הקורונה שיבשה לי את החיים, יימח שמה וזכרה. עזבו את הבידוד האיום, ההגבלה למאה מטרים או העוצר בחג הפסח. כל אלה קטנים עליי; אני רגיל לחיות לבד. "שמעון, אתה היחיד בעולם שיכול לחיות לבד באנטרקטיקה", אמרה לי אז אחת האקסיות שלי – והיא צדקה.
היכולת לחיות באנטרקטיקה לבד היא יתרון, אבל הקורונה לא הביאה איתה רק את גזירת הבידוד, אלא גם את בשורת איוב האיומה: סגירת הקניונים וקריסת אתרי הקניות בחו"ל. קניון רמת אביב, ששימש בימיו היפים יותר בתור הבית השני שלי, עומד שומם ומיותם. אז איך זה להיות שופהוליק ולשרוד בצל הקורונה?
אני שופהוליק כבר 30 שנה ומכור לקניות מותגי אופנה. אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, נהגה לכנות אותי בתור "מיסטר מינוס". בכסף שבזבזתי על בגדים ונעליים יכולתי בקלות להחזיק בשני בתים במרכז הארץ או בוילה ביישוב יוקרתי בדרום. אבל האמת היא שאף פעם לא תכננתי להיות כזה; פשוט נשאבתי לזה, קצת כמו שאנשים מתמכרים לשואבי האבק של דייסון והולכים איתם עד הקבר.
כבר בשנות השמונים, כשהייתי חייל ג'ובניק באילת, הייתי מבזבז כמה משכורות על חולצות מכופתרות של ראלף לורן או ג'ינס חדש של ליוויס. כל רכישה כזו הרגישה כמו זכייה בלוטו. הייתי מכור לריח של הבגדים; יש בו משהו משכר הרבה יותר מוודקה או מבירה קורונה. את החולצה הראשונה של לקוסט שקניתי בחנות יוקרה בתל אביב אני עדיין שומר בארון כמזכרת.
"בכסף שבזבזתי על בגדים ונעליים יכולתי בקלות להחזיק בשני בתים במרכז הארץ או בוילה ביישוב יוקרתי בדרום"
קניות בחו"ל הן סיפור אחר. חגיגות. בשבוע הייתי מבזבז 8,000 דולר על מעילים נדירים של נייקי, שעוני יוקרה, חולצות של טומי הילפיגר והוגו בוס ונעלי טימברלנד. ארון הבגדים שלי מפוצץ בבגדים עם תוויות שמעולם לא לבשתי וארון הנעליים קרס כמה פעמים מעשרות הזוגות שמעולם לא נעלתי, וספק אם עוד אנעל.
זו לא מחלה
סמי, הפקיד שלי בבנק, נהג להתקשר אליי – ולא כדי לספר לי שזכיתי בהגרלת הפיס השבועית. "שמעון, מה יהיה? מתי נזכה לראות פלוס בחשבון שלך?", הוא היה שואל אותי. "עם הריביות על המינוס שלך עוד נבנה לנו לנו קומה שנייה כאן בסניף".
אז הבנתי שאני צריך לכסות את האוברדראפט ומהר. מה עושים? לוקחים הלוואה גדולה שתכסה על הקודמת, משחררים קופות גמל ושוברים תוכניות חיסכון. וכשכל זה לא עזר, אמא היקרה שלי הייתה מזרימה לי לחשבון אלפי שקלים. אמא, שמעולם לא פגשה בחייה את המושג אוברדראפט ורצתה שאהיה בנקאי או עורך דין במקום עיתונאי תפרן. "לך תחפש אישה במקום לקנות נעליים ובגדים", היא הייתה מטיחה בי פעמים רבות. "תקים משפחה". ככה זה, אמא מרוקאית היא כמו אמא פולנייה. תמיד דואגת, גם כשהיא מראה לך שלא, ותמיד עם תחזית צמיחה שלילית.
"אז הבנתי שאני צריך לכסות את האוברדראפט ומהר. מה עושים? לוקחים הלוואה גדולה"
הלחץ מאמא התחיל לתת את אותותיו, אז החלטתי ללכת לפסיכולוגית בתל אביב כדי להיגמל מהתמכרות לקניות וכדי להבין מה דפוק אצלי באופן כללי. אחרי חצי שעה היא התייאשה ממני; אחרי שתי פגישות היא כבר הפכה לשופהוליקית בעצמה, ואפילו שאלה אותי איפה כדאי לה לקנות שמלה לחתונה של הבת שלה. אז הבנתי שכדאי לנסות גם פסיכיאטר, אבל הוא הרים ידיים כבר בפגישה הראשונה.
ככה זה. אני חי תמיד על הקצה, עמוק בזמן הפציעות של האוברדראפט. לפני משבר הקורונה עוד הספקתי לטוס לקייב לחברה שלי ולצאת למסע שופינג פרוע בקניון Zum. במקביל קיבלתי כרטיס מועדון של "אסוס". אבל בחודש האחרון אני מטפס על הקירות. קניון רמת אביב סגור, האתרים בחו"ל לא מבטיחים מתי אקבל את הבגדים והנעליים שרציתי לקנות.
אני מיואש. נשברתי. הקורונה גרמה לי לחסוך אלפי שקלים ולעשות סדר בארון הבגדים. מה שהפסיכיאטר והפסיכולוגית לא הצליחו לעשות, עשתה הקורונה. אז נגמלתי מקניות, אבל לא באמת.