מגיפת הקורונה גרמה למשבר כלכלי רחב היקף. שיעורי האבטלה זינקו בכל העולם, עובדים רבים הוצאו לחופשה ללא תשלום וחברות רבות נאלצו לפשוט את הרגל. קשה לדעת איך המשבר הנוכחי ייגמר, אך אפשר בוודאי ללמוד ממשברים קודמים בהיסטוריה: שוחחנו עם ארבעה אנשים תעשייה ותיקים, חלקם בני דור המייסדים והאחרים הם ממשיכי דרכם. דבר אחד בטוח: הם כבר ראו הכל.
"המשבר הנוכחי שינה את האג'נדה של הפקידים והממשלה": שמואל דונרשטיין, יו"ר והבעלים של רב-בריח
חברת רב-בריח הוקמה בשנת 1973 ומתמחה בייצור ומכירה של דלתות כניסה, דלתות אש ודלתות הדף לתעשייה הביטחונית, לתעשיית הבנייה למגורים ולתעשיית הבנייה המוסדית. החברה עוסקת גם בבניית מרכזים לוגיסטיים, מנהרות רכבת ובייצור אמצעי מיגון ונעילה שונים המוגנים בפטנטים. כיום היא מייצאת מאות מוצרים שונים ליותר משישים מדינות ברחבי העולם, ביניהן ארצות הברית, סין, ברזיל, דרום אפריקה והמדינות הגדולות באירופה.
החברה מפעילה כיום שישה מפעלים המשתרעים על פני 45,000 מ"ר באשקלון ובכרמיאל, ומעסיקה למעלה מאלף עובדים, רובם מהפריפריה. בשנת 2008 נרכשה החברה על ידי התעשיין שמואל דונרשטיין, שהחל את דרכו כאיש עסקים בשנת 1975 בתעשיית השוקולד והממתקים. לאורך שנותיו בתעשייה הקים וניהל דורנשטיין מפעלי תעשייה בישראל ובארבע יבשות נוספות, וכיום הוא עומד בראש אחת החברות הגדולות בתעשיית הדלתות בישראל ובעולם. דונרשטיין זכה בפרס התעשייה לשנת 2014.
מה הוא המשבר הכי מאתגר עמו התמודדה החברה שלך עד היום?
"המשבר של תחילת שנות השמונים עם אינפלציה של 400% היה קשה ביותר, ומשבר העובדים של האינתיפאדה השנייה בשנת 2001 גם היה מאתגר. ענף הבנייה חדל מלפעול למשך חצי שנה, כי כל העובדים היו פלסטינים והם לא הגיעו לאתרים. יחד עם זאת, משבר הקורונה הוא ללא ספק אחד האתגרים המורכבים ביותר עמם התמודדתי בשנותיי בתעשיה הישראלית ובעולם", אומר דונרשטיין. "מדובר במשבר שלא הכרנו כמותו בעבר או למדנו עליו לפני, והשבר העיקרי בו הוא מהירות ההתפתחות שלו בארץ ובעולם, השיתוק המוחלט בשווקים ובביקושים והאי וודאות לגבי הפיתרון או המהלכים העתידיים.
"בתחילת המשבר נאלצנו להתמודד עם בעיות של שרשרת האספקה עקב סגירת מפעלים בסין ובקוריאה, לצד שיבושים גדולים בהובלות הימיות והאוויריות. אחרי חודשיים ההתמודדות העיקרית הייתה עם הוצאת עובדים לחל"ת וסגירת קווי יצור המיועדים לשווקים שנפגעו בגדול כמו הקמעונאות והייצוא. ענף הבנייה הוכרז עם תחילת משבר הקורונה כענף חיוני למשק, וככזה היה המגזר היחיד שסיפק תעסוקה לששת המפעלים של רב-בריח בארץ במהלך המשבר".
דורנשטיין מסביר שהיקף הייצוא של החברה ספג מכה קשה ביותר, עם ירידה של כ-90% ממחזור ההזמנות. הסגר שהוטל במרבית מדינות העולם הוביל לצניחה מוחלטת של ענף הקמעונאות, וגם פרויקטי הבנייה ברוב ארצות היעד הופסקו.
מה אתה חושב על התנהלות הממשלה?
"המשבר הנוכחי שינה את האג'נדה של הפוליטיקאים והממשלה. במקום להתמקד בטיפול ביוקר המחייה בלבד, עכשיו הם מתעסקים בעיקר בתעסוקה. בעשרים השנה האחרונות, חלקה של התעשייה הישראלית בתל"ג ירד מכ-25% לשפל של 12%. אין כל ספק שהיום הממשלה והפקידות הבכירה באוצר, לצד התקשורת והציבור, מבינים שבניית מקורות תעסוקה יציבים וארוכי טווח בישראל בכלל ובפריפריה בפרט, הם הפיתרון היחיד לצמצום הפערים וצמצום אחוז האבטלה.
"תעשיית מזון ותרופות עצמאית, לצד תעשייה טכנולוגית ענפה של מפעלים 'שלמים', כאלה שמפתחים מוצרים חדשים וחדשניים וגם מייצרים אותם בישראל, הם המפתח לעמידה איתנה של ישראל כמדינה עצמאית. נכון להיום אין על שולחן הממשלה תוכנית מסודרת כזו. הסביבה העסקית שהממשלה יוצרת עם עשרות המשרדים שלה והצעות הרגולציה שצצות חדשות לבקרים, לא מאפשרת הקמת מפעלים חדשים בארץ ולא מעודדת צמיחה. נכון להיום יש נתק מוחלט בין הממשלה ובין היזמים בישאל. ללא ההפשטה ביכולת של העסקים בישראל להתקיים וחיסול הבירוקרטיה והרגולציה הבלתי אפשרית במשק הישראלי, המשק יעבור נמק. למדינה יש חלק מהותי בהצלחה של התעשייה ופריחתה המחודשת, ועליה לתמוך בחינוך הטכנולוגי וליזום שיתוף פעולה בין אלפי חברות ההזנק לתעשייה המסורתית. אם הדבר יקרה, ישארו בישראל לא רק מרכזי הידע, המחקר והפיתוח, אלא התעשיה כולה".
"מצב המפעלים הקטנים והבינוניים הוא חמור": דורון הלפרן, מנכ"ל הל-דור
"אבי, אברהם הלפרן, ייסד בשנת 1942 עסק לייבוא פלדה ואנו מלווים את המדינה ואת הכלכלה הישראלית במשך 80 שנה, מאז ועד היום. בשנות הפעילות הראשונות של העסק, טרום הקמת המדינה, המשק הצעיר של היישוב צמח. הערים התרחבו ומפעלים הוקמו, ופלדה הייתה מרכיב חיוני לתעשייה הצעירה. הניסיון של אבי סייע לצמיחת הענפים הללו".
בשנות ה-50, אברהם הלפרן היה ספק של חברת מקורות בראשות לוי אשכול ופנחס ספיר. "פעילותו תמכה במפעלים הלאומיים הגדולים של המוביל הארצי, ופיתוח החקלאות הישראלי שעליו התבססה אז הכלכלה. כמו כן, נדרשה פלדה לבנייה רחבת היקף של בתים עבור גלי העלייה שהציפו את המדינה בעשורים הראשונים".
דורון הלפרן הצטרף לעסק בשנת 1976. "התחלתי אז ללמוד את רזי המקצוע התובעני של ייבוא פלדה והפצתה. בשנת 1992 ייסדתי את חברת הל-דור, שמיסדה את כל הפעילויות של העסק והרחיבה אותו. הל-דור מייבאת כיום את כל סוגי הפלדה, לרבות למבנים, גשרים, תחנות רכבת ואף מיכון חקלאי. אנו מספקים כיום פלדה לעשרות מפעלים מכל גודל וסוג, לחברות בנייה ולפרויקטי התשתיות הגדולים ביותר בשנים האחרונות".
מהו המשבר הכי מאתגר שעמו התמודדה החברה שלך עד היום?
"משברים כלכליים וביטחוניים מלווים את המדינה מאז הקמתה ואין לנו ברירה אלא להתמודד, להיות תחרותיים ולהמשיך לשרת את הלקוחות. מלחמת לבנון שפרצה בשנת 2006 הייתה הפעם הראשונה שהתפתח איום משמעותי, ישיר ומתמשך על העורף הישראלי ועל המשק, הרבה יותר ממלחמת המפרץ. אני זוכר את הפגיעה בנמל חיפה שגבתה קורבנות רבים ושיתקה את הנמל, כפי שקרה גם לאתרים אחרים. החברה שלי אמנם לא נפגעה כלכלית או פיזית, אך חדרה בי ההכרה שישראל בסופו של דבר פגיעה וקל לשתק את המשק. אני מקווה שאנו ערוכים כיום להתמודד עם איומים דומים בעתיד".
איך אתה מתמודד עם המשבר הנוכחי?
"התעשיה הישראלית וענף הבנייה הוכיחו את עצמם כעוגן של יציבות בחודשי המגיפה, והייצור והבנייה נמשכו כמעט בהיקף המלא. בהתאם, גם הביקוש לפלדה נשאר יציב למדי ובתחום הספציפי שלי אין תחושת משבר. לא הוצאתי אף עובד לחל"ת. יחד עם זאת, מצב המפעלים הקטנים והבינוניים הוא חמור ורבים מהם יתקשו לשרוד. אני מודאג מכך בעיקר כאזרח ישראלי ולא כאיש עסקים".
מה הדבר שהכי קשה לך להתמודד איתו?
"אני קשור מאוד לעובדי החברה ומלווה אותם גם בחייהם המשפחתיים ובפיתוח הקריירה שלהם. כשעובדים ועובדות או בני משפחותיהם נקלעים לקשיים אישיים, במיוחד בריאותיים, הדבר מצער אותי מאוד ואני עושה כל מאמץ לסייע. יש עובדים ועובדות שמלווים אותי עשרות שנים וכאביהם בשעת צרה הם גם כאבי".
מה צופן העתיד?
"ירשתי מאבי את האופטימיות וגם את הסיבות לאופטימיות: אנחנו תומכים בצמיחתה של הכלכלה הישראלית והתשתיות של המדינה, וכאנשי שטח אנו עדים יום יום לכושר הביצוע, למקצוענות ולתושייה של מנהלי המפעלים, מנהלי חברות הבנייה והאחראים על פרוייקטי התשתית. אי אפשר להתעלם מהבעיות ומהקשיים בדרך אך בסופו של דבר ההישגים הם רבים ומרשימים. אני אופטימי וגם גאה מאוד להיות שותף בבניית הארץ".
"כואב לי לראות את מצב תעשיית המזון המקומית": פנינה רוקח, מייסדת מפעל "מן"
פנינה רוקח, בת 96 מראשון לציון, ייסדה את המפעל של חברת העוגיות והופלים "מן" הישראלית והותיקה לצד בעלה מנחם ז"ל. המפעל, שבשנותיו הראשונות היה קואופרטיב, עבד מסביב לשעון כדי לייצר מגוון ופלים ומאפים. מנחם עבד מבוקר עד לילה בתנורים, ופנינה הובילה בעצמה את קופסאות הפח של הופלים לכל רחבי הארץ בסוסיתא הקטנה. במרוצת השנים המשיך המותג להתפתח ועבר מהדור השני לשלישי.
מה המשבר הכי מאתגר שעברת עם העסק?
"האתגרים והקשיים ליוו אותנו עשרות שנים, וזה אף פעם לא היה קל. אני לא אשכח כיצד בשנות ה-60 נאבקנו כדי לשרוד ולהמשיך לייצר – המצב הכלכלי לא היה פשוט והיה קשה מאוד להחזיק את המפעל, הן כלכלית והן פיזית, במיוחד עבור בעלי מנחם ז"ל שעשה הכל במו ידיו ועבד מסביב לשעון. זה אפילו הגיע למשא ומתן מתקדם עם אחד הקיבוצים בצפון למכירת המפעל. לשמחתנו, המכירה לא יצאה לפועל. הילדים הצטרפו, ואנחנו ממשיכים להתפתח ולהתקדם עד היום".
פנינה מספרת על משבר משמעותי נוסף במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1990. "עברנו ממפעל של 1200 מטר בבני ברק למפעל של 13 דונם ברמלה. קלטנו ציוד חדיש למחלקת הוופלים, וקו יצור גדול, חדש ומשוכלל למחלקת העוגיות – תחום חדש שנכנסנו אליו. המלחמה פרצה במהלך עבודות ההרכבה של הציוד החדש, והטכנאים המומחים שהגיעו מגרמניה, אוסטריה ואיטליה עזבו בבהלה את הארץ. נשארנו לבד עם מפעל חצי מורכב ונאלצנו לסיים את הרכבת הקווים בעצמנו, בלי שהיה לנו ידע מוקדם. טכנולוג המזון המומחה, שהיה צריך להגיע לארץ מחו"ל כדי להריץ את הקווים, סירב אף הוא להגיע, ונאלצנו לפתח פורמולות ומתכונים לבד, תוך ניסוי וטעייה".
איך את מתמודדת עם המשבר הנוכחי?
אני נמצאת בדיור מוגן ושומרת על עצמי, במיוחד בגילי. אני מחכה שיסירו את המגבלות ואוכל שוב לראות את הילדים, הנכדים והנינים וגם לבקר במפעל ובקווי הייצור. בזמנים כאלה אני בכלל לא מגיעה לעסק, אפילו לא לבקר. אני סומכת על הילדים והנכדים שמנהלים את המפעל בהצלחה בימים קשים אלה".
"אני אשת עבודה. התחלתי עם בעלי את עבודת הייצור לפני 65 שנה, ראיתי והכרתי את כל יצרני המזון בישראל וכולנו היינו אנשי עמל שעבדו קשה לפרנסתם במטרה לפתח ולהגדיל את הייצור המקומי כחול-לבן. בעבר הייתה גאווה להיות יצרן מקומי, באמת נתנו פה כבוד למוצרים ישראלים – וככה גם צמחנו וגדלנו. כואב לי לראות את מצב תעשיית המזון המקומית, את המפעלים הרבים שנסגרים וכמויות הייבוא מחו"ל. זה יהיה מאוד עצוב שהתעשייה שבנינו לפני 70 שנה בקום המדינה תעלם מפה.
"יחד עם זאת, אני תמיד משתדלת להיות אופטימית. לאורך שבעה עשורים בעסק ראיתי כבר הכל – ותמיד התאוששנו והתחזקנו. גם את המשבר הכלכלי הזה נעבור, זה יכול לקחת תקופה ויהיה קשה, אבל אין לי ספק שנצא מזה מחוזקים".
"השקל נותר אחד המטבעות החזקים": דוד וולף, מנכ"ל משותף במצות אביב
מפעל מצות אביב הוקם בשנת 1946 בבני ברק. "סבי ישראל דננברג והורי שרה ואליעזר וולף הקימו אותו יחד. אני הצטרפתי למפעל בשנת 1970, אחרי שעבדתי באגף התקציבים במשרד הביטחון ובחברה להשקעות של בנק דיסקונט", מסביר דוד וולף, מנכ"ל משותף בחברה. "אני עורך דין וכלכלן במקצועי. אחי נועם בוגר מדעי האפייה בלונדון, ובני רועי סיים לימודי אפייה בקורדון בלו והוסמך במנהל עסקים באוניברסיטת קורנל".
וולף מדגיש שהמפעל נחשב חיוני מיום הקמתו. "הסיבה הראשונה היא ייצור מצות לחג הפסח, אך במשך השנים המפעל ייצר גם ביסקוויטים שהיו חלק ממנות הקרב בצה"ל. בנוסף, מצות הן תחליף ללחם. בעיתות חירום צריכתן עולה באופן משמעותי הודות לחיי המדף הארוכים".
מה היה המשבר הקשה ביותר שחוויתם בעסק?
"המצוקה הקשה ביותר שחוויתי במפעל הייתה בחודש מרץ 1986, כאשר שריפה כילתה את רוב מלאי המצות לפסח. החשד הלא מאומת היה שמדובר באירוע חבלני. שיקמנו את המפעל במהירות וחזרנו לייצור בתוך כמה ימים. הלקח שלמדתי מהאירוע היה שעלינו לפזר את מלאי הפסח גם למחסנים חיצוניים. מעבר לטראומת השריפה, היינו מבוטחים בחברת ביטוח הסנה, שהייתה בכינוס נכסים והיה חשש כבד שלא תוכל לכסות את הנזק הכבד. בסופו של דבר הסנה עמדה בכל התחייבותיה ושילמה לנו את מלוא הנזק, לרבות אובדן רווחים".
איך התמודדתם עם משבר הקורונה?
"הביקוש למצות היה חסר תקדים. התארגנו לעבודה של 24 שעות בשתי משמרות של 12 שעות כל אחת. חששנו שאחד העובדים יחלה וניאלץ להפסיק את הייצור, אז מילאנו בדייקנות את כל הוראות משרד הבריאות. עבודה במתכונת הזו, כולל בימי שישי, הייתה כרוכה בעלויות גבוהות ובלתי צפויות בגין שעות נוספות. בנוסף, כמפעל עתיר ייצוא, בעיה שמעיקה עלינו במיוחד היא חוזקו של השקל לעומת הדולר. למרות המשבר במשק והאבטלה המאסיבית, השקל נותר אחד המטבעות החזקים בעולם".
"אני אופטימי לגבי עתיד המפעל, ובעיקר בפיתוח מוצרי בריאות. משבר הקורונה הוכיח שענף המזון לא נפגע, ובמקביל צריכת מוצרי הבריאות נמצאת בעלייה מתמדת ושטחי המדף המוקצים להם ברשתות השיווק הולכים וגדלים. אנו בתהליכי פיתוח של מוצרי בריאות ומשקיעים במחקר ובפיתוח ובמיכון מתאים".