הבוקר שלי התחיל בתחנה המרכזית בתל אביב, קומה 7, קו 60, עם האיש הזה.
יחד עם עוד נוסעת עליתי על האוטובוס. בירכתי את הנהג בבוקר טוב. הוא לא ענה, אבל הדליק סיגריה ובזמן שהנוסעת ואני ניסינו לשלם ללא הצלחה (המכשירים לא עבדו וגם לא האפליקציה), האוטובוס שלנו כבר דהר על הכביש לכיוון המסגר והתמלא בעשן הסיגריה אותה החזיק הנהג מחוץ לחלון. זה לא כל כך עבד מבחינתנו הנוסעות.
ניגשתי אליו לעדכן אותו שלא ניתן לשלם וביקשתי שיכבה את הסיגריה.
"אני בהפסקה", אמר הנהג שגם לא עטה מסיכה (מזל שלא ביקשתי גם את זה).
"איך הפסקה ואנחנו נוסעים?", שאלתי.
"ככה. בהפסקה", הוא אמר ובזמן שאני מכוונת את המצלמה עליו בידיים רועדות, רועדות כי מבינה שזה לא הולך לכיוון טוב, אבל שוכחת ללחוץ על כפתור ההפעלה.
הוא קלט את הטלפון הנייד המכוון אליו.
"הנה, זרקתי אותה", הוא אמר, "לכי שבי במקום שלך או שתרדי מהאוטובוס".
הלכתי למקום שלי.
"את זבלה, זה מה שאת", צעק הנהג ואמנם ישבתי בחלק האחורי של האוטובוס ועם אוזניות, אבל המילים היפות שלו הגיעו אליי, "מה עם לשלם? את נוסעת בלי לשלם?", הוא צעק ולמרות שניסיתי להסביר לו שהמכשירים לא עובדים וגם התקוממתי על המילה "זבלה", זה לא הפריע לו להמשיך לצעוק לי שאני נוסעת בלי לשלם לאורך כל הנסיעה. דווקא את הנוסעים החדשים שעלו הוא עדכן בבעיית התשלום.
בשלב "הזבלה" כבר הייתי בהתכתבות עם הדובר של דן. חשבתי על האיש הזה מול אישה שהיא לא אני, אלא נניח, אישה מבוגרת מאד. מישהי שאינה דוברת עברית טובה, קשת יום, שעשן הסיגריות מציק לה והיא מבקשת ממנו שיכבה את הסיגריה, מה שלא היה אמור לקרות מלכתחילה, והוא מבטל אותה, כפי שביטל אותי, יודע שאין לה מה לעשות בנידון, שאין לה מספרים של דוברים בנייד, שמקסימום היא תגיש תלונה, אבל ממילא העברית שלה לא מספיק טובה והיא בטח תוותר. חשבתי על גסות הרוח והאלימות שמקיפה אותנו יום יום וכמה היא מכבידה על החיים כאן ושנעשינו אדישים לזה או מיואשים מזה, אבל אי אפשר לחיות ככה.
הדובר הגיב מיד. הוא ביקש את פרטי האוטובוס ואת פרטי הנהג. הוא כתב "אם יתנגד (למסור את שמו), תגידי לו שזו הנחייה של דובר דן".
הפעם זכרתי להפעיל את המצלמה.
"הדובר של דן מבקש את הפרטים שלך", אמרתי לנהג.
"הדובר של דן? אני לא עושה לו חשבון. תגידי לו. בואי, אני אגיד לו", הוא השיב.
"אני מתכתבת איתו בווטסאפ".
"תגידי לו שאני לא עושה לו חשבון".
העברתי את הסרטון לדובר, הוא איחל לי יום רגוע ושהעניין בטיפול.
חזרתי למקומי.
"דובר של דן!", צעק הנהג וצחק בקול רם, "תגידי לו שיבוא לנהוג בעצמו. יפטרו אותי! אף אחד לא יפטר אותי, אין להם מספיק נהגים. את יכולה להמשיך להנהן לך בראש ואת יכולה לרדת מהאוטובוס", הוא צעק וצחק שוב, למרות שלא הנהנתי בכלל, להפך, הייתי קפואה, הידיים שלי רעדו. האיש הזה הפחיד אותי. לא רציתי יותר לשמוע אותו, לכן שמתי מוזיקה וכשהגיעה התחנה שלי נמלטתי מהאוטובוס.
הלוואי וזה לא היה קורה. הלוואי וזה לא יקרה לאף אחד אחר. לא כי קרתה פה איזו דרמה גדולה - יש סיפורים קשים יותר, וכמי שנוסעת לא מעט בתחבורה הציבורית, ברור לי שהאיש אינו מקרה מייצג - אלא כי זהו סיפור די באנלי ומוכר של אלימות וגסות רוח בו אזרחי ישראל נתקלים מדי יום, בגרסאות שונות, במידות שונות, והלוואי והיה אחרת בינינו.
תגובת חברת דן: עם הגשת התלונה, הנהג זומן לברור משמעתי במשרדי החברה לשמיעת גרסתו ולקבלת החלטה.
לצד המשך תמיכה, טיפול, דאגה ומסירות לציבור הנהגים ולעבודתם המאתגרת, חברת דן מגלה ותמשיך לגלות אפס סובלנות כלפי נהגים ועובדים אשר לא יכבדו את ציבור נוסעי דן.