"בכל בוקר, כשאני מתכופף להרים את גברת כהן מהמיטה שלה, כחלק מהעבודה שלי בקשישים, הגב שלי מזכיר לי שגם אני כבר לא צעיר, ושחגגתי לא מזמן יום הולדת 70. בשונה מגברים רבים בגילי, אין לי את הפריבילגיה לנוח. לא בגלל הגב ולא בגלל הגיל שמאפשר פרישה. אני ממשיך לעבוד כי אני צריך את הכסף".
"לאחרונה, כשישבנו במרחב המוגן בזמן האזעקה, שמעתי את החדשות על התוכנית להקפיא את הצמדת הקצבאות. הלב שלי נצבט. קצבאות הזקנה חייבות לעלות, ובמקום זאת מדברים על לקצץ?! אני מכיר את המשמעות של כל שקל בקצבה. רואה את זה כל יום בעיניים של האנשים שאני מטפל בהם. את הבחירות הבלתי אפשריות - לקנות תרופות או אוכל? לשלם חשבון חשמל או לקנות בגד חם לחורף?"
"אני עובד משרה מלאה ויותר כי אני יודע שמקצבת זקנה לבד אי אפשר לשרוד. כל חודש זה מאבק - שכר דירה, חשבונות, מזון, תרופות. המחירים רק עולים, והקצבאות נשארות מאחור. עכשיו מדברים על הקפאת ההצמדה לשלוש שנים והעלאת המע"מ, זה פשוט לומר לנו 'תסתדרו עם פחות'".
"הסיפור שלי הוא לא יוצא דופן. אני רואה את זה בעיניים של הקשישים שאני מטפל בהם, שומע את זה מחברים שמתקיימים מקצבת נכות או הבטחת הכנסה. כשהביטוח הלאומי מדווח ש-30% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל בחוסר ביטחון תזונתי, אלה לא סתם מספרים על נייר. אלה השכנים שלי, החברים שלי, האנשים שאני מטפל בהם".
"בתקופת מלחמה, כשכל יום עולה קרוב למיליארד שקל, אני מבין שצריך למצוא פתרונות תקציביים. אבל למה דווקא אצל החלשים ביותר? למה לא לחשוב על מס ירושה, על ביטול או צמצום המע"מ ממוצרי יסוד, ולמה אם יש גזירות כל כך קשות על הציבור, אין קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה המיותרים?"
"האמונה בשינוי היא שדוחפת אותי להמשיך לפעול. אני מאמין שמדיניות חברתית אמיתית חייבת להתחיל מהשטח - מהסיפורים והחוויות של אנשים שחיים במציאות היומיומית הזו. זו הסיבה שהצטרפתי ל"רשת הפעילים לחיים בכבוד", תנועה של פעילים חברתיים מכל הארץ שמביאים את קולם וניסיונם האישי אל מקבלי ההחלטות. כשחברי הכנסת דנים בקיצוצים, הם רואים מספרים ותקציבים. אנחנו באים להראות להם את הפנים שמאחורי המספרים - את האישה שבוחרת בין תרופות לאוכל, את הקשיש שמתקשה לחמם את ביתו בחורף, ואת הסיפור שלי, של בן 70 שעדיין נאלץ לעבוד בעבודה פיזית קשה. לכן נהיה שם בכל ועדה, בכל דיון. כי החברה נמדדת ביחסה לחלשים שבה, במיוחד בזמני משבר כמו אלה".
"אני אמשיך לעבוד כל עוד אני יכול, להיאבק על הזכויות שלנו, ולקוות לימים טובים יותר. אבל אני גם מפחד. מפחד מהיום שבו כבר לא אוכל לעבוד. מפחד מהיום שבו אצטרך להסתמך רק על קצבה שהולכת ונשחקת. ובעיקר מפחד שהקול שלנו, של אלה שחיים את המציאות הזאת יום יום, לא יישמע מספיק חזק בין כל הצעקות".
כותב שורות אלו הוא סמיון ב., פעיל בפורום למאבק בעוני וברשת הפעילים לחיים בכבוד במרכזים לצדק חברתי.
אסור שהמלחמה תשמש תירוץ להזנחת המאבק בעוני
המלחמה הנמשכת כבר למעלה משנה פגעה באוכלוסיות רבות בישראל - מעבר לפגיעות בנפש של הנופלים והחטופים - פגיעה כלכלית וחברתית. האנשים החיים בעוני ואוכלוסיות מוחלשות הינם אוכלוסיות שאין להן "כרית ביטחון" של חסכונות או מגוון אפשרויות, ולכן המלחמה החמירה במידה ניכרת את מצבם. לצד כל אלו גם הגזירות הכלכליות ועליות המחירים הצפויים ממש בקרוב יהוו מכה אנושה עבור עלו שגם כך מתקשים
כחלק מיום דיונים מיוחד שיתקיים היום (ג') במשכן הכנסת תחת הנושא "המאבק בעוני" שיזמו רשת לחיים בכבוד ופורום המאבק בעוני ביום זכויות האדם הבינלאומי, יתקיים פורום בהובלתה של ח"כ אתי חוה עטיה ויכלול דיונים בשבע ועדות, שיעסקו בנושאים חשובים כמו פיקוח מחירי מזון, עוני בקרב ילדים ואוכלוסיית הגיל השלישי ועוד.
עו"ד כהן-קשת, מהפורום למאבק בעוני מודאגת ולא בכדי לדבריה, "אנשים לא מבינים עד כמה המצב חמור. אסור שהמלחמה תשמש תירוץ להנחת המאבק בעוני. מעבר לתחושות הקשות והבושה שחשים האנשים עניים, דמיין את ההרגשה של להיות רעב. זה בלתי נתפס בישראל של 2024. לכן, המצב מדאיג במיוחד, כולל הניסיון לבטל את המועצה לביטחון תזונתי. זה צעד שגוי מהיסוד, במיוחד לאור העלייה המתמשכת במחירי המזון והעובדה שלמעלה מ-250 אלף משפחות בישראל סובלות מחוסר ביטחון תזונתי חמור. דווקא בעת הזו נדרש חיזוק המנגנונים הקיימים, לא החלשתם".
יוני בלסבלג, רכז הרשת לחיים בכבוד במרכזים לצדק חברתי מתייחס לחשיבות נוכחות אנשים כמו סמיון בועדות השונות: "האנשים המתמודדים עם עוני הם אלו שמבינים בפועל מה קורה בשטח, ויש להם את הניסיון והידע על השפעת של המדיניות עליהם. סקר שערכנו בתקופת המלחמה מראה שיותר מ-80% מהישראלים חושבים שחברי הכנסת לא מבינים את מציאות החיים של החיים בעוני. זה ניתוק שחייבים לשבור, והאירוע היום נועד כדי לקרוא לכל אחד מחברי הכנסת לקדם שותפות של האוכלוסיות המוחלשות בקבלת ההחלטות."