בשעה טובה הוקמה ממשלה חדשה בישראל. אתגרים עצומים עומדים על שולחנם של השרים החדשים-ישנים, אך על שולחנה של השרה רגב מונח תיק גדול במיוחד: תיק התחבורה.
הייתי רוצה לדלג על השלב שבו אננו מפזרים דאגות וחששות מיותרים. חטאנו בכך עם שר התחבורה לשעבר סמוטריץ', ואני לא מתבייש לומר שבתחילת דרכו הייתי אחד ממבקריו. כפי שכתב דור מאיר מועלם, במהלך כהונתו הקצרה התברר שמדובר בשר תחבורה מצוין שבא לעבוד והצליח להוביל מהלכים הכרחיים – אם כי לא פופולריים – כמו נתיב פלוס.
האם השרה רגב תעשה עבודה טובה יותר? כולנו תקווה, אך קל זה לא הולך להיות. הנה האתגרים הגדולים ביותר שמונחים לפתחה.
תקציב, תקציב ועוד תקציב
במהלך כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות גדל תקציב המשרד בכ-900 מיליון שקלים. 300 מיליון שקלים מתוכם הם תקציב חדש מקופת המדינה שרגב הצליחה להזרים למנהל התרבות. האם היא תצליח לעשות זאת גם במשרד התחבורה?
כדי להאיץ את מיזמי התשתיות ולהשיק פרויקטים חדשים, רגב זקוקה למרכיב קריטי במיוחד: תקציב. למרות שהחדשות האחרונות על קיצוץ רוחבי בתקציב לא מיטיבות עם המשרד, הרשו לי להישאר אופטימי. הקמת "מטה תשתיות ייעודי" במשרד האוצר מבשרת על עידן חדש וטוב יותר לתחבורה; עידן עם פחות חסמים ביורוקרטיים, בו השרים יכולים לקדם במהירות פרויקטים חשובים באמצעות אישורי תקציב מהירים שלא כפופים להליכים הארוכים והמייגעים שהתרגלנו אליהם.
אם נוסיף לכך את קרבתו של שר האוצר כ"ץ לנושא התחבורה – בתור השר עם הקדנציה הכי ארוכה בתולדות המשרד – נקבל נקודת התחלה פנטסטית במיוחד עבור רגב, שתאפשר לה גם לקיים את ההבטחות שלה. מיזמי תשתיות גדולים נוספים, בעיקר מסילתיים, יתרמו ליציאה מהמיתון שנקלענו אליו וימריצו את המשק כולו.
קודם כל, תחבורה ציבורית
הפמפום התקשורתי עשה את שלו: הפחד משימוש בתחבורה הציבורית הלך והחמיר במהלך משבר הקורונה. למרות החזרה לשגרה, הציבור לא רוצה לשוב לאוטובוסים ולרכבות ובוחר שוב ברכב הפרטי. כבר היום אנחנו עדים לביקושים עצומים לרכבי יד שנייה, ואלה עלולים לסתום את הכבישים.
בהחלטתה הראשונה השרה רגב ביטלה את ההגבלה על מספר הנוסעים באוטובוס. זו החלטה מצוינת, אך עליה להמשיך בפעולות נוספות ויצירתיות על מנת להחזיר כמה שיותר נוסעים לתחבורה הציבורית. היא יכולה להשיק קמפיין לעידוד נסיעה, לתגמל עובדים שמשאירים את המכונית בבית, לעבות באופן מידי את מערך האוטובוסים בישראל – ואפילו להעביר את עובדי המדינה לתחבורה ציבורית.
>> לקבוצת הפייסבוק "נוסעים ונהנים"
תפוח האדמה הלוהט: רכבת ישראל
רכבת ישראל היא אחד האתגרים הגדולים עבור כל שר תחבורה. תנועת הנוסעים רק הולכת וגדלה משנה לשנה, אך עם סגירות תכופות, איחורים ותקלות, הדימוי של רכבת ישראל נמצא בשפל היסטורי.
בימים אלה מתבצעות עבודות תשתית נרחבות כמו המסילה הרביעית באיילון, חשמול מערך המסילות הארצי, מסילת 431 והמסילה המזרחית, אך את פירותיהן נקצור רק בעוד שנים רבות, כשרגב כבר לא תהיה שרת התחבורה. אבן דרך חשובה נוספת שכן תתרחש בעת כהונתה של רגב היא הגעתם של קרנועי הרכבת של סימנס לישראל כבר בסוף השנה.
הקרנועים החדשים ישמשו את הרכבת בקווים המחושמלים החדשים, אך מוסכי הרכבות בישראל לא יכולים לקלוט אותם. לכן מתקיים כעת מרוץ נגד השעון להקמת מוסך חדש באשקלון. מדובר בפרויקט מחשיבות טכנולוגיות וכלכלית עליונה. עם כל כך הרבה פרויקטים על השולחן, אי אפשר שלא לתהות לגבי סגירת הרכבת בחודשיים האחרונים. משבר הקורונה היה הזדמנות פנטסטית להאיץ פרויקטים – וכך קרה: פרויקטים רבים כבר מקדימים את לוח הזמנים. למה, בעצם, לא לסגור את הרכבת לתקופות ארוכות יותר? כך תוכל החברה לשדרג את התשתיות ביעילות במקום לטרטר את ציבור הנוסעים עם סגירות ספורדיות כל שני וחמישי.
נקודת החוזק של רגב במשרד התחבורה יכולה להתגלות דווקא מול ועד העובדים הקולני. אם השרה תנסה לייעל ולבצע רפורמות, היא תיתקל במחסום כוחני בדמות גילה אדרעי, שזכורה לנו מההשבתות הפראיות של הרכבת לפני עשור. דווקא כן אני מאמין שהיא תוכל להשתמש בכישוריה האישיים כדי להגיע להסכמים נחוצים עם הוועד – או לעמוד מולו בנחישות.
קשה עכשיו, קשה אחר כך?
העיר תל אביב לבדה אחראית למחצית התמ"ג של מדינת ישראל, אך עם השנים גוש דן הולך ונעשה פקוק יותר. משרד התחבורה בונה כבר שנים מערכת הסעת ההמונים שתסייע לווסת את העומסים, כשבראשה ניצב הקו האדום. מדובר במוצר היברידי ייחודי: רכבת קלה שנוסעת במפלס הרחוב והופכת לרכבת תחתית באזורי העומס.
בחודש האחרון התגלעו מחלוקות בין משרד התחבורה לנת"ע האחראית על הפרויקט, שמבקשת לדחות את פתיחתו בשנה "בעקבות הקורונה". רגב צריכה להציב לנת"ע קו אדום: השיקו את הקו באוקטובר 2021 כפי שהתחייבתם, או במועד סמוך אם הדחייה בלתי נמנעת.
הקו האדום הוא לא הבעיה האחרונה של רגב; כדי להמשיך ולכווץ את הפקקים בגוש דן, עליה להאיץ גם את העבודות על הקו הירוק והסגול ולנווט אותן הרחק מעיכובים פוטנציאליים.
המלכוד הסיני
לפני כמה ימים הגיע מזכיר המדינה האמריקאי פומפיאו לביקור בזק בישראל. על פניו הוא בא לדבר על הסיפוח, אך הביקור עסק בנושא חשוב לא פחות עבור הממשל האמריקאי: המעורבות הסינית בישראל.
ארצות הברית מעוניינת להגביל את מעורבותן של חברות סיניות במיזמי התשתיות והשירותים החיוניים בישראל. מלבד נמלי אשדוד וחיפה הפרטיים, הסינים שותפים חשובים גם בקו האדום. נוסיף לכך עתירה לבג"צ של התאחדות הקבלנים בוני הארץ נגד השתלטות ממשלת סין על התשתיות בארץ, והגענו למשוואה חדשה בעולם התשתיות.
אם השרה רגב אכן תמשיך למשרד החוץ, אולי היא תוכל לפעול בנושא הסיני. כרגע, עליה ללכת על קליפות ביצים בזמן שהיא מנווטת בין מכרזים יקרים ומפלצתיים.
השמיים נפתחים מחדש
2020 תיזכר בתור השנה שבה הפסקנו לטוס והעולם עצר מלכת. קשה לומר מתי ואיך נחזור לשגרה מלאה, אך אפשר לומר בוודאות שהחברות הישראליות לא ישובו לעצמן. שלוש החברות נקטו בגישות שונות למשבר: ישראייר המשיכה וממשיכה לטוס בטיסות מטען וחילוץ ללא הפסקה, ולכן גם הייתה הראשונה לקבל עזרה מהמדינה; ארקיע ויתרה והשביתה את הצי לפני כחודשיים; ואל על, שגוססת כבר שנים, נקטה בגישה של זעקות לחילוץ באולפני הטלוויזיה לצד פעילות מינימלית.
השרה תצטרך ללמוד לעומק את העסקה שהציעה המדינה לאל על, בה הדרישה המרכזית היא התייעלות. האם החברה תוכל לעמוד בדרישות? האם נראה כאן הלאמה? או שפשוט יתנו לחברה לקרוס, ומתוכה תצמח חברה חדשה ויעילה? דבר אחד בטוח: אל על היא נכס לאומי אסטרטגי למרות היותה חברה פרטית ואף אחד לא רוצה לראות כאן 5,000 מובטלים נוספים.
החזרת הטיסות אחרי עידן הקורונה היא נושא מאתגר נוסף שעומד לפתחה של רגב. היא תידרש לעבודה מאומצת ויצירתית כדי למשוך בחזרה את חברות התעופה הזרות, ואיתן את התיירים. שיתוף פעולה עם שר התיירות אסף זמיר הוא קריטי, לצד החזרת הטיסות לשדה התעופה רמון. באמצע המדבר עומד שדה חדש ומודרני שמחכה לחזור ללוח טיסות החורף "העמוס" שלו. עם קצת סבסוד מהמדינה, עשרות חברות תעופה ישובו לנחות באילת.
אך רגב יכולה וצריכה ללחוץ ולקדם נושא נוסף. החברות טסות כיום מישראל למזרח הרחוק במסלול ארוך דרך ים סוף. בשנה שעברה נרשמה היסטוריה, כשחברת התעופה הלאומית של הודו קיבלה אישור לטוס לתל אביב מעל סעודיה. מדובר בתוצר ישיר של התחממות יחסים והצטלבותם של אינטרסים אזוריים. מערכת היחסים הזו תצא מהארון בקרוב, וזה בדיוק הזמן לעבוד קשה בשביל מסלול טיסה חדש לחברות הישראליות.
במקום פוטואפים וסרטים, תחזוקת כבישים
בשנת 2017 הכריז ראש עיריית תל אביב רון חולדאי כי "תם עידן הרכב הפרטי". זה לא קרה: התחבורה הציבורית בישראל פשוט לא טובה ורק קומץ קטן של ישראלים יכולים להרשות לעצמם לחיות ללא רכב פרטי. בתום כהונתו של כץ הדגש אמנם עבר לפיתוח מסילתי ותחבורה ציבורית, אך לא צריך להיות מומחה גדול כדי לראות שישראל תמשיך להיות מדינת רכבים פרטיים בעתיד הקרוב. ולא, אין סיכוי שמחירי הרכבים או המס על הדלק ירדו.
עם כניסתה של רגב לתפקיד היא הבטיחה להפחית את מספר ההרוגים בתאונות דרכים. עם כל הכבוד לרשות כזו או אחרת, הדרך הטובה ביותר "לתקוף" את הנושא תהיה להיעזר באנשי המקצוע המצוינים במשרד, לזהות את הגורמים העיקריים – ואז לנהל מאבק חסר פשרות. סביר שרגב תצטרך לרתום לצדה את הרשויות המקומיות ולהתמקד גם בתחזוקת הכבישים, ולא רק בפוטואפים ובגזירת סרטים.
תיק התחבורה הוא תיק כבד. רגב תצטרך להתמקד בתשתיות, בקירוב הפריפריה למרכז וביתר היוזמות לפיתוח נתיבי תחבורה חדשים בים, באוויר וביבשה. אולי דווקא היא תצליח לתקן את הפרדוקס האנסופי: התחבורה הציבורית בישראל לא יעילה כי לא משתמשים בה, והישראלים לא משתמשים בה כי היא לא יעילה.
למרות המלעיזים, רגב מתאימה לתפקיד. היא מחוברת לציבור הרחב ולצרכיו, בטח לקהל שמשתמש בתחבורה ציבורית על בסיס יומיומי. ביכולתה להוביל מהלכים לא פופולריים אך הכרחיים, והיא תיבחן על כך בקפידה. קדנציה קצרה יחסית צפויה לה, אם כי היא כבר הצהירה בטקס חילופי שרים שאולי תוותר על משרד החוץ ותישאר. אם היא תביא עימה טיפול מקצועי בנושאים הבוערים על סדר היום היא תיצור לעצמה כוח אלקטורלי יקר ערך. את הציון נשמור לסוף.
עופר עיני הוא מנהל קבוצת הפייסבוק "נוסעים ונהנים"