רשויות החוק בישראל אינן מהססות לנקוט יד קשה נגד מארגני הימורים לא חוקיים, בתי קזינו הפועלים במחתרת, אירועי פוקר ואפילו אתרי הימורים באינטרנט. באותה עת, המדינה עצמה מעודדת הימורים במפעלי ההימורים החוקיים שלה – מפעל הפיס והטוטו. גופים אלה שואבים את הלגיטימיות שלהם מהקצאת רוב רווחיהם למטרות ציבוריות כמו הקמת בתי חולים ובתי ספר (על ידי מפעל הפיס), ומתקני ספורט (על ידי הטוטו). הם הוקמו כשהמדינה היתה צעירה ודלת תקציבים, ונדרשו מגביות מהציבור כדי לממן את בנייתם של מוסדות כאלה. הוותיק מהשניים, מפעל הפיס, נוסד ב־1951 – כשעיריית תל אביב ביקשה מהממשלה היתר לערוך הגרלות כדי לגייס מימון לבניית בית החולים איכילוב.
עוד ב-mako כסף:
- כך הפסקתי לפחד מהתמקחות והרווחתי 6,500 שקל
- 15 הדקות שיכולות להפוך אתכם למצליחים יותר
- מחירון הרבנים המלא
ימי הצנע כבר הרחק מאחורינו, אך מפעלי ההימורים החוקיים עדיין כאן, והם משגשגים מאי פעם. הצגתם של מכשירי הימורים חדשים, חלקם באמצעות האינטרנט, הפכה את ההימורים לתכופים יותר, את ההוצאה הממוצעת עליהם לגבוהה יותר ואת סכנת ההתמכרות לחריפה יותר. לאור זאת מתבקש לשאול: האם ישראל עדיין זקוקה לפיס ולטוטו? מי מרוויח מקיום מפעלי ההימורים החוקיים, והאם תרומתם לחברה, בבניין מבני ציבור ומוסדות חינוך, מאזנת את נזקם?
מפעל הפיס הוא גוף ייחודי שאינו פועל על פי חוק, אלא על פי היתר מיוחד שניתן לו מאגף החשב הכללי במשרד האוצר, הרגולטור של פעילותו. תקציבו השנתי של הפיס, המוגדר חברה לתועלת הציבור, הוא כ־6.5 מיליארד שקל, וכמעט כל הסכום הזה מגיע מהכנסות מהימורים. הרווח של הפיס, אחרי ההוצאות לפרסים ולעמלות הזכיינים ובניכוי הוצאות התפעול, הוא כ־1.5 מיליארד שקל בשנה. הוצאות התפעול כוללות בין השאר תגמול נדיב לעובדים: השכר הממוצע בארגון הוא 22 אלף שקל; משכורת היו"ר היא 52 אלף שקל בחודש, ומשכורת המנכ"ל מגיעה ל־78 אלף שקל בחודש.
מפעל הפיס מחלק 60% מהכנסותיו למטרות שאושרו על ידי הדירקטוריון. הכספים מועברים ליעדיהם דרך הרשויות המקומיות, וגובה ההקצבות נקבע על פי מפתח פשוט: לגודל האוכלוסייה של הרשות המקומית משקל של 50% באמות המידה לקבלת כספים; לדירוג החברתי־כלכלי שלה משקל של 25%, למרחק מאזור המרכז משקל של 20%, ואילו לשיעור המשרתים בצה"ל משקל של 5%.
לפי מפעל הפיס, ב־2014 הוקצו כ־1.66 מיליארד שקל להקמה ותפעול של מוסדות חינוך וחברה. מתוך זה, כ־768 מיליון שקל הוקצו להקמת כיתות בבתי ספר וגני ילדים; סכום דומה הוקצה להקמת מבני תרבות ואמנות, מועדוני נוער, מבני ספורט, מרכזי פיס קהילתיים, שיפוץ מבני חינוך ומטרות נוספות; וכ־125 מיליון שקל הוקצו לתחומים נוספים ובהם מלגות לסטודנטים וחיילים משוחררים, תרבות, אמנות, מדע ומיזמים אחרים. בנוסף, ב־2014 הוקדמו תשלומים למשרד החינוך להקמת בתי ספר וכיתות לימוד בסך כמיליארד שקל בגין השנים 2016־2015. כ־60% מהכנסות מפעל הפיס באותה שנה הופנו לפרסים שחולקו לזוכי ההגרלות. כ־132 מיליון שקל מתוכן הוחזרו לקופת האוצר, כמס זכיות.
ב־2011, לאחר שהיו"ר עוזי דיין נכנס לתפקידו, נקבע כי 7.5% מהכנסות הפיס הפנויות לחלוקה יוחרגו מאמות מידה אלה ויוקצו למטרות כלליות בתחומי התרבות, האמנות והמלגות. תחת מסגרת זו נכנסו כספים שמפעל הפיס חילק קודם לכן, כמו פרס ספיר, וכספים אחרים בתחום התרבות ומלגות לסטודנטים. במהלך הקדנציה של דיין כיו"ר חל כרסום באמות המידה לחלוקת כספים, והשינויים זכו לתמיכתו של יו"ר המרכז לשלטון מקומי לשעבר, שלמה בוחבוט. על פי הקריטריונים החדשים שהציג דיין, כל רשות מקומית שבה פחות מ־5,000 תושבים מקבלת מדי שנה עד חצי מיליון שקל, ללא קשר למצבה הסוציו־אקונומי. כך נהנים מכספי הפיס גם יישובים עשירים מאוד כמו סביון וכפר שמריהו. לטענת בוחבוט, המהלך נועד לסייע ליישובים ערביים וליישובים קטנים אחרים, והרשויות האחרות היו צריכות לוותר על הכסף הזה מרצונן.
באופן היסטורי, מפעל הפיס קשור למרכז השלטון המקומי ולרשויות המקומיות מאחר שהקימו אותו שלוש הרשויות הגדולות – תל אביב, חיפה וירושלים. כמעט כל חברי דירקטוריון הפיס הם ראשי עיריות או בכירים בהן. במשך שנים רבות רק הרשויות המקומיות היו מקבלות את כספי הפיס. בשלב מסוים הוחלט במשרד האוצר שכספי ההימורים ישמשו גם לבניית בתי־ספר, וכיום הקצאת כספים עבור מטרה זו היא תנאי יסודי להיתר שמשרד האוצר נותן למפעל הפיס, שאמור להיות מחודש ב־2016. כך, כספי המהמרים משמשים מעין מס לצורך הגדלת תקציב החינוך.
למרות כל התחייבויותיו, יש בקופת הפיס כ־3.8 מיליארד שקל שבהם לא נעשה שימוש. זהו "כסף חונה" – כסף שהוקצה בעבר לפרויקטים שונים של הרשויות המקומיות או למשרד החינוך, אך עדיין לא נעשה בו שימוש. זאת, מאחר שהמדינה והרשויות המקומיות לא אספו די כסף לביצוע הפרויקטים, או לא ביצעו את ההליכים הביורוקרטיים הנדרשים. מאחר שהפרויקטים מבוצעים בשיטת המצ'ינג, הרי שעד שהמדינה והרשויות לא משחררות את הכסף, הוא "חונה" בקופת מפעל הפיס, ובינתיים עושים ממנו עוד כסף – רווחי מימון מהשקעות. כך, לפי הדו"ח השנתי מ־2014, מפעל הפיס גרף באותה שנה רווחי מימון בסך 72 מיליון שקל, שהיוו 1% מהכנסות הפיס באותה השנה – דבר המלמד על תיק השקעות סולידי.
עוד הגרלות, עוד הכנסות
בעבר קיים מפעל הפיס רק הגרלות מעטות. להגרלה השבועית נוספו ברבות השנים הגרלת הלוטו וכרטיסי חיש־גד. שינוי משמעותי חל ב־2005, אז החל הפיס להציב בתחנות משחקי מזל המדמים משחקי קזינו. בעקבות החידוש זינקו ההכנסות מהימורים מפדיון שנתי של 3.3 מיליארד שקל ב־2005 ל־6.2 מיליארד שקל ב־2014 – עלייה של 87% בתוך כעשור, בעוד שהשכר הממוצע במשק עלה ב־25% בלבד (הנתונים ל־2015 עתידים להתפרסם החודש).
לפי ממצאים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהוצגו לבקשת ח"כ מירב מיכאלי (המחנה הציוני), הפדיון השנתי שמניב המשחק החדש שהומצא, חיש־גד אלקטרוני, גדל מדי שנה בכ־50 מיליון שקל, וב־2014 הסתכם ב־573 מיליון שקל. לפי אותם נתונים, משחק זה לבדו אחראי כיום לכ־9% מהכנסות מפעל הפיס ולכ־24% מרווחיו.
חיש־גד אלקטרוני הוא משחק המבוסס על מכונות המזל (Slot Machine), המצויות בבתי הקזינו. בהשקעה של עד 30 שקל אפשר לשחק במשחק זה באחד מ־500 המסופים המותקנים ב־150 תחנות ברחבי הארץ, הקרויות "פיס Place". למהמרים יש אפשרות לשחק בתשעה משחקים שונים הקרויים "מכונות המזל", "פוקר", "בלק־ג'ק", ושמות נוספים הלקוחים מעולם הקזינו, כמו העיצוב הגרפי של המשחקים. ואולם למרות המעטפת האלקטרונית, זהו משחק זהה בכל לחיש־גד המוכר. כלומר, על המסך מוצגים סמלים שונים המוסתרים על ידי ריבועים שאותם המשתתף נדרש "לגרד". אחרי גילוי הסמלים השחקן מגלה אם זכה בפרס. אלה משחקים מיידים ומהירים שאפשר לשחק בהם ללא הרף. זאת, כאשר ידוע כי אחת הבעיות בהתמכרות להימורים היא הטווח הקצר בין הימור להימור.
משחק בעייתי נוסף הוא הקינו (Keno), הדומה במהותו למשחק הרולטה: על המהמר לבחור שבעה מספרים מבין 70 מספרים המוצגים על המסך, ובכל הגרלה עולים בגורל 17. מדי חצי שעה מתקיימת הגרלה, ותוצאותיה משודרות לכל התחנות. מחיר ההשתתפות בהגרלה זו נמוך מאוד, 2־7 שקלים בלבד, והפרס לזוכה הוא פי 500 ממחיר ההשתתפות.
משחק ותיק יותר הוא הצ'אנס. בכל משחק עולים בגורל ארבעה קלפים בסדרה שבין שבע לאס, בכל אחד מארבעת הצבעים (תלתן, לב, עלה או יהלום). כאן הפרסים נעים בין עשרות שקלים לעשרות אלפי שקלים, תלוי בגובה ההימור. לפי מפעל הפיס, זוהי ההגרלה הפופולרית ביותר בישראל. המשחק התקיים בתחילה פעם ביום ולאחר מכן פעמיים ביום. כיום מתקיימות מדי יום שבע הגרלות צ'אנס. הפיס מקיים שתי הגרלות נוספות פעם או פעמיים ביום, ומלבד זאת, קיים כמובן מפעל המנויים, זה מהפרסומות של אראלה. מנויי הפיס משתתפים מידי חודש בחמש הגרלות ויכולים לזכות באחד מ־52 פרסים, בהם פרסים כספיים הנעים בין 50 אלף שקל ל־1.5 מיליון שקל, מכוניות וחופשות זוגיות בחו"ל. מספרם של מנויי מפעל הפיס הוא כ־640 אלף (כ־400 אלף משקי בית, שלחלקם יותר ממנוי אחד), וסיכויי הזכייה הם פונקציה של מספר הפרסים וגובהם. כך לדוגמה, בהגרלה שבה סכום הזכייה הוא 50 אלף שקל, הסיכוי לזכות בפרס הגדול הוא 1:21,000, ולעומת זאת בהגרלה שבה סכום הזכייה הוא 1.5 מיליון שקל, הסיכויים נמוכים משמעותית ועומדים על 1:640,000.
אפקט אראלה
אראלה איידינגר, ראש מחלקת שימור לקוחות במפעל הפיס, נהפכה בשנים האחרונות לפנים שלו, או נכון יותר לומר – לקול שלו. היא גם מסמלת את הפיכת מפעל הפיס לאחד המפרסמים הגדולים ביותר במשק. ב־2015 היה תקציב הפרסום השנתי של מפעל הפיס 80 מיליון שקל, מתוכם 65 מיליון שקל בפרסום מותגים ספציפיים ו־15 מיליון שקל בפרסום תדמיתי. באחרונה השקיע הפיס כ־2 מיליון שקל בהפקת שני סרטי פרסומת בתאילנד ובפראג, עם מוזיקה מקורית של התזמורת הפילהרמונית של פראג. זהו סכום גבוה יחסית למקובל בתעשיית הפרסום הישראלית. לשם השוואה, פרק מקורי בסדרת טלוויזיה עולה כחצי מיליון שקל. בתגובה לחשיפת הנתון ב־TheMarker, השיבו נציגי מפעל הפיס כי הסכומים "אינם חריגים בשוק המסחרי".
חלק מההשקעות הגוברות וההולכות נובעות לא רק מהרצון למשוך את הקהל, אלא גם מהתחרות בין מפעל הפיס לגוף ההימורים החוקיים המשמעותי השני הפועל בישראל, הטוטו. כך לדוגמה, הפיס משקיע כיום סכומים גבוהים בפרסום "צ'אנס", בין השאר כתגובה למתחרה חדש מבית הטוטו, "רייסר", המציע הימורים על מרוצי סוסים. "המותג 'צ'אנס' קודם בפעילות שיווקית ופרסומית ייעודית ממוקדת תוך מטרה לשמור עליו, מול התגברות והתחזקות התחרות של הימורי הספורט והימורים במרוצי סוסים", נכתב בדו"ח השנתי של מפעל הפיס ב־2014. מלבד זאת, לפי הדו"ח, פרסום "צ'אנס" הוא ייעודי וממוקד בשידורי ספורט בטלוויזיה ובדיגיטל בלבד.
כשזה נוגע לפרסום, מפעל הפיס לא מהסס להשתמש בכלי השנוי במחלוקת של פרסום סמוי, הנקרא לעתים גם תוכן שיווקי. לפני כחמש שנים החל שיתוף הפעולה בין מפעל הפיס לבין רדיו תל־אביב, אז בתוכנית הבוקר של השדרנים הראל סלוצקי ועופר דומינגז. תחילה, היתה אראלה מנהלת שיחה קצרה עם שני המגישים, ולאחר מכן היתה פונה לשיחת הזכייה שהועברה בשידור חי. סידור זה החזיק מעמד כשנה, ובסופה נקנס רדיו תל אביב על ידי הרשות השנייה בשל הערבוב בין פרסום לתוכן. בעקבות הקנס השתנה מעט הפורמט ונקבע כי פינתה של אראלה תשודר בתוכנית הבוקר אחת לשבוע. כמו כן, לפני העלאתה של אראלה לשידור, על מגישי התוכנית הנוכחיים, אסי עזר ודפנה לוסטיג, לציין כי "כעת נעבור לאראלה ממפעל הפיס", כשברקע מושמע אות המעבר לפרסומות. שיתוף הפעולה בין מפעל הפיס ורדיו תל אביב מתקיים לא רק בשעות הבוקר, אלא גם בתוכנית הספורט המשודרת אחר הצהריים ומוגשת על ידי אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. שם, נשמעת אסייג מקדמת את הגרלת הצ'אנס, בזמן התוכן המערכתי.
מתביעה שהגישו באחרונה סלוצקי ודומינגז כנגד רדיו תל אביב, ובה טענות שונות על הפסקת עבודתם, עולה שלשיתוף הפעולה הזה יש השלכות נוספות. בדצמבר 2015 הגישו השניים תצהירים שבהם טענו שהנהלת רדיו תל־אביב אסרה עליהם להתייחס בשידור לסוגיות חדשותיות הנוגעות למפעל הפיס. הם הזכירו שתי סוגיות כאלה: האחת, הסיפור של עובדת במפעל הפיס שניסתה להרעיל את חברתה לעבודה; והשנייה, טענות על קשרים מיניים אסורים בין אחד מבכירי מפעל הפיס לעובדת הכפופה לו. לטענת צמד השדרנים, נושאים אלה טופלו בכלי תקשורת אחרים, אך עליהם נאסר לעשות זאת. מפעל הפיס ורדיו תל אביב סירבו להגיב לטענות השדרנים. מפעל הפיס סירב לפרט את התשלומים לרדיו תל אביב בנימוק ש"אלו נתונים שיווקיים מסחריים פנימיים".
הימורים בחצר האחורית
לא רק בתקשורת מתאמץ מפעל הפיס לשמר ולחזק את תדמיתו, אלא גם בזירה הציבורית, כפי שממחיש מקרה שאירע בכנס שדרות האחרון. את הכנס ייסד דיין ב־2003, הרבה לפני שמונה ליו"ר מפעל הפיס, והוא ממשיך לתפקד כנשיא הכנס ומזוהה כמי שעומד מאחוריו. בתגובה לקול קורא מטעם הכנס, הציעו כמה חוקרים לקיים מושב בנושא הימורים חוקיים. ואולם, כפי שנחשף בערוץ 2, מארגני הכנס דחו את המושב שבו היו צפויות להישמע אמירות ביקורתיות כלפי מפעל הפיס, ובמיוחד בנוגע לפרופיל המהמרים בהגרלותיו. מנכ"ל הכנס, שי בן־יעיש, דחה את ההצעה לקיום המושב בנימוק שהנושא כבר נדון בשלושת הכנסים האחרונים. הוא אף כיתב את דיין בתשובה ששיגר ליוזם המושב, אברום תומר. אלא שלמעשה, לא נערך בכנסים הקודמים דיון בנושא ההימורים החוקיים. בדיקה מגלה שהיה אמנם דיון אחד שנגע בסוגיה, ב־2012, אבל הוא נסוב בעיקר על נושא ההימורים הבלתי־חוקיים וההון השחור, ולא עסק בהרחבה בהימורים החוקיים. בתגובת מפעל הפיס לדברים נאמר כי "נושא ההימורים נידון בעבר לא פעם בכנס שדרות. אנו דוחים מכל וכל את הניסיון לקשור את תפקידו של נשיא הכנס במפעל הפיס למעורבות בִּקביעת הנושאים".
דחיית ההצעה לדיון בהימורים חוקיים בכנס שדרות אינה מקרית. קודם לכן חיבר תומר, סטודנט לתואר שני בבית־הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, עבודת תזה שנגעה בנושא זה, והוא ביקש להציג בכנס מחקר שממצאיו אינם מחמיאים למפעל הפיס. תומר חקר את פרופיל המהמרים בתחנות הפיס שבהן יש מתחמים של משחקי פיס־פלייס – אותן מכונות מזל שמדמות משחק בקזינו. ממצאיו הראו כי המהמרים במכונות אלה משתייכים לשכבות אוכלוסייה חלשות במיוחד, ואף על פי כן הם מהמרים באמצעות המכונות בתדירות גבוהה. כמו כן הראה תומר כי יש מתאמים גבוהים בין מספר הביקורים במתחמים אלה לבין היסטוריה של ניתוקי חשמל בבית, חוסר יכולת לממן חוגים לילדים ואי־יציבות תעסוקתית.
"'חיש־גד אלקטרוני' זה שם מכובס", אומר תומר למגזין TheMarker. "אלה מכונות הימורים לכל דבר ואפשר 'להעיף' בהן סכומי כסף יפים מאוד, בזמן קצר. ממה שראיתי, האנשים שמגיעים לתחנות הללו אינם מהמרים מזדמנים, אלא כאלה שמגיעים כמה פעמים בשבוע". עם זאת, מוסיף תומר, אלה מהמרים שאינם נוהגים להשתתף בהימורים בלתי־חוקיים.
באוקטובר האחרון ניסתה ח"כ מיכאלי ליזום את הוצאתם של מתחמי ההימורים שמפעיל הפיס אל מחוץ לחוק. לפי שעה יוזמתה זו לא צלחה, והצעת החוק שהגישה נדחתה על ידי ועדת השרים לחקיקה. אלא שהשר אריה דרעי הגיש ערר על החלטת הוועדה, כך שהדברים עדיין תלויים ועומדים. "מפעל הפיס מתגאה בתרומה שלו לחברה הישראלית, לבניית כיתות, מגרשים ואולמות, אבל נוח לו לטשטש את המקורות של הכסף הזה", אומרת מיכאלי. "רווחי הפיס הם פרי התמכרות קשה והרסנית של שכבות האוכלוסייה החלשות ביותר. החצר האחורית של ישראל מממנת את מפעל הפיס, שאחר כך מתגאה בתרומתו לחברה ולציבור. ראיתי את הדברים במו עיני, כשביקרתי במקומות האלה. המדינה גובה מהאוכלוסיות המוחלשות ביותר עוד מסים בצורה של הכנסות מהימורים, כדי שהם יממנו את מה שעל המדינה היה לממן בעצמה".
מפעל הפיס מפעיל יותר מ־2,700 נקודות מכירה ברחבי הארץ. הפרישה הגיאוגרפית שלהם מספקת אינדיקציה נוספת לכך שלעניים יש חלק רב בהכנסות מפעל הפיס. תחקיר שערך רדיו גלי ישראל בדצמבר גילה כי היחס בין מספר התושבים בעיר מסוימת לבין מספר נקודות המכירה של מפעל הפיס בה, הוא גבוה יותר ביישובים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. כך לדוגמה, בבית־שאן יש דוכן פיס על כל 1,200 תושבים, ובקריית מלאכי דוכן פיס על כל 1,300 תושבים. לעומת זאת, ביישובים חזקים יותר היחס נמוך בהרבה: בקריית־אונו יש דוכן לכל 4,200 תושבים, במבשרת־ציון דוכן לכל 5,000 תושבים וכך גם בכוכב יאיר.
בדיקה הרחיבה את הממצאים. כך לדוגמה, ביישוב עומר שבנגב מתגוררים 7,300 תושבים אך יש בו דוכן פיס אחד בלבד. לעומת זאת, בירוחם, שבה 9,000 תושבים, יש שלושה דוכנים. גם בצפון המצב דומה. למשל, בטבעון מתגוררים 17.6 אלף תושבים ויש בה ארבעה דוכנים, ומנגד במגדל העמק מתגוררים 24.6 אלף תושבים ויש בה 11 נקודות מכירה. בדיקה נוספת ביצענו בתל־אביב. התברר כי בדרום העיר פועלות 99 נקודות מכירה של הפיס לעומת 45 נקודות מכירה בצפון. זאת ועוד, בדרום העיר יש הרבה יותר נקודות מכירה של חיש־גד אלקטרוני או קינו – המושכות מהמרים כפייתיים. 16 תחנות מסוג זה נמצאו בדרום תל אביב, לעומת שתיים בלבד בצפונה וחמש במרכזה.
ממפעל הפיס נמסר כי "בניגוד לנטען, אין מדיניות מכוונת למקם נקודות מכירה דווקא ביישובים חלשים. מספר נקודות המכירה לנפש נמוך משמעותית ביחס לנתונים המקבילים באירופה ובארצות הברית, והוא נקודת מכירה אחת ל־3,000 נפש, בקירוב. מהנתונים שלנו עולה שבערים ממדרג סוציו־אקונומי גבוה (7 ומעלה), דוגמת תל אביב, הרצליה, זיכרון יעקב, כפר סבא, חיפה, רמת גן ורמת השרון, מספר נקודות המכירה לנפש גבוה מהממוצע הארצי, בעוד שביישובים במדרג סוציו־אקונומי נמוך, דוגמת בני ברק, נצרת, ירושלים ויישובים רבים במגזר הערבי, מספרן נמוך מהממוצע הארצי. מספר נקודות מכירה לנפש אינו המדד היחיד לבחינת פרישה גיאוגרפית ויש לקחת בחשבון גם את הפיזור הגיאוגרפי של אותו יישוב, הקרבה של נקודת המכירה זו לזו וקרבתו למתחמים מרכזיים. כשני שלישים מנקודות המכירה הן חנויות ועסקים עצמאיים המוכרים מוצרים נוספים מעבר למוצרי הפיס".
מי באמת מרוויח מ"ווינר"
בניגוד לפיס שהוקם בהיתר משר האוצר, הטוטו הוקם על פי חוק – חוק הסדר ההימורים בספורט (1967). לפני הקמתו היתה פרצה בחוק הפלילי שאסר על עריכת הגרלות ללא היתר, אך הימורי ספורט לא נכללו בו. לכן בשנות ה־50 החלו מספר יזמים להפעיל הימורי ספורט בשיתוף פעולה עם העיתון "ידיעות אחרונות", ובהמשך גם עם מוסדות הספורט בישראל. התפוצה של הימורי הספורט בישראל הלכה וגדלה עד שבאמצע שנות ה־60 הוערך כי 250 אלף איש נוטלים בהם חלק מדי שבוע.
הכנסות הטוטו הן כשליש בלבד מהכנסות מפעל הפיס: כ־2.6 מיליארד שקל בשנה. רווחיו עלו ב־2014 ב־14% בהשוואה לשנה הקודמת והסתכמו ב־480 מיליון שקל. המותג העיקרי והרווחי ביותר של מפעל הטוטו הוא "ווינר" שהכניס יותר משני מיליארד שקל מתוך סך ההכנסות ב־2014. באותה שנה הוכפל נתח ההימורים המבוצעים באמצעות סמארטפונים, וההכנסות שמניבים הימורים אלה הגיעו לכ־15% מכלל הכנסות הטוטו. כ־75% מההימורים בטוטו הם בתחום הכדורגל, ו־25% הנותרים מגיעים ממשחקי כדורסל ומענפים נוספים. יחד עם 87 מיליון שקל שהושקעו בחסויות לגופי ספורט, חילקה המועצה להסדר ההימורים בספורט, המפעילה את הטוטו, כ־1.68 מיליארד שקל כפרסים. כמו הפיס, גם הטוטו מחלק כספים למטרות ציבוריות, אך בעוד כספי מפעל הפיס משמשים רק השלמה לתקציבי הרשויות המקומיות ומשרד החינוך, כספי הטוטו הנאספים מהמהמרים הם המקור לרוב תקציב הספורט בישראל, כשהתוספת מתקציב המדינה היא שולית. בנוסף לכך, קבוצות שונות מקבלות כספים מהרשויות המקומיות שאליהן הן משתייכות.
עד לפני כשנה נעשתה חלוקת כספי הטוטו על פי אמות מידה שקבעה ועדה ציבורית, שבראשה עמד מינוי אישי של שרת התרבות והספורט. רוב הכסף הופנה לאגודות הספורט (הפועל, מכבי ואחרות), ומיעוטו, כ־20%, שימש להקמת מתקני ספורט. בעקבות חקיקת חוק הספורט בימיה של לימור לבנת כשרת הספורט, והקמת המועצה הלאומית לספורט שבראשה עומד איש העסקים עודד טירה, השתנו פני הדברים. לפי רוח החוק, אמורה מועצה זו למלא את מקום הטוטו בכל הנוגע לקביעת המדיניות של חלוקת הכספים, ולפעול באופן עצמאי. זאת בניגוד לעבר, אז הטוטו קבע את חלוקת הכספים, בתהליך קח־ותן פוליטי מול אנשי האגודות ועסקנים מפלגתיים.
כיום, כמחצית מכספי הטוטו מופנית לחיזוק הספורט ההישגי והתחרותי – אולימפי ולא אולימפי, נוער, נשים, ספורט נכים וספורט עממי, וכשליש מהם, 167.8 מיליון שקל, מוקצים לתוכנית המתקנים הלאומית 2020, שמטרתה הקמת מתקני ספורט חדשים.
גם לטוטו יש קופה של "כספים חונים", שבה הצטבר עד כה סכום של כ־900 מיליון שקל. את הכסף הזה מנהלים שבעה בתי השקעות שבשנים האחרונות הניבו לטוטו רווחי הון של עשרות מיליוני שקלים בשנה. כמו בפיס, גם בטוטו הכסף "שוכב" ללא שימוש, בגלל בעיות ביורוקרטיות שונות בין הטוטו לבין הגופים שאמורים לבצע פרויקטים בשטח. מוקדם לקבוע אם המועצה הלאומית לספורט, מממשת את התקוות הגדולות שנתלו בה בנוגע להחלטות תקציביות.
מהטוטו נמסר כי כספים אלה "צבועים", ומוקצים לפרויקטים שונים במימון הטוטו. "מטבע הדברים, מרגע אישור הפרויקטים ועד סיום בנייתם יכול לחלוף פרק זמן של כמה שנים", נאמר בתגובה. "יודגש כי הטוטו מעביר את רווחי ההון מכספים אלה לטובת הספורט הישראלי, כפי שהוא עושה עם כל שאר רווחיו מפעילותו השוטפת".
הטוטו נהפך אף הוא בשנים האחרונות לאחד המפרסמים הגדולים במשק, בוודאי מבין הגופים הציבוריים. תקציב הפרסום השנתי שלו הוא כ־30 מיליון שקל, ולכך יש לצרף את הסכם השיווק עם ההתאחדות לכדורגל, ושבמרכזו חסות בגובה של כ־60 מיליון דולר שמעניק הטוטו לליגת העל בכדורגל. ליגה זו נקראת, כחלק מהסכם החסות, "ליגת ווינר".
בעשור האחרון גדל היצע ההגרלות שמציע הטוטו. שנת המפנה היתה 2002, אז הושקה הגרלת הווינר שהיא כיום המקור ל־92% מהכנסות הטוטו. הטופס הוותיק שבו יש לסמן 1, 2 או X, ולנחש את תוצאותיהם של 16 משחקים, תופס כעת נתח זניח בלבד מההכנסות.
השינוי העיקרי שהביא עמו הווינר הוא הגדלת תדירות ההימורים מפעם בשבוע לפעם ביום. השינוי התרחש במקביל למגמות עולמיות ובעיקר עקב חדירת האינטרנט לזירה המאפשר להמר גם מהבית. בווינר ניתן להמר, לדוגמה, לא רק על ניצחונה של קבוצה מסוימת אלא גם על אירועים שונים המתרחשים תוך כדי המשחק, על או נתונים סטטיסטיים שונים. למשל, בכדורגל ניתן להמר על מספר הקרנות, מספר השערים הכולל במשחק או זהות הקבוצה הראשונה שתספוג כרטיס צהוב או תוביל במחצית. בנוסף להימורים על משחקי כדורגל, אפשר להמר בווינר גם על משחקי טניס, כדור עף, כדור יד, ומשחקים בליגות וטורנירים רבים ברחבי העולם.
מלבד טופס הטוטו הישן, הטוטו מפעיל עוד שתי הגרלות שבועיות: "מיליונר", תוכנית שבועית שבה יש להמר על שבע תחרויות מתוך 33 שיסתיימו בתוצאות תיקו (בעבר נקרא טוטו־תיקו); ו"ווינר־מחצית" – הימור על תוצאות המחצית ב־14 מתוך 16 משחקים. יש גם אפשרויות רבות נוספות להימורים במהלך השבוע, בהן "ווינר עולמי", הגרלה שבה יש לנחש 15 תוצאות מליגות שונות ברחבי העולם, הנערכת כמה פעמים בשבוע, ו"ווינר מאץ'", שבה המשתתף מתבקש לבחור במשחק אחד ולהמר על שלוש אפשרויות – המנצח במחצית ובסיום, מבקיע השער ראשון או תוצאות הסיום.
אחת התוכניות החדשות בווינר היא "רייסר", שהושקה לפני כשנתיים. בהגרלה זו תכיפות ההימורים מזכירה את משחקי הרולטה של מפעל הפיס, ובמקרים מסוימים תחנות רייסר נמצאות באותם מקומות שבהם פועלות תחנות פיס פלייס או קינו. רייסר מאפשר להמר על מרוצי סוסים ביותר מ־80 מסלולי מרוץ בבריטניה ובאירלנד, כמעט בכל יום מימי השנה. מדי יום מתקיימים עשרות מרוצים. תשלומי הזכיות ברייסר הם מיידים, מה שמאיץ את הריגוש, אך גם את סכנת ההתמכרות.
ב־2014 גדלו הכנסות הטוטו ב־33% (כ־600 מיליון שקל) לעומת השנה הקודמת, והגיעו ל־2.55 מיליארד שקל – שיא של כל הזמנים בהכנסות. העלייה בהכנסות מוסברת בחלקה על ידי המונדיאל, תקופה שבה הגיעו ההכנסות ל־339 מיליון שקל. משחק גמר המונדיאל לבדו הכניס לווינר כ־20 מיליון שקל. עם זאת, רייסר הכניס באותה שנה 262 מיליון שקל, שהם כ־10% מכלל הכנסות הטוטו. סביר להניח שב־2015, שנה שבה לא התקיימו מונדיאל או אליפות אירופה, יגדל עוד יותר חלקו של רייסר בהכנסות הטוטו. רווחי הטוטו מרייסר נמוכים מאלה של ווינר, בשל העמלות שהטוטו מעביר למפעילים חיצוניים. כלומר, אף שרייסר מגדיל את הסכנה להתמכרות להימורים, כלל לא ברור אם הרווח המועט שמפיק ממנו הטוטו מצדיק זאת.
בתגובה נמסר מהטוטו: "מרוצי סוסים הם ענף ספורט פופולרי ומכובד, הזוכה לסיקור תקשורתי רחב. הימורים על מרוצי סוסים מתבססים בין השאר גם על ידע, ניתוחים, סטטיסטיקה וכן הלאה. מספר המרוצים שעליהם ניתן להמר מוגבל, ונוכח העובדה שמדובר בענף ספורט, הרי שגם כאן היצע המשחקים תלוי בגורמים חיצוניים כגון מזג האוויר באזור המרוץ, חגים וחופשות, וזאת בשונה ממוצרי קזינו ומשחקי מזל. באחרונה נערך מחקר בצרפת שמצביע על כך שסכנת ההתמכרות למרוצי סוסים נמוכה משמעותית ביחס להימורים אחרים. ב־2015 הניב משחק הרייסר רווח של כ־35 מיליון שקל שהועברו לטובת הספורט הישראלי".
לדברי עופר פרי, מנכ"ל הטוטו לשעבר, פיתוח ושכלול משחקי הווינר נועדו להדביק את הפער בין ישראל לעולם, ולמנוע מישראלים לשחק באופן לא חוקי באתרים בחו"ל. "אם הווינר לא היה קיים בישראל, היו מהמרים במקום אחר", הוא אומר. "כשהייתי מנכ"ל הטוטו, הראינו, באמצעות מחקרים של חברות פרטיות, עד כמה הישראלים מהמרים באתרים לא חוקיים. הנתונים הוצגו לבנק ישראל ולרשות לאיסור על הלבנת הון. הישראלים יודעים איך לעקוף את האיסור לשחק באינטרנט באתרים בחו"ל". עם זאת, רק מעט מתוך משחקי הווינר משוחקים דרך האינטרנט. 87% מהם עדיין משוחקים בתחנות, מה שמעמיד בפרופורציה את הטענות שנשמעות לאורך שנים מפיהם של ראשי הטוטו על הימורים בזירה הלא חוקית, כהצדקה לגידול בהגרלות החוקיות. ברייסר, כאמור, לא ברור אם היה כדאי לטוטו להיכנס לענף. "זה פשוט מאוד", אומר אחד הדירקטורים בטוטו. "הטוטו רוצה להיכנס לכל נישה שבה הוא יכול להגדיל את ההכנסות שלו. זה מקדם את תוכניות העבודה ואת הציפיות להגדלת ההכנסות. כיום, הנכס העיקרי של הטוטו זה הווינר, וצריך להמשיך ולפתח אותו".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
הפסיקה המהפכנית שתחייב חברות הייטק לשלם יותר מס בישראל
ישראל מאבדת את מעמדה כמובילה בחדשנות
