג מוכר כזה יש מנהלת מותג שמכירה את התאים הכי אפורים של הלקוח לעומק, כך שכשהיא נוכחת בישיבה היא תוכל לדעת מה הלקוח שלה יעדיף ועל מה יבחר לוותר. אז בפעם הבאה שתיקנו תחתוני קלווין קליין בעיצוב חדשני, תדעו איפה הכל התחיל.