היום אנחנו מציינים את יום העצמאות ה-72 למדינת ישראל. בשמונת העשורים האחרונים הפרחנו את השממה והגשמנו את החלום הציוני; מדינת ישראל הפכה למעצמת הייטק ויזמות ומובילה בתחום החדשנות. דווקא עכשיו זה הזמן לבצע אשרור מחדש של הערכים; להפנות את הזרקור אחורה ולשאוב שוב השראה לעתיד מדור המייסדים. הנה סיפורם של הוריהן של שש מנכ"ליות בולטות, שמסבירות איך מקימי המדינה הפכו אותן למי שהן היום.
מתי צויג וסרמן, מנכ"לית Scale-Up מבית Start-up nation central
הורי עלו מרומניה לישראל בשנת 1951 אחרי ששרדו את זוועות השואה. אמי, רבקה, שאיבדה את אביה ומשפחתה המורחבת, הגיעה לישראל כנערה מתבגרת יחד עם אמה ואחותה היחידה. אבי ז"ל, יעקב, שהיה נער צעיר בשואה, שרד נגד כל הסיכויים רעב, התעללויות ועבודות פרך ואומץ על ידי קרובי משפחה לאחר שאיבד את כל משפחתו.
שני ההורים שלי הגיעו בספינות עולים מרומניה. הם היו חסרי משפחות ורכוש, אך חדורי אמונה שמדינת ישראל היא המקום היחיד שבו יהודים יכולים לחיות ולהתקיים בבטחה. חייהם בארץ החלו בנפרד במחנה העולים "שער עליה", ולאחר מספר תחנות הם קבעו את מקום יישובם בחדרה, שהפכה באותן שנים לעיר בעקבות גלי העליה מאירופה. נתוני הפתיחה הגרועים שלהם לא שברו את רוחם, והם הצליחו להגשים את חלומם ואת צוואת הוריהם להקים משפחה בישראל.
מגיל צעיר חונכתי לאהבת המדינה. הורי שימשו עבורי מודל לחריצות ונחישות, והחדירו בי את החשיבות ברכישת השכלה וידע כבסיס לעצמאות אישית. כך, באופן טבעי, לאחר לימודי מתמטיקה ומדעי המחשב בעתודה האקדמית, מצאתי את ייעודי כקצינה בכירה בצה"ל. בהשראת אמי לא חששתי מעולם לבחור בחירות אמיצות ולהתפתח כאדם סקרן, עצמאי וחסר פשרות בדרך להגשמה עצמית.
תקופה זו של השנה, בין יום השואה ליום העצמאות, היא תקופה מרגשת עבורי. היא מבטאת את המעבר המדהים מסף כליון לתקומה חסרת סיכוי במדינה עצמאית. אני גאה להיות חלק מהמורשת המפוארת הזו ולהיות חוליה נוספת בבנית מדינה איתנה ומשגשגת עבור שלושת בני ועבור שאר ילדינו במדינת ישראל.
ליאן סלע, מנכ"לית מכון אדלר
אמי היא בת להורים שברחו מגרמניה לארץ ישראל, ואבי הוא דור חמישי למשפחה ירושלמית. אבי נהג לספר לנו כמה רצה להצטרף למחתרת הלח"י אך נדחה מאחר שהיה צעיר מדי, ועדיין התעקש לעבור מבחני קבלה. זה הבית בו גדלתי.
אבי ואימי הקדישו את עצמם להתנדבות בארגון בני ברית, לצד פעילות התנדבותית עניפה למיגור ההון השחור בישראל בעמותת אמי"תי - אזרחים למען ניהול תקין וטוהר המידות.
זה הבית בו גדלתי. בית שבו למדתי שחשוב לדאוג לא רק לאיכות חיינו האישיים, אלא גם לפעול למען טובת הכלל והחברה הישראלית. כיום, אני שמחה להמשיך את המסורת המשפחתית במסגרת הובלת מכון אדלר, הפועל כעמותה למען שינוי חברתי בישראל.
חגית אליאס, מנכ"לית מומנטום, מנוע הצמיחה של ענף הרכב
מדינת ישראל התגבשה מתוך חזון ותעוזה של צעירים חדורי אמונה ואהבת הארץ. בין השנים 1941-1951 פעלו צעירי הדור הראשון של משפחתי במחתרת הציונית בעיראק, במטרה להכין את השטח לעלייה לארץ ישראל. צעירי המשפחה עלו לארץ בגפם בדרכים מגוונות ומעוררות השראה והיוו את עמוד האור שלאורו הלכה הקהילה היהודית. הם התגוררו בשכונות לצד שכניהם באמון מוחלט. הם לא נעלו את הדלתות והחיים הפשוטים לצד השכנים הערבים היו בבחינת שותפות גורל עבורם.
הוריי נולדו כשש שנים לאחר הכרזת העצמאות והשתלבו במאמץ לבנות חברת מופת. החלוציות והרוח הציונית חיזקו את רצונם לבסס כאן בית, והובילו אותם לטפח משפחה על בסיס הנכסים התרבותיים, ההיסטוריים והחברתיים המחברים אותנו לארץ ולמדינה: הנופים המגוונים, שירי האהבה למולדת, המורשת והושטת היד לשלום ולחיים משותפים.
עם השנים גיליתי ציונות חדשה בתנועת הצופים ולמדתי לאהוב את שפת הספר העתיק. פיתחתי את חדוות היצירה, למדתי לאהוב את הזולת ולהרגיש תמיד שייכת. זו המהות שהפכה אותי ליזמת החותרת לתיקון עולם ולצדק חברתי, ליזמת השואפת להוביל ולחנך את דור העתיד למימוש הפוטנציאל האישי והחברתי - וליזמת שפועלת בהתמדה לקידום שוויון מגדרי.
הילה ברקן, סמנכ"לית קשרי חוץ במכללה האקדמית כנרת
ההורים שלי עלו ממרוקו עם משפחותיהם בסוף שנות החמישים. ישראל חגגה אז עשור להיווסדה ונאבקה על קיומה במרחב. בזמן תקופת הצנע והמחסור המתמיד, המשיכה המדינה לקלוט גלי עלייה גדולים ולבסס תשתיות כלכליות וחברתיות בסיסיות.
ההורים שלי התבגרו במדינה שכתבה ועודנה כותבת את סיפורה בכל יום מחדש. הם האמינו ועדיין מאמינים בכך שהידע, או המוח היהודי, הוא מרכיב חיוני לקיום העם היהודי בארץ ישראל. הם גידלו אותנו לאורה של חדשנות כתפיסת עולם, חדשנות שנועדה להחליף את משאבי הטבע במשאבים חיוניים.
מגיל צעיר חונכנו לסקרנות, לצמא מתמיד לאינפורמציה בכל תחום ולחיפוש אחר דיסציפלינות חדשות להעמיק בהן. חלקנו עשינו את זאת באוטודידקטיות, אחרים מבינינו בנתיבים קונבציונליים יותר. אבל לצד הנס האקדמי שהוריי נשאו עבורנו, הם הדגישו את אותם הערכים שקיימים בחברה עתירת ידע: ליברליזם, סובלנות ושוויון.
מבחינתי, הבחירה לעבוד במכללה האקדמית כנרת היא טבעית יותר מכל. לקיחת חלק במפעל האקדמי של ישראל היא זכות שלא יכולתי לייחל ליותר ממנה.
גליה וולוך, יו"ר נעמת בעבר ומנכ"לית קרן ילדי ישראל בהווה
כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, הייתי בתחילת כיתה א'. אמא החליטה באומץ רב לפתוח את הרדיו שהיה על המדף במטבח; הוא שידר מילים מוזרות ואבא הסביר שאלה סיסמאות הקוראות לחיילים והלך ללבוש את מדיו.
חיבקנו את אבא חזק ונשארנו בבית עם אמא, שלושה פצפונים. אני זוכרת כמה פחדתי מהאזעקות ומהירידה למקלט. בבית ריחפה כל הזמן האימה שמא תגיע הידיעה שקרה לאבא משהו. שמענו כילדים את המבוגרים מסתודדים ולא הבנו מה קורה. אחרי חודשים ארוכים של געגועים, אבא חזר הביתה.
עם השנים הפכתי ליו"ר נעמת והיום אני מנכ"לית הקרן לילדי ישראל, אך גם עתה הדוגמה האישית שנתנו לי הוריי עדיין מלווה אותי: למדתי מאבא לקיחת אחריות ונקיטת יוזמה; מאמא למדתי שגם בעיתות של משבר ממשיכים לתפקד; ומהמבוגרים שהסתודדו הפנמתי עמוק כמה חשוב לדבר עם הילדים. קל יותר להתמודד עם הפחדים כשמבינים וכשמדברים איתך בגובה העיניים.
ד"ר ליאת בן-דוד, מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי
"מה לימדו אותך היום על תולדות היישוב?", הורי והסבתות שלי נהגו לתחקר אותי. אחרי שהייתי עונה, תשובתם הייתה קבוע: "שבי ונספר לך מה באמת קרה". הם סיפרו מניסיון אישי: התמזל מזלי להיות נינה של אנשי העלייה הראשונה, מייסדי זיכרון יעקב, מגורשי תל אביב, מנהיגי ההגנה והלח"י, ניצולי ההפצצה האיטלקית על תל אביב, בוני מפעלים וגואלי קרקעות – כל תולדות היישוב והקמת המדינה היהודית היחידה בעולם בכף ידי.
את הסיפורים ליוו גם ערכים: מצוינות – לעשות תמיד הכי טוב שאפשר כי רק כך בונים חברה; מחויבות – אין לנו ארץ אחרת, המדינה לא חייבת לנו אלא היא החובה והגאווה שלנו; אם לא תנסי לא תצליחי, ואם לא הצלחת, נסי שוב; לדעת ולהטיל ספק – הראש נועד לחשוב; קריאה ולמידה הם הבסיס להתפתחות; הנשמה חייבת מוזיקה, אמנות ותרבות; בורות אינה אופציה שהעם היהודי אי פעם בחר בה; וכל בני האדם נולדו שווים ויש לכבדם.
זכיתי למלא תפקידים שונים במהלך הקריירה שלי. בכולם, זו המורשת שלאורה צעדתי, ומעולם לא החלפתי אותה באחרת מטעמי נוחות, כלכלה או מעמד. לצד אבני ההיסטוריה שהארץ הזו מלאה בהן, הורי התעקשו שאכיר לעומק גם את האנשים שבנו אותה. בשבילי יהודה עמיחי זה מחייב. בשבילי, זה דנ"א.