קיבוצניק וקיבוצניק לשעבר יצאו לנפוש בבקתה רחוקה בנורווגיה. כשהגיעו למקום, גילו השניים כי הצינור שמוביל מים מהמעיין המקומי אל הברז בבקתה מנותק, ויש צורך להחליף מחבר. הם נסעו קילומטרים רבים לעיירה שכוחת אל, נכנסו לחנות מאובקת ופגשו קשיש מקומי. כשהסבירו לו למה הם זקוקים, אמר להם אותו אדם בנורווגית צחה: "אתם מחפשים פלסאון".
"נדהמתי", מספר הקיבוצניק, שאינו מתגורר במעגן מיכאל, שם נמצא המפעל המייצר את המחברים. "זהו חלומו של כל איש שיווק: המוצר הוא גם המותג. אם נורווגי קשיש משתמש במלה פלסאון בעיירה קטנטנה בהרים, כנראה שבמעגן מיכאל יודעים מה הם עושים".
גלעד אגמון, מנכ"ל החברה, אינו מכיר את הסיפור הספציפי, אך שמע כבר לא מעט סיפורים דומים. הישראלים אולי מכירים את פלסאון (15,420 -1.72%) כמפעל שעשה "זהב משירותים", בשל מיכלי ההדחה הידועים - אך ברחבי העולם דווקא המחברים והציוד ללולים, שהונדסו במפעל, הם אלה שהפכו אותו לאחת מחברות התעשייה הגדולות בישראל.
כל הנהלת המפעל - המנכ"ל, עשרת הסמנכ"לים ושני היו"רים - הם חברי קיבוץ מעגן מיכאל, כמו גם רוב חברי הדירקטוריון. עד שנות ה-80 כלל לא היו במפעל עובדים חיצוניים. המחסום הזה נשבר, אך גם כיום הסיכוי שמנכ"ל החברה יהיה שכיר הוא נמוך. "האסיפה לא תאשר", אומר אגמון.
ואכן, הגבולות בין המפעל והקיבוץ מטושטשים. חברות תעשייתיות מסוג פלסאון, שנהפכו מזמן גלובליות, מעלות תהייה אם מדובר בקיבוץ שהקים ומנהל מפעל - או מפעל שסוחב את הקיבוץ על גבו. ככל הנראה, שתי התשובות נכונות.
כך או כך, מעגן מיכאל - מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל, שבו מתגוררים כיום יותר מ-2,000 איש, מהם כ-1,000 חברי מעגן מיכאל - הוא אחד מעשרת הקיבוצים העשירים בישראל. החברה הרווחית, שהוקמה ב-1963, מאפשרת לו לשמור על שיתופיות כמעט מלאה, ולא להגיע להפרטה כואבת. בקיבוץ מסבירים זאת במשפט קולע: "יש מספיק כסף קפיטליסטי כדי לשמר אורח חיים סוציאליסטי". אלא שלא תמיד זה היה כך.
מספינות דיג להזרקות פלסטיק
ב-1949 הוקם קיבוץ שיתופי קטן על חוף הים, בשאיפה לעורר לחיים את הדיג בישראל. הענף שעליו התבסס הקיבוץ כלל שלוש ספינות דיג, שעמן היו החברים יוצאים להפלגות ארוכות. על הספינות היו דייגים ודייגות בשוויון מלא. ואולם ענף הדיג הימי התברר כלא רווחי, ונסגר. משם, עבר הקיבוץ לבריכות הדגים, המלוות אותו עד היום. ואולם גם זה לא הספיק.
בתחילת שנות ה-60 הבינו במעגן מיכאל, כמו בקיבוצים רבים אחרים, שאין די בחקלאות. ותיקי הקיבוץ עוד זוכרים את ההצבעה בנושא, שלא עברה בקלות. המעבר מחקלאות לתעשייה לא היה חלומם של המייסדים.
ההתחלה היתה צנועה. המייסד המיתולוגי, איציק קנטור, הביא ב-1963 כמה מכונות למחסן קטן. "הלהיט החדשני היה אז מוצרים שמייצרים בהזרקות פלסטיק", אומר אגמון. "בתחילת דרכו, יוצרו במפעל כלי בית, קופסאות, דליים, פחי אשפה ועוד". השם שניתן למפעל היה הלחם של המלים: פלסטיק ואון, קרי כוח. בשבע השנים הבאות, עד 1970, התבססו בפלסאון קווי המתאר שמלווים אותו עד היום. באותן שנים החלו להיווצר מחקר ופיתוח (מו"פ) מרשימים.
אחד הפטנטים המקוריים שפותח במפעל היה הניאגרה מפלסטיק שלא נראתה קודם בישראל, ובעיקר מכלי ההדחה החד והדו־כמותי, שעליהם היתה גאוות הממציאים. כיום נמכרים בישראל כ–300 אלף מכלי הדחה מפלסטיק בשנה ולפי הערכות, פלסאון מחזיקה בנתח של כ–40% בשוק המקומי. בניגוד למוצריה האחרים, מכלי ההדחה נמכרים רק למגזר המוסדי. לבתים פרטיים המוצר כמעט לא נכנס יותר, עקב בחירה בחלופות אחרות, ועקומת המכירות יורדת בהתמדה.
במקביל, נרשמו במפעל עוד פטנטים, ובראשם השוקת האוטומטית להשקיה בלולים ואביזרי חיבור לצנרת. מים רבים זרמו מאז בבריכות הדגים, אך הציוד ללולים והמחברים, על שלל הפטנטים החדשים שהם צופנים, הם עדיין מקור ההכנסה העיקרי של החברה.
המחזור של פלסאון עלה על 1.2 מיליארד שקל ב-2018, והרווח הנקי באותה שנה היה 88.4 מיליון שקל. היא מחזיקה ביותר מ-20 חברות בנות ומפעלים בכמה מדינות. החברה מעסיקה כ-2,000 עובדים - מחציתם בישראל, ומתוכם כ-250 שלוחי הקיבוץ, כלומר חברים וכאלה שבמעמדות אחרים.
למרות הפרישה העולמית, בחברה מקפידים כי בסיסה יישאר בישראל. "הסלוגן שלנו הוא 'Global presence, local commitment ׁ(נוכחות גלובלית, מחויבות מקומית)', אומר אגמון. "יש לנו חברות בנות במדינות שונות בעולם, שהן חברות מסחריות בעלות מחסן לוגיסטי, שיווק ומכירות, המחזיקות מלאי שמאפשר אספקה מהיום למחר של המוצרים, לאחר בקרת איכות קפדנית. באופן הזה, נשמרת הנאמנות ועמה הנכונות לשלם יותר מהמוצרים המתחרים. יכולנו להקים מרכז לוגיסטי גדול במקום אחד בעולם ולשלוח משם, אבל לא נעשה את זה. השירות המהיר של המוצרים האיכותיים חשובים יותר".
"חיינו ממה שיש, בלי הרפתקאות"
המציאות בקיבוץ שמתאר המנכ"ל אגמון מרמזת על כך שהמפעל הקיבוצי חייב לא מעט מהצלחתו לדנ"א של הקיבוץ שאליו הוא שייך. מאפיינים בולטים שלו היו דרישה עצמית גבוהה וסוג של סגפנות. "היינו קיבוץ ממוצע, ואפילו אחד הצנועים בתנועה הקיבוצית", מספר אגמון. "כשלכל שאר הקיבוצים היו מניות, לנו לא היתה אגורה. בדיעבד, זה הציל אותנו ממשבר מניות הבנקים בשנות ה-80", מספר אגמון.
"כל ההכנסות הוחזרו לעסקים. חיינו ממה שיש, בלי הרפתקאות. היינו האחרונים שהכניסו מקרר או טלוויזיה הביתה, לא עשינו פרויקטים של נדל"ן, ולא לקחנו הלוואות מעבר ליכולת החזר. מעולם לא היתה פה קופה קטנה עם כסף לא רשום, ולא היה אפילו גילוי קטנטן של שחיתות. החשיבה בכל התחומים היתה שמרנית", הוא מספר.
לדברי אגמון, "בכל מחנה בתנועה הקיבוצית, שכבת כיתות ז' ידעה שאם היא לא חוזרת עם גביע המקום הראשון, היא לא חוזרת לקיבוץ - כי היא תהיה הראשונה אי-פעם. בכל אליפות חתירה היינו חייבים לנצח, וכל הצעירים הלכו ליחידות עילית.
"יש קיבוצים שהעבודה לא היתה בהם ערך עליון. כאן עבדו קשה, והחינוך היה ערכי". אגמון אמנם אינו מציין זאת במפורשות, אך נראה כי המושג חינוך ספרטני מתאר יפה את עשוריו הראשונים של הקיבוץ.
כל זה חילחל גם למפעל. החברים עבדו קשה ונשארו צנועים. הפטנטים המשיכו לזרום אך איש לא יצא להרפתקאות עסקיות. השמרנות השתלמה, ואת הכסף הכניסו בחזרה לייצור. עם זרימת הכסף, הגיעה הדרישה לנצל אותו. כיום מעגן מיכאל רווי בבתים שמזכירים את השכנה קיסריה, החברים מקבלים בונוסים ונתון חזרת הצעירים לקיבוץ הוא 100%. "ככה זה כשאתה שוחה בקצפת", אומרים בקיבוצים השכנים.
פסי הייצור של פלסאון ממשיכים לעבוד במרץ. יותר מ-90% מהמחברים עדיין מיוצרים במעגן מיכאל, ולחברה אין כל כוונה להעביר את פסי הייצור. היכולת להמשיך לייצר בישראל במחירים שמאפשרים למכור בשוק כה תחרותי נובעת, בין היתר, מהעובדה שבפלסאון הוקמו שתי מחלקות לתבניות ואוטומציה, המשרתות רק אותה ואת צורכיה. שתיהן יכלו להיות חברות ייצור גדולות, לתבניות למשל, לו היו מחוץ למפעל.
בעוד רוב המחברים, כמו גם מכלי ההדחה, מיוצרים בישראל, הרי שחלק גדול ממוצרי הלולים כבר מיוצרים בחו"ל, בעיקר בברזיל. למרות השם, הפלסטיק כבר מזמן אינו חומר הגלם היחיד.
מי ייכנס לנעלי הדור הזה?
למרות ההצלחות המוכחות, אתגרי החברה רק גדלים והולכים. מספר המתחרים שלה מתרבה, וסל המטבעות של היצואנית נשחק בעשרות אחוזים. זאת, בשל העובדה שמכירות רבות שלה נעשות באירופה. כל עוד היורו היה גבוה - התזרים היה נאה. אלא שגם הוא, כמו מטבעות אחרים, נשחק מול השקל. ב-2008 ספגה החברה מכה קשה, עם משבר הסאב-פריים העולמי.
"ב-2007 היו ביקושים אדירים, וגם אנחנו השקענו כדי לספק אותם", מספר אגמון. "ב-2008 הגיע המשבר הכלכלי העולמי, הכל נעצר. אלה היו ימים קשים והפתרון כלל דיאטה מטורפת. מנהלים קיצצו במשכורת, פוטרו עובדים, פנסיונרים כבר לא יכלו להגיע לעבוד פה שעתיים, המגמה היתה הצטמצמות". המשבר חלף, ומאז רושמים בפלסאון צמיחה זוחלת, בעיקר בשל השקל החזק. המשבר לימד את הקיבוצניקים שלא לעולם חוסן, ואסור להתבשם מההצלחה.
לדברי אגמון, בשלב זה החברה רחוקה מלמצות את העולמות שבתוכם היא פועלת. הוא מודע לכך שהחברה תצטרך להשתנות. "נהיה חייבים להתאים את עצמנו לעולם העתידי, זה שיתבסס על דיגיטציה, ביג דאטה ורובוטים. סביר להניח שבתוך כמה שנים, גם כאן הדברים יצטרכו להיראות אחרת", הוא אומר.
אחד האתגרים המשמעותיים העומדים כיום בפני המפעל נובע מהעובדה שהדור הצעיר והמשכיל אמנם חוזר הביתה, אבל אינו מראה סימנים של רצון להשתלב במפעל. אף שמדובר בחברה גלובלית מצליחה, זו אינה חברת היי-טק. ייתכן שהעובדה שמדובר בתעשייה מסורתית, גם אם מתקדמת, לא עושה רושם על הצעירים. בנוסף, המנהלים - שעליהם מוטלת אחריות עצומה להביא לחם לקיבוץ - חיים על אותו תקציב כמו כל חבר אחר.
"בשלב מסוים, גם הקיבוץ יבין שלעתים עדיף אדם מצוין מבחוץ, מבינוני מבפנים", אומר אגמון, שמודאג מהעובדה שעתודה מקומית גדולה אינה נראית באופק. עם זאת, הוא מודה שהיום הזה עדיין רחוק.
להצלחת החברה יש קשר הדוק לחיים השיתופיים המפנקים. "ההיסטוריה מלמדת ששיתופיות בקיבוצים מסתיימת בעקבות משבר, אנרכיה או שילוב של שניהם", אומר אגמון. "בינתיים, ההצלחה המסחרית הגדולה אינה מאפשרת חשיבה לטווחים ארוכים. אנשים נהנים מהמצב הנוכחי וחוששים מהפרטה, אבל מי שנדמה לו שהשינוי לא יגיע - טועה. השאלה היא מתי, ואיך".
הכתבה פורסמה לראשונה באתר TheMarker
"כאן אנחנו רוצים לגור": הרחובות הכי יפים בישראל
"שמתי 50 אלף שקל במעטפה - לא לקח": יואב רצה להקים מפעל - וגילה איך זה עובד באמת