פרולוג | "הם רק הולכים ומתבססים"
זו תקופה משונה בדרום תל אביב. על פניו, האזור שאמור היה להשתנות מן היסוד עם תחילת גירושם של מבקשי המקלט האפריקאים, נכנס לקיפאון עמוק. לאחר התפוגגות האמוציות החזקות שאפפו את הצדדים הניצים סביב הספירה לאחור אל הגירוש, הפליק-פלאקים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואז קריסת המתווה כולו, נראה שהרוח יצאה ממפרשיהם של כמעט כל המעורבים בסאגה המשונה, שנמשכת כבר יותר מעשור.
תומכי הגירוש, בראשם שפי פז, קולניים הרבה פחות משהיו בעבר ודומה שנתקפו בייאוש עמוק. מתנגדי הגירוש, שחגגו ניצחון נדיר למחנה השמאל, נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה לאחר שהבטיחו מעל כל במה ופלטפורמה להסתיר בביתם מבקשי מקלט או לסייע בפיזורם ברחבי הארץ. רק האפריקאים - אלו שנמצאים במוקד המחלוקת - ממשיכים להכות פה שורשים. לעת עתה, הם מרגישים בטוחים יותר ורדופים פחות, אבל הם יודעים היטב שלא לעולם חוסן. לאחרונה שחרר שר הפנים אריה דרעי הצהרה המרמזת שהסטטוס קוו הנוכחי לא יימשך עוד זמן רב: מדובר על חידוש המגעים עם נציבות האו"ם לפליטים, בכוונה לסגור עסקת הרחקה שתהיה קלה יותר לעיכול עבור הימין הישראלי, מאשר זו שקרסה באפריל.
אלא שגם אם נכון לעכשיו, אין למדינת ישראל מדיניות כלשהי כלפי עשרות אלפי האפריקאים שחיים פה ומגדלים מספר גדל והולך של ילדים, השטח עצמו אף פעם אינו סטטי. "כל אלו שהיו במתקן חולות הגיעו חזרה לעיר ולשכונה - ומרגישים את זה", אומר מוטי כץ, 46, שמתגורר בשכונת נווה שאנן זה ארבע שנים ונבחר לאחרונה לוועד השכונה. "אני מעריך שהגיעו הנה כמה מאות, ואתה רואה את זה ברחוב, ובעבודה של המשטרה, שלאחרונה קיבלה תגבורת, ואצל מתווכי הדירות, שעכשיו יותר עסוקים. התחושה אצל האפריקאים היא שהם כבר לא בסכנה והתוצאה היא שנפתחים יותר בתי עסק - חמארות, מכולות. אתה כבר לא רואה שיש אצלם את התחושה שהייתה להם קודם ושגרמה להם לפחד להשקיע במשהו כי דברים יכולים להשתנות. ממש להיפך: רואים שהם רק הולכים ומתבססים פה יותר".
מי שמסתובב בשכונת שפירא ובנווה שאנן בשבועות האחרונים יכול לראות את המגמה במו עיניו. מצד אחד, יותר ויותר בתי עסק של מבקשי מקלט נפתחים בכל האזור. רק באזור צומת הרחובות סלמה ומסילת ישרים, שחוצה את שכונת שפירא לאורכה, נפתחו ממש לאחרונה ארבעה בתי עסק של מבקשי מקלט. במקביל, המצב בגינת לוינסקי - שרמת האלימות והשימוש בסמים בה איכשהו ירדה בשנה האחרונה הודות לעבודה מאומצת של המשטרה - חוזר במהירות לקדמותו. קבוצות של מבקשי מקלט רובצים בה לאחרונה לאורך כל שעות היממה כשהם שותים, משתמשים בסמים וסוחרים בהם באין מפריע. מרבית הישראלים לא מעיזים לעבור דרכה.
התחושות על עלייה בפשיעה בדרום העיר מאז קריסת מתווה הגירוש בחודש שעבר קיבלו בשבוע שעבר חיזוק בדבריו של מפקד תחנת המשטרה האזורית, סנ"צ צחי שרעבי. בדיון בוועדת הפנים של הכנסת אמר שרעבי - שהתחנה שתחת פיקודו נחשבת לעמוסה בישראל - כי כמעט כל משוחררי סהרונים וחולות הגיעו חזרה לתל אביב, למרות האיסור שהוטל עליהם לעשות זאת. "אנחנו רואים עלייה במקרי האלימות שבהם מעורבים זרים", אמר. "יש כרסום בהרתעה כי הם מבינים שאין סנקציות ואין לאן להרחיק. מאות שוטרים מכלל מחוז תל אביב פועלים באזור 24/7. תחנת שרת מלאה במתלוננים. יש עלייה במקרי השוד, בעיקר כלפי עובדות זרות פיליפיניות. רק בסוף השבוע האחרון הייתה המון פעילות פלילית, בין היתר דקירות".
מה המדינה מתכוונת לעשות בקשר לזה? לא הרבה, אם בכלל. ראש מנהל אכיפה וזרים ברשות האוכלוסין וההגירה, יוסי אדלשטיין, הודה באותו דיון בכנסת כי הרשות אינה מסוגלת לאכוף את האיסורים על משוחררי חולות וסהרונים להתגורר או לעבוד בשבע ערים שבהן יש את הריכוז הגבוה ביותר של מבקשי מקלט מאפריקה - תל אביב, אשדוד, אילת, בני ברק, פתח תקווה, ירושלים ונתניה. "אין בידינו כלים לאכוף את איסור המגורים", אמר, "אנחנו יכולים לאכוף רק את איסור ההעסקה כלפי המעסיקים".
לעומת זאת, כץ אומר שהעובדה שנערכו לפני כמה שבועות בחירות בשכונה, ושנבחר לה ועד, דווקא מפיחה בה רוח של עשייה, בתקופה שבה המאבק בעד או נגד הגירוש נמצא בהקפאה. אומנם רק 262 מתוך כ-5,000 בעלי זכות הבחירה באזור טרחו לממש את זכותם להשפיע, אולם דווקא בהתחשב במצבו העגום של האזור, שבעלי הנכסים בו אינם חיים בו והדיירים הישראלים המועטים בו מוחלשים ולא פוליטיים ברובם, אולי מדובר דווקא ברמת היענות סבירה.
קבוצה אחת, שבה חבר גם כץ, זכתה לתמיכתה של שפי פז ורצה עם אג'נדה של התחדשות עירונית, שכוללת הרחקה או פיזור של מבקשי המקלט. מנגד, הובילה שולה קשת, פעילה חברתית בולטת מהשמאל, רשימה שמתנגדת לגירוש, תומכת בפיזור וקוראת לעצירת הג'נטריפיקציה בדרום העיר.
קשת, מאורגנת יותר ונישאת על גלי התמיכה מהפגנת ההמונים שהיא ארגנה בפברואר נגד הגירוש, הצליחה באופן פרדוקסלי לרתום אליה דווקא רבים מהג'נטריפיקטורים הצעירים והמשכילים, שהיא לכאורה מתנגדת להגעתם לשכונה. אלא שהקרב היה צמוד והרשימה של כץ קיבלה רק קול אחד פחות מרשימתה של קשת, שזכתה בתפקיד יו"ר הוועד. "הורגש שאנשים באו להצביע בעד הגירוש או נגד הגירוש", אומר כץ, "אבל מה שחשוב זה שהשכונה גם תוססת פוליטית כפי שהיא לא הייתה הרבה זמן. סביב הבחירות פה צצו הרבה צעירים שלא הכרנו ועוד משפחות של ישראלים שמגדלות פה ילדים".
החדשים | "לא איזה עשיר שבא לשכונה"
קשה להצמיד מספרים לתהליך הג'נטריפיקציה של שכונות נווה שאנן ושפירא, אבל מי שמתגורר באזור יכול לראות אותו בעין בלתי מזוינת. בשתי השכונות ניתן לראות לא מעט בניינים חדשים או בניינים בתהליכי בנייה, וגם את הסטריאוטיפים שמאז ומעולם מיוחסים לתהליכי ג'נטריפיקציה בולטים לעין - יותר צעירים מקועקעים, יותר דגלי גאווה שצצים פה ושם על מרפסות, יותר מוצרים טבעוניים במכולות הוותיקות, הקשובות לדופק המשתנה של ההרכב האנושי של השכונות.
עומר ברק, 40, עבר ממרכז העיר לשכונת שפירא לפני כחודשיים לאחר שיצר קשר עם חברה שפרסמה דירות ביד2. "לגור פה זה שונה", הוא מתאר את החוויה שלו כג'נטריפיקטור. "הדבר הראשון שקורה לך זה שברגע שאתה עובר הנה, אתה הופך לחלק מקבוצה. אני עכשיו חלק ממה שמכונה 'תושבי דרום תל אביב' ואני לא יודע אפילו מה זה אומר עדיין מבחינתי. כשגרתי במרכז העיר, אף פעם לא חשבתי על עצמי כ'תושב מרכז תל אביב'. מה שקורה פה זה שאתה גר בתוך שכונה שיש בה אנשים מוחלשים, שהיומיום שלהם הרבה יותר מורכב משלך. אין לך מעגלי השקה ברורה איתם ואם תפתח שיחה, לא תגלה שאח שלך היה עם הבן אדם ב-8200 או שהיית איתו בתואר. כמי שגם מגדל ילד וחלק מהזמן הוא גדל איתי בשכונה, זה יותר מסקרן לי, אבל זה גם לא פשוט. אני מרגיש שאני חי יותר על הרחוב בגלל המבנה של הבתים שהם יותר נמוכים פה, וזה אומר שאני כל הזמן מחובר למה שקורה ברחוב. אחרי שבוע אני מכיר את כל השכנים בשם שלהם. במרכז העיר זה לא קרה לי לאורך שנים. לא ידעתי על דייר בבניין שמת או שעזב. כאן אתה מציץ לאנשים לחיים שלהם. אתה רואה איך חיה משפחה של אפריקאים למשל. שיש אמא ואבא וילדים וזה לא רק הטבח במסעדה".
ברק אומר שהוא לא נתקל בעוינות מצד התושבים הוותיקים, אבל שחשוב לו לעשות מאמץ: "אני מסביר פנים ומנסה לייצר שיחה. אני לא איזה עשיר שמגיע לשכונה. להיפך, אני פה כי כאן אפשר לחיות קצת יותר בזול. אני לא מתעסק במה הם חושבים עליי אלא מכיר אותם והם מכירים אותי".
כמו בכל מקום, היחס לג'נטריפיקטורים דואלי. מצד אחד, חלק מהתושבים הוותיקים חוששים שכניסתם לשכונות של ישראלים "פריבילגיים" תעלה את המחירים, ותביא לסגירת עסקים ותיקים ולשינוי האופי הייחודי שלהם (בעיקר בשפירא ובשכונת התקווה; בנווה שאנן אף אחד לא מתרפק על שום דבר) ובסופו של דבר לדחיקתם של הוותיקים החוצה. מצד שני, לא רק שהוותיקים יודעים שכניסת אוכלוסייה חזקה יותר לשכונות מביאה עמה ריענון כללי ומעורבות פוליטית שמיתרגמת ליכולת ללחוץ על העירייה, אלא שהיא גם הכוח היחיד שיכול לגרום לאפריקאים - הראשונים שאינם עומדים בעלויות המאמירות - לעזוב למקומות זולים יותר.
הוותיקים | "כמו המוסלמים באירופה"
חיים סוסתיאל מ"בורקס חיים" ברחוב מסילת ישרים הוא מוותיקי שכונת שפירא, איש נעים הליכות בן 78 שעדיין עובד במלוא הקצב, והמאפייה הקטנה שלו היא מעין נקודת ציון שכונתית שכולם מכירים. בשיחות קודמות שניהלנו הוא נשמע לי סובלני כלפי נוכחותם של האפריקאים בדרום העיר. השבוע הוא נשמע מיואש. "אני רואה שהאלימות גוברת ושהם מרשים לעצמם דברים ומרגישים שהמקום שייך להם", הוא אומר. "כל העסקים החדשים שפתחו פה בזמן האחרון זה עסקים של אפריקאים. אין מה לומר - אכלנו אותה".
גם אשר לוי, בן 55, חי בשפירא כל חייו ואומר שלאחרונה הוא מרגיש ייאוש עמוק: "מה שקורה פה זה מה שאנחנו רואים שקרה באירופה. כמו המוסלמים שם, הם באים הנה ורוצים לשנות את המקום ככה שהוא ייראה כמו שהם רגילים, במקום פשוט לחיות ולסדר לעצמם חיים טובים יותר. זה לא שכל-כך רציתי לגרש אותם, אבל המצב פה לא הגיוני. מה שהכי מכעיס אותי, שאתה רואה פה עשר מתנדבות על חמישה ילדים אריתראים. מישהי מהן חשבה בכלל לטפל בילדים ישראלים שגם צריכים עזרה?".
הפעילה מימין | "רציתי להאמין שזה פתרון טוב"
שפי פז, תושבת שכונת שפירא ומנהיגת תושבי דרום העיר הקוראים לגירוש, נושפת בקוצר רוח כשאני שואל על הלכי הרוח הנוכחיים באזור. "אני מרגישה שיש בדרום העיר אווירה של ייאוש ושל זעם נוראי כלפי הממשלה, בג"ץ, השמאל והמסתננים עצמם. המשטרה חסרת אונים. השוטרים הזוטרים אומרים לנו בבירור שאין להם כוח הרתעה ואין להם יכולת להפעיל סנקציות כי חולות נסגר ורשות ההגירה פשוט לא מתפקדת. המצב בשטח מפחיד. לא היה לי ספק שברגע שהגירוש יתבטל, כל האנשים שהיו מוכנים לאמץ מסתננים ופעלו תחת הסיסמה 'בעד דרום תל אביב, נגד הגירוש', פשוט יחזרו לחייהם. הם הרגישו שהם במחתרת הצרפתית תחת הכיבוש הגרמני וזה היה להם נורא רומנטי, אבל זה קשקוש. אם הם באמת היו בעד דרום תל אביב, הם היו אמורים לעזור להוציא את המסתננים מפה. היו הרי שני חלקים בסיסמה שלהם. את הראשונה הם השיגו, אבל מה עם השנייה?".
פז, עושה רושם, מצולקת מהאש העזה שחטפה בעקבות השתלשלות האירועים הלא סבירה בחודש שעבר. לאחר שיצאה בזעם נגד מתווה הגירוש החלקי שנתניהו הציג לציבור, ולאחר שראש הממשלה חזר בו מאותו הסדר, אך נתקל גם בסירוב אוגנדי לקלוט את מבקשי המקלט, נשמעו כלפי פז טענות קשות. אם לתמצת את רוח הדברים, פז הואשמה בכך שהקיצוניות והקנאות שלה לפתרון הגירוש המלא הביאו בסופו של דבר להשארת האפריקאים כולם בישראל.
"תראה, אני חוטפת על ההתנגדות למתווה כפי שלא חטפתי על שום דבר אחר בחיים. היה לי כל-כך הרבה יותר קל לתמוך בו. רציתי להרגיש שיש לי הישג. התדמית שלי הייתה מתהפכת משפי הנאצית לשפי הפרגמטית. הייתי הכי מרוויחה מזה. תבין, כששמעתי על ההסכם עם האו"ם בפעם הראשונה, כל-כך רציתי להאמין לזה שזה פתרון טוב! כל-כך רציתי! אבל אז התחלנו לשאול שאלות ולרדת לעומק העניינים ומהר מאוד הכול התפורר לנו מתחת לידיים. זו לא הייתה תוכנית טובה".
גם ההפסד לשולה קשת בבחירות לוועד השכונה נגע לפז בנקודה רגישה. לא רק משום שבתמונה הגדולה הייתה זו קשת שניצחה (בינתיים לפחות) בקרב הגדול על ביטול הגירוש, אלא בעיקר כיוון שתוצאות הבחירות השכונתיות מאפשרות לה לטעון שהיא, ולא פז, היא המייצגת האותנטית של תושבי העיר. כשמצרפים לזה את הדמיון בין פז לקשת - שתיהן פמיניסטיות כריזמטיות בנות אותו דור שחיות בדרום העיר, מחוברות היטב לשטח ומסכימות (עקרונית) על לא מעט סוגיות - ברור שמדובר בעניין טעון. לא במקרה החליפו בשנים האחרונות שתי הנשים מהלומות מילוליות קשות, שלעיתים נראה היה שאף יגיעו לכדי התגוששות פיזית של ממש.
פז משתמשת בנושא הג'נטריפיקציה כדי לנגח את קשת: "זה נכון שנכנסים לפה צעירים, אבל המצב האמיתי הוא שיש אלפי תושבים ותיקים ורק כמה מאות תושבים חדשים. הם פשוט עושים הרבה רעש, והם אכן מאוד מורגשים. הרבה יותר קל להסביר לשמאל חדש שהגיע לשכונה לפני חודשיים למה צריך להצביע, מאשר לשכנע זקנה בת 70 לעשות את זה. מה שכן, על כל היפסטר או שמאלן שנכנס לשכונה, משפחה אריתראית אחת עוזבת. אבל תראה משהו מצחיק: מי האנשים שנבחרו עם שולה? שלושה ג'נטריפיקטורים! אנשים שכל החיים שלה היא נלחמה נגדם".
כשאני שואל את פז אם היא סבורה שהיא וקשת תצלחנה לשתף פעולה בנושאים הרבים שאינם מפלגים ביניהן - המאבק בתחנה המרכזית, בסחר בסמים באזור, בזנות ובהזנחה התשתיתית הקשה - היא אומרת שהיא חושבת שכן. אבל מיד לאחר מכן היא מדגישה שהיא לא יכולה לעשות את זה, לאור שיתוף הפעולה של קשת עם ארגוני הסיוע למבקשי המקלט: "אמרתי כבר שאין לי בעיה לעמוד איתה כתף אל כתף בהפגנות, אבל קודם כול תשתפי פעולה עם הכוחות בשכונה ורק אחר כך תביאי את כל החבר'ה האחרים", היא אומרת ומאשימה: "זו חבורה של ארגונים שבתפיסת העולם שלי רוכבים על דרום תל אביב".
(פז מתכוונת לאסף וייצן, עו"ד שחתום על כמה מהעתירות החשובות לבג"ץ במשך השנים במסגרת עבודתו במוקד לפליטים ומהגרים; ולדפנה ליכטמן - פעילה חברתית שמפעילה את מיזם "ספריית לוינסקי" בגינה הידועה לשמצה).
הפעילה משמאל | "מנצלים את מצוקת התושבים"
שולה קשת חולקת על הטענות בדבר עלייה באלימות מצד מבקשי המקלט ומדגישה שעבריינות בדרום תל אביב הייתה מאז ומתמיד: "יש פה מרחב אלים ולא בטוח כבר עשרות שנים. אני לא רואה שיש עכשיו יותר עבריינים אריתראים או סודנים. מה שאני רואה זה עבריינות של סחר בסמים וסחר בנשים גם אצל ישראלים. מה שקורה זה שהמשטרה והעירייה לא יודעות לטפל בדברים האלה. אם יש התקהלות של סחר בסמים במקום מסוים ויגיעו תלונות של התושבים, יעבירו אותם מחצר אחת לחצר שנייה. אין פתרון טיפולי. זה דבר שקיים פה מאז ומתמיד. אם תהליך הג'נטריפיקציה יואץ, זה יעבור מהשכונה שלנו לשכונה אחרת. הג'נטריפיקציה היא תהליך הגירוש הכי מסיבי שקורה בדרום תל אביב. זה תהליך שדוחק החוצה את המשפחות הוותיקות והחלשות. תהליך כזה צריך לכלול בנייה של דיור ציבורי שיש בו מנגנון של העדפה של בנות ובנים ממשיכים. אם זה לא יקרה, שכונת נווה שאנן תהפוך להיות חלק מהעיר הלבנה תרתי משמע. התושבים החדשים שיבואו הנה יסתכלו עלינו, הוותיקים, כמו שמסתכלים על מבקשי המקלט - ככאלו שמפריעים לתהליך הצמיחה של השכונה ומונעים ממנה להפוך ל'ראויה' במירכאות".
כשאני שואל את קשת אם שיתוף פעולה עם פז אפשרי מבחינתה, היא אומרת שישנם נושאים משותפים רבים שאפשר לשתף פעולה לגביהם: "אני אשתף פעולה במאבק עם כל מי שרוצה להצטרף אליו. זה דבר מאוד חשוב, אבל אני לא אשתף פעולה עם גורמים שמנסים להשתיק את המצוקה של התושבים מצד אחד, ומצד שני גם לא עם גורמים שאומרים שקודם כול צריך לגרש את מבקשי המקלט. אני לא אוהבת את העניין שמנצלים את המצוקה של תושבי נווה שאנן כדי לקדם אג'נדה פוליטית כמו גירוש בכפייה למדינה שלישית. היא זאת שבאה להפגין נגדנו לפני שבועיים, כשעשינו הפגנה נגד ההסכם של הממשלה שנתן עוד 24 שנות פעולה לתחנה המרכזית החדשה".
על הטענות של פז, שלפיהן קשת נוהגת בצביעות בכך ששילבה ג'נטריפיקטורים ברשימתה, קשת מגיבה בכעס: "היא בעצמה לא מהשכונה אלא משפירא! היא הגיעה הנה כג'נטריפקטורית ולא גדלה פה. ברשימה יש גם תושבים ותיקים, אבל אני רואה אצל אסף ואצל דפנה מודעות גדולה לתהליך של הג'נטריפיקציה ומוטיבציה להיאבק נגדה. אולי גם אנשים כמוהם לא יוכלו להישאר פה אחרי שהשכונה תעבור תהליך של מכירת חיסול לטייקונים. מבחינתי, הם פרטנרים למאבק הזה שיבטיח שמי שגר פה יוכל להישאר פה. אני מקווה שלא נתעורר עוד חמש שנים ונראה שכולנו הפסדנו לטובת הטייקונים".
מיכל, סטודנטית בת 28 לתואר שני במדעי המוח שגרה בפאתי שכונת נווה שאנן זה חמש שנים, אומרת שהצביעה עבור הרשימה של קשת כי היא מעריכה את הפעילות ארוכת השנים שלה באזור: "אני חושבת שהיא ממש קול שמייצג את המרקם היותר ותיק של השכונה וגם אנשים צעירים יותר. היא לא באמת סגורה כלפי אנשים שבאים לגור פה. יש בה משהו שמצליח לאזן בין הדברים. גם אסף ודפנה הם אומנם אנשים שמסמלים את האוכלוסייה החדשה, אבל משקיעים פה את הנשמה שלהם ואכפת להם. מבחינתי, זה שילוב ממש טוב לעומת הקולות הקיצוניים בשכונה".
מיכל, שהתנגדה לגירוש נחרצות, אומרת שמבחינתה, אחת הבעיות של השכונה הן תשתיות גרועות ומחסור בשירותים לצד עלייה במחירים שנובעת מבנייה מואצת: "מה שאנחנו רואים פה זו מוטציה. מצד אחד יש ג'נטריפיקציה ומצד שני אתה לא רואה את ההתאמה של התשתיות והשירותים למצב החדש. אני לא מרגישה את האלימות שמדווחים עליה. אני יכולה לומר שבאזור שלי אני מרגישה בטוחה, אבל אני מקבלת את זה שלגור במדרחוב מרגיש אחרת מאשר לגור פה".
העירייה | "משקיעים בדרום תל אביב"
גל שרעבי, חבר מועצת העיר מטעם סיעתו של ראש העיר רון חולדאי, נאמן למדיניות ארוכת שנים של העירייה ומפנה אצבע מאשימה לממשלה: "העירייה יכולה רק לדאוג שתהיה להם מערכת חינוך מסודרת ולעזור לתושבים הוותיקים שלנו כמה שאפשר, אבל אי אפשר להגיד שהעירייה לא משקיעה בדרום העיר. יש דבר שנקרא מספרים!", הוא מרעים, "בספרי התקציב אפשר לראות חד משמעית שההשקעה בדרום העיר היא לפחות פי 50 מאשר באזורים האחרים".
אז מה המספרים?
"אל תבקש ממני עכשיו מספרים! אני אבקש ואעביר לך! אני מדבר על השקעה בתשתיות באופן יוצא מגדר הרגיל. יש יום לימודים ארוך שזה רק בדרום העיר וביפו. יש השקעה במרכזים הקהילתיים וסבסוד התושבים מגיל אפס ועד גיל זקנה. השקעה של מאות מיליוני שקלים. אז בוא, אי אפשר לבוא ולהגיד שלא משקיעים! (בתגובת העירייה, כפי שתראו עוד רגע, מדברים על מספרים אחרים: השקעה של פי 4 מאשר בשכונות צפון העיר, ולא פי 50, כפי שאומר שרעבי)".
שרעבי, תושב שכונת התקווה, אומר שהוא מרגיש שהג'נטריפיקציה בצד המערבי של האיילון גורמת ליותר ויותר אפריקאים לעבור לאזור שלו. לדבריו, על אף שהעירייה עושה כמיטב יכולתה, ריכוז בני האדם העצום בדרום העיר מקשה על טיפול ראוי ברמה התשתיתית: "בשכונת התקווה אני יכול לומר לך שהצפיפות אדירה. בדירה שאמורים לגור בה שלושה-ארבעה אנשים גרים עשרים. המערכות לא יכולות לקלוט את כל מה שקורה שם. מנקים פעמיים ביום ובשבת, אבל יש מקומות שכמה שתשקיע בהם, קשה לראות את זה בעיניים".
מהעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות הוצבו שכונות דרום העיר בראש סדר העדיפויות העירוני והושקעו בהן משאבים עירוניים חסרי תקדים של למעלה ממיליארד שקלים, פי 4 מאשר בשכונות צפון העיר. השקעות עיריית תל-אביב יפו באות לידי ביטוי בעשרות תוכניות חינוכיות ובפרויקטים בתחומי הרווחה, מאות פרויקטים של חידוש ושיקום תשתיות ורחובות, פיתוח גינות ציבוריות, מבני ציבור, חינוך וקהילה וכן תגבור ניקיון ואכיפת הסדר הציבורי. במקביל, מקודמות מספר תוכניות בניין עיר שמטרתן לפתח את האזור ואת האזורים הסמוכים והן כוללות הקמת מבנים חדשים לתעסוקה, לחינוך ולמגורים.
"בנוסף על כך, הוקם כבר לפני שנים אגף הסיור העירוני (סל"ע) להעלאת הביטחון האישי של התושבים. עוד כוללות התוכניות השונות: חלוקת מלגות שכירות לסטודנטים בדרום ומזרח העיר, אירוע רוח מזרחית ופרויקטים בשיתוף התושבים, "הרציף" - מרכז עירוני ליזמות וחדשנות בנווה שאנן, תוכנית 'שכונה כעיר' בשכונת שפירא, חיזוק קהילתיות למגוון קהלים - מרכז קהילתי הגר"א והקמת קאנטרי עירוני בשוק עלייה, מרכז הצעירים ורדיאל 7, מנ"שים (מרכזים לנוער), גינה קהילתית בנווה שאנן, קידום פרויקט שיפוצי בתים וחזיתות בנווה שאנן ועוד".