פרופ' מתיו דזמונד ראה לא מעט רגעים קשים בשנה שבה חי עם משפחות עניות בסכנת פינוי, אבל אחד מהם היה קשה במיוחד. "זה קרה ביום ההולדת שלי", הוא מספר למגזין TheMarker. "יצאתי עם שתי חברות מהשכונה לחגוג, ואז אחת מהן קיבלה שיחה שהבית שלה נשרף. הבן הצעיר שלה, בן שבע בסך הכל, חזר מבית הספר וראה מולו סצנה כאוטית – הבית שלהם נשרף, כבאי האש במקום, ואמו מתרוצצת בבהלה ומנסה לקחת כל דבר שהיא יכולה. אבל הילד לא עשה דבר ולא אמר כלום. הוא פשוט עמד שם, ואז פנה אחורה לשחק עם השכנים. כאילו הוא רגיל לזה. כאילו זה המצב הנורמלי לחיות. זה היה פשוט מצמרר. ילד שחוזר מכיתה א' הביתה ורואה שהבית שלו נשרף ומפונה, ופשוט לא מגיב. זה היה קשה מאוד".
דזמונד, סוציולוג אורבני שעבר לאחרונה מאוניברסיטת הרווארד לפרינסטון, פרסם ב־2016 את ספרו המטלטל Evicted: Poverty and Profit in the American City ("מפונים: עוני ורווח בעיר אמריקאית"). הספר, שמתחקה אחר מגפת פינויי עניים מבתיהם באמריקה דרך סיפורים אישיים, זכה השנה בפרס פוליצר בקטגוריית ספרי העיון. הזכייה קידמה לא רק את הקריירה של דזמונד, אלא גם את סיקור תופעת הפינויים בתקשורת האמריקאית, שמעדיפה לרוב להתמקד באחוזות של עשירים במקום בדירות מתפוררות של עניים.
העיר שבה בחר דזמונד לתאר את מגפת הפינויים של אמריקה היא מילווקי, וויסקונסין – עיר אפרורית וחסרת ייחוד במערב התיכון, שנבחרה בדיוק מהסיבה הזאת. הוא לא רצה להתמקד בניו יורק או בעיר גלובלית אחרת בארצות הברית, וגם לא ללכת למקום שידוע לשמצה בקשיחותו, כמו דטרויט או ניוארק. מילווקי, שבה חיים כ־600 אלף איש, היא העיר הרביעית הענייה ביותר בארצות הברית. דזמונד התגורר במשך חצי שנה באתר קראוונים שכל תושביו בסכנת פינוי, ועוד כחצי שנה בבית דירות קטן שכל הדירות בו מושכרות – לטווח קצר וארוך – בשכונת עוני בצפון העיר. התקופה שבה התגורר בעיר היתה אחת הקשות לארצות הברית בכלל ולענייה במיוחד – שיא המשבר הפיננסי ב־2008־2009, כשמיליוני אמריקאים מבוהלים מפוטרים מעבודתם ומאבדים את חסכונותיהם ולעתים את בתיהם, שעה שהכלכלה החזקה בעולם נמצאת על סף התרסקות.
הספר מתחקה אחר סיפוריהם של כמה דיירים בסכנת פינוי ושני בעלי נכסים, ומספק הצצה עגמומית ואינטימית לתמונות מחיים של עוני ומאבק הישרדות יומיומי. התמונות האלה הן סיפור חייהם של עשרות מיליוני אמריקאים. לפי הערכות, מיליוני אמריקאים מפונים מדי שנה מבתיהם מאחר שאינם מצליחים לעמוד בתשלומי שכר הדירה, ומיליונים נוספים נמצאים מדי יום בסכנת פינוי, בין אם הם בפיגור בתשלומים או כי בעל הנכס מחליט לפנות אותם מאחר שהפרו חוזה. במילווקי בעלי בתים מפנים מדי שנה כ־16 אלף משפחות מבתיהן, מתוך 105 אלף בתי אב שמתגוררים בשכירות, ומדי יום מפונות 16 משפחות מבתיהן בהוראת בית משפט. בעיר ניו יורק, הגדולה פי 15 ממילווקי, מוצאים מדי יום 60 צווי פינוי לדיירים. בסקר שערך לאחרונה משרד הדיור והפיתוח של ממשלת ארצות הברית, השיבו יותר מ־2.8 מיליון שוכרים בחיוב לשאלה "האם אתה חושב שתפונה מביתך מקרוב?". סקר נוסף שפרסמה חברת הנדל"ן רדפין ב־2015 הראה כי כ־2.7 מיליון אמריקאים פונו מביתם באותה שנה. ב־15 המטרופולינים הגדולים בארצות הברית נרשם גידול של 3.8% במספר הפינויים בשנים 2013־2014.
מתנתקים מהחיים
לגידול החד במספר פינויי הבתים אחראי שילוב בין שלושה גורמים: הראשון הוא הזינוק במחירי השכירות, שעלו ב־70% מאז 1995; בה בעת, השכר של בעלי ההכנסות הנמוכות קפא במקום, כמו גם של רבים במעמד הביניים; והגורם השלישי הוא התנערותה של המדינה העשירה בעולם מדאגה לקורת גג לאזרחיה: רק אחת מתוך כל ארבע משפחות שזכאית לדיור ציבורי מקבלת דירה, ובערים הגדולות ההמתנה של משפחות לדיור ציבורי יכולה להימשך שנים ארוכות. בנוסף, רוב המשפחות אינן מקבלות סיוע ממשלתי בדמות סבסוד שכר הדירה.
התוצאה היא שמשפחה ענייה ממוצעת בארצות הברית מוציאה כיום יותר מ־50% מההכנסה שלה על דיור – הרבה מעל הרמה המומלצת, שהיא כ־30%. רבע מהמשפחות העניות נאלצות להפריש 70% מההכנסה להוצאות דיור. שיעור העוני בארצות הברית הוא הגבוה במערב – 14.5% מאזרחי ארצות הברית, שהם כ־45 מיליון איש – ועם נתונים כאלה, לא פלא שכל כך הרבה משקי בית מפונים מהבית, ורבים אחרים בסכנת פינוי. "המצב הזה מספק להרבה אנשים מרחב גמישות קטן מאוד – אתה עושה טעות קטנה מבחינה פיננסית או תעסוקתית, ואתה עלול להתפנות מהבית שלך", אומר דזמונד.
לפי דזמונד, מי שמסייע לבעלי הבתים לפנות דיירים היא מערכת המשפט. "מערכת המשפט מקלה מאוד על הליך הפינוי. מה שראיתי במילווקי זה דיירים שגרים בדיור רעוע, אבל לבית המשפט לא אכפת. הוא יגיד לבעל הבית שזה הנכס שלו, ואם מישהו הפר את החוזה בעל הנכס יכול לפעול בהתאם, כלומר לפנות את הדייר. הדיירים נמצאים בנחיתות לא רק מול בעלי הנכס, אלא גם מול מערכת המשפט. לדייר שמפונה מביתו אין זכות לקבל ייעוץ משפטי או לקבל עורך דין מהסנגוריה הציבורית – וברוב המקרים ממילא אין לאנשים האלה כסף לקחת עורך דין פרטי".
בפני בעלי הנכסים עומדות מבחר אפשרויות לפינוי משפחות. במקרה הטוב הם יכולים להציע כסף לדיירים כדי שיתפנו – "קח 200 דולר ותעוף מהדירה עד סוף השבוע", כפי שמתואר בספר; במקרים פחות טובים הם פשוט מאיימים עליהם, או מוציאים את דלת הכניסה ממקומה – לא מצב נעים במיוחד לאנשים שחיים בשכונה הכי מסוכנת בעיר.
האם אתה מסכים עם הטענה שאנשים גם צריכים להיות אחראיים לגורלם, ואם הם לא מסוגלים לשלם את שכר הדירה, הם צריכים לשאת בתוצאות? אם מיליוני אנשים בארצות הברית חיים בדרך שבה הם לא מסוגלים לשלם את החשבונות, שלא יתפלאו שהם מפונים מביתם.
"אני לא בטוח עד כמה פופולרי לחשוב כך באמריקה כיום. כשהתחלתי את פרויקט הספר וטיילתי בארצות הברית חשבתי שאני אקבל את התגובה הזאת הרבה, אבל זה לא היה כך. העברתי הרצאות בלא מעט מוסדות שמרניים ובכנסיות, והרגשתי שהשיפוט ביחס לעוני בארצות הברית מתרחק מדעות כאלה. כשחושבים על מה שקרה ב־20 השנים האחרונות – השכר דרך במקום, מחירי הדיור זינקו והממשל הפדרלי לא הצליח למלא את החלל שנפער, זה לא מאוד מפתיע".
אתה טוען שפינוי אנשים מביתם לא נובע מעוני, אלא גורם לעוני. כסוציולוג, מהן ההשלכות הקשות ביותר עבור אנשים שפונו מביתם? מה הם מספרים לך?
"כשדבר כזה קורה, אנשים לא מפונים רק מהבית, אלא גם מהשכונה, מבית הספר, מחברים. וזה דורש זמן, כסף ומאמצים נפשיים לבנות שוב בית וסביבה בטוחה. אבל האפשרות שלהם לעשות את זה מחדש קטנה – בעלי בתים רבים ידחו אותם כי הם כבר פונו מביתם וזה מעורר חשד. הבעיה היא שגם רשויות הדיור הציבורי דוחות אותם – כלומר דווקא את האנשים שצריכים את זה יותר מתמיד. לרשויות יש רשימה של אלפי אנשים, והן צריכות איזשהו מדד שידרג אותם כדי לקבוע מי שיקבל דירה. הן גם צריכות סיבה להגיד לא לאנשים, ולכן דווקא האנשים עם הדירוג הכי נמוך הם אלה שלא יתקבלו לדיור ציבורי. הן מגדירות אותם דיירים גרועים".
דרושה מנהיגות
הוריו של דזמונד נאלצו להתפנות מביתם, אבל לדבריו אין קשר בין האירוע הזה, שהתרחש לאחר שעזב את בית ההורים, לבין כתיבת הספר. "איבדנו את בית הילדות שלנו כשהייתי בשנה השנייה בקולג'. אני לא זוכר מזה הרבה. אני זוכר שחשתי מבוכה ועצב עמוק. אהבנו את הבית הזה, שהיה בעיירה קטנה באריזונה. אני לא יודע אם זה היה קשור לספר שלי. עד היום אני לא מסוגל לדבר על זה בביטחון עם ההורים שלי".
עם האנשים שעימם התגורר במילווקי, לעומת זאת, הרגיש נוח יותר לדבר על חייהם, וגם קשר עימם קשרים שנשמרו עד היום. באחד המקרים מתאר דזמונד את הדילמה שעמדה בפני אחת מגיבורות ספרו, ארלין, אם יחידנית לשני בנים ומובטלת. לאחר שפונתה מביתה, ארלין התלבטה אם לשכור דירת שני חדרים באחת השכונות הכי קשות במילווקי.
דמי השכירות היו 550 דולר בחודש, לא כולל הוצאות על חשמל ומים. ההכנסה של ארלין הסתכמה ב־628 דולר לחודש, דמי הקצבה הממשלתית לה היתה זכאית, כך ששכר הדירה היה גוזל 88% מהכנסתה. דירת חדר אמנם זולה יותר, אבל עם שני בנים, הצפיפות תהיה גדולה וממילא רוב בעלי הדירות לא יסכימו להשכיר לה דירת חדר לשלושה אנשים.
עשר שנים לפני כן, ארלין ככל הנראה היתה מסתדרת בלי בעיה – שכר הדירה החציוני במילווקי היה נמוך בכמעט 40%. במצב הנוכחי, ההישרדות הכלכלית כמעט בלתי אפשרית. כשהיא פונתה שוב, היא גם איבדה את ילדיה – אחד מהם עבר לגור עם אביו, ואת השני הפקידו רשויות הרווחה בידי אחותה. "לפעמים אני מרגישה שכל הגוף שלי רועד", היא מצוטטת בספר. "אני עייפה, אבל לא מצליחה לישון. אני על סף התמוטטות עצבים. הגוף שלי מנסה לכבות את עצמו".
האירועים שאתה מתאר התרחשו תחת ממשל אובמה – אולי הנשיא הכי חברתי בארצות הברית בדור האחרון. אבל במקום דיור בר השגה פדרלי, אזרחי ארצות הברית קיבלו פינוי המוני מבתיהם. איך אתה מסביר את זה?
"ממשל אובמה דווקא הרחיב את התקציבים לדיור ציבורי ופעל בנושא, אבל הגידול היה קטן מדי, ועכשיו הנשיא טראמפ רוצה לקצץ 14% בתקציב הדיור הפדרלי. מאז שנות ה־60, כשהנשיא ג'ונסון הרחיב את מדיניות הרווחה כך שתסייע להרבה מאוד אמריקאים, שיעור העוני בארצות הברית לא זז, גם תחת נשיאים דמוקרטיים. אנחנו זקוקים למנהיגות אמיצה בתחום הזה".
דזמונד מציע פתרון לאומי למשבר הדיור, שלדבריו הוא פשוט ליישום. "כל מה שצריך זה לקחת תוכנית דיור קיימת, שכבר עובדת, ועובדת היטב, ולהרחיב אותה לכל מי שנמצא מתחת לקו העוני". התוכנית שעליה הוא מדבר, Housing Choice Voucher Program, מספקת למשפחות עניות סבסוד לדיור באמצעות שוברים. התוכנית מממנת את רוב שכר הדירה, כך שמשפחה צריכה לשלם רק 30% מהכנסתה על דיור. "לרוב המשפחות העניות אין כסף לקנות אוכל לילדים שלהן, כי שכר הדירה זולל להן את הכסף. אבל כשמשפחות מקבלות שוברים לדיור, זה עובד. פתאום יש להן כסף ללכת לסופר ולקנות מצרכים. הדבר הזה ישנה את כל המציאות באמריקה".
איך אתה מסביר את העובדה הממשל האמריקאי למעשה הסיר את ידיו מפיתוח דיור בר השגה לאזרחים, אף שאנחנו חיים בתקופה שבה שוק הדיור האמריקאי הוא היקר ביותר אי פעם?
"חלק מהסיבה היא שאנשי ממשל רבים רואים בדיור הציבורי שהוקם בארצות הברית כישלון גדול. אבל משבר הדיור, ואי השוויון הגדל, הם מהבעיות הגדולות ביותר של אמריקה כיום. אני חושב שהיעדר דיור בר השגה עומד בבסיס של כל בעיה כלכלית־חברתית שיש לנו, כי בלי קורת גג, כל הדברים מתפרקים. אז אם הממשל הפדרלי מקצץ בתקציבים האלה, זה רק יחמיר את הבעיה ויהפוך יותר אנשים לחסרי בית. יש כאן סדר עדיפויות לקוי, שבו המדינה נותנת הכי הרבה עזרה לאנשים שהכי פחות צריכים אותה, ושום עזרה לאנשים שצריכים אותה יותר מכל".
האם אתה יכול להסביר מדוע אמריקאים עניים רבים העדיפו לתמוך בבחירות לנשיאות במיליארדר ראוותני שחי בפנטהאוז מוזהב ומעולם לא ידע יום של חיים פשוטים, על פני מועמדת עם מדיניות חברתית, שגדלה במשפחה ממעמד הביניים ובמהלך חייה פעלה לטובת אוכלוסיות חלשות?
"אני יכול לומר לך שהאנשים שאני חייתי איתם במילווקי לא חשבו הרבה על פוליטיקה, ולא ראו במדינה גוף שנמצא שם בשבילם. האנשים האלה פשוט לא חשבו במונחים פוליטיים, ולא היו אקטיביים במערכת הפוליטית".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
שישה דברים שיכולים לגרום לביטקוין לקרוס
שיאן הצמיחה: הסטארט-אפ שהגדיל את הכנסותיו פי 160 בתוך שלוש שנים
