"המדינה לא יודעת לתת מענה": מה עומד מאחורי גיוסי ההמונים של החטופים

24 שעות בלבד נדרשו למשפחתו של שורד השבי, ירדן ביבס, לגייס מהציבור חמישה מיליון שקלים. סיפורו של ביבס, שאיבד את אשתו שירי ושני ילדיו הקטנים בשבי חמאס, נגע לליבם של רבים. "ירדן החליט שהוא רוצה לחיות", כתבה עופרי, אחותו, בפייסבוק. "המטרה של גיוס ההמונים שפתחנו, היא לאפשר לו את זה".

גם קמפיין הגיוס לטובת אלי שרעבי, שורד שבי נוסף שאיבד אף הוא את משפחתו באירועי ה-7 באוקטובר, הצליח לגייס לטובתו שלושה מיליון שקל תוך זמן קצר. "לא יכולתי לדמיין שנגייס כל כך הרבה", מודה שרון אדן, חברו הטוב של שרעבי, שעמד מאחורי הקמפיין.

זה כבר הפך לריטואל. כל שורד שבי ששב במהלך העסקה הנוכחית, "זוכה" מיד לקמפיין משלו: ארבל יהוד, אוהד בן-עמי, אור לוי, יאיר הורן, משפחתו של אוהד יהלומי ז"ל ומשפחתו של עומר ונקרט. הצרכים מוגדרים על ידי יוזמי הקמפיין: רכישת דירה עבור יאיר הורן ואחיו, איתן, שעדיין חטוף; "בניית הזוגיות מחדש וקירוב המשפחה" בבית פיזי חדש, במקרה של בן-עמי; או קריאה לסייע לעסק המשפחתי אחרי שנה וחצי של מאבק, במקרה של משפחת ונקרט שבבעלותה עסק למכירת יין.

"כל משפחה והסיפור שלה", אומר גיל דיקמן, ממובילי המאבק ובן דודה של כרמל גת, שנרצחה בשבי. "הצרכים הם לא אותם צרכים, שונים ממשפחה למשפחה ובסוף כל אחת מחליטה על הצרכים שלה. יש שורדים שחוזרים הביתה ויש כאלה שאין להם כרגע בית".

אבל הם יקבלו בית בסופו של דבר.

"עדיין לא ברור מה הם יקבלו מהמדינה, ואני לא חושב שרשויות המדינה יידעו לתת את המענה לאסון שנפל עליהם. מעבר לזה, יש את חוסר האמון במוסדות המדינה, כך שלא מדובר במשהו שאפשר לסמוך עליו. בכל מקרה, המשפחות מפרגנות זו לזו ומסייעות זו לזו ובוודאי שלא מסתכלות בצרות עין".

הצלחה של קמפיין תלויה ביכולת לכבוש את לב הציבור

לכאורה, גובה התגמול של המדינה לשורדי השבי ידוע. האם זה מספיק? זאת כבר שאלה אחרת. השורדים מקבלים כרטיס נטען ובו 10,000 שקל ועוד מענק של כ-50 אלף שקל; תגמול אוטומטי למשך שנה בגובה השכר של חטוף ערב השבעה באוקטובר (זאת מתוך הנחה ששורד שבי יתקשה לחזור מיד לעבודה). בתום השנה, יקבל השורד קצבה חודשית בסכום מצטבר של כ-8000 שקל.

בנוסף, זכאים השורדים לשתי שעות שבועיות של טיפולים נפשיים לכל החיים, טיפולים אלטרנטיביים עד לגובה 6000 שקל בשנה, שיקום תעסוקתי, ליווי אישי, הלוואות וכיסוי הוצאות במידת הצורך, מענק של כ-120 אלף שקל פטור ממס לרכישת רכב, השתתפות בשכר דירה למי שאין ברשותו דירה ועוד. היטיבה להגדיר עופרי ביבס בפייסבוק: "המדינה מסייעת בפן הכלכלי, בעיקר במענקים, אבל לפי מה שאני מבינה, רובם חד פעמיים או תקפים לשנה. אנחנו מבינים שקדימה הוא כנראה יצטרך יותר".

שאלת ההצלחה של קמפיין גיוס תלויה ביכולת לכבוש את לב הציבור. באופן טבעי, הטרגדיות של שרעבי וביבס הן הקשות ביותר. "הסיפור של ירדן ביבס שחוזר לחיים מעורר השראה מבחינת הרבה מאוד אנשים", אומר דיקמן. "ואותו דבר אלי שרעבי, שימים ספורים בלבד אחרי שחזר מהשבי נסע לארה"ב כדי לעזור במאבק להחזרת החטופים שנשארו. אנשים פותחים את הלב ואת הכיס".

המשפחות מבינות שמדובר בזמן זהב מבחינתן, סמוך לחזרה מהשבי ולפני שהציבור אולי ישכח מהן. מנגד, ישנם מבין שורדי השבי שמשפחותיהם לא יצאו בקמפיין מימון עד כה: שגיא דקל-חן, גדי מוזס ועופר קלדרון, שכפי שהסבירה גיסתו, שרון קלדרון, מתנגד לכך ברמה העקרונית, שכן המדינה היא שצריכה לממן את שיקומם של שורדי השבי.

על אותו משקל, יש בין השורדים שווים ושווים יותר: התצפיתניות, למשל, נהנו ממחווה של קניון איילון, שנסגר עבורן לטובת שופינג פרטי. מקבוצת עזריאלי, הבעלים של קניון איילון, לא הגיבו לשאלה אם השופינג היה במימון הקניון. שורדת השבי אמילי דמארי, קיבלה מכונית ב.מ.וו חדשה מאיש העסקים החרדי והפעיל החברתי, שי גראוכר.

התוצאה של הגיוסים וה"מתנות" היא חוסר שוויון בין שורדים ומשפחותיהם. עד כדי כך שכמעט אפשר לומר שמי שעשה קידום מוצלח יותר, הצליח לגייס יותר. "השאלה אם יצליחו לגייס או לא", מודה גורם המקורב למשפחות החטופים, "תלויה הרבה במסגור של הקמפיין".

במילים אחרות, בכישורים תקשורתיים של הסובבים של שורד השבי. אולי יש כאלה שפספסו את המומנטום, שלא הספיקו "לעלות על העגלה".

כל משפחה צריכה "להכות בברזל בעודו חם"?

"זה יוצר שונות בין משפחות", אומר בני קרייתי, טייס לשעבר שנלקח בשבי הסורי לפני כ-50 שנה ומתנגד לגיוס ההמונים. "ההצלחה שלהן תלויה בבולטות התקשורתית, אבל זה לא מה שצריך לקבוע את היקף הפיצוי שהן יקבלו. המדינה הייתה צריכה לקחת אחריות, עם כללים ברורים ולהקצות את המשאבים הדרושים. אם יש מספיק כסף לכספים קואליציוניים, אז אפשר לקחת את הכסף הזה ולהשקיע באותם אנשים".

"רצינו שיהיה לו שקט נפשי, שלא יצטרך לחשוב פעמיים"

קמפיין גיוס המונים לשורד שבי מתארגן, כאמור, סמוך לחזרתו. במקרה של שרעבי, קבוצה מחבריו החליטה להוביל את המיזם. "הרעיון בא מתוך רצון לתת לאלי", מספר אדן, חברו הקרוב. "ידענו שיש הרבה אנשים שאוהבים אותו ורוצים לתת. לא ידענו מה המדינה נותנת, לא ידענו מה מצבו הכלכלי, מה קורה למשל אם הוא לא ירצה לחזור לקיבוץ, מה קורה אם הוא רוצה לצאת לשנה לחו"ל, לחשוב. כשבדקנו, הבנו שמה שהמדינה נותנת לא מספיק. בטח לא מספיק למצב שבו אתה לא מסוגל לחזור לעבודה. אפילו טיפולים רפואיים. יכול להיות שהמדינה נותנת רופא כזה ויש רופא שעולה פי שלוש, ואלי ירצה ללכת אליו.

"לא ידענו באיזה מצב הוא חוזר נפשית. בינתיים הוא נראה חזק ומתמודד, אבל אלוהים יודע מה יהיה. כל דבר אפשרי ורצינו את הבטחון הזה שאם הוא צריך להיות שנה ליד אמא שלו, הוא יהיה מכוסה. יש גם הבנה שכל הגופים המעורבים לא יכולים לכסות כל דבר שהוא ירצה. לכן עלה הרעיון לצאת בקמפיין שייתן לו את השקט הנפשי, שהוא לא יצטרך לחשוב פעמיים כשהוא צריך משהו".

12 שעות בלבד מרגע השקת הקמפיין, הוא הגיע ליעד הגיוס של שלושה מיליון שקל. "יש קבוצה שניהלה את המהלך ועוד 150 אנשים שהתנדבו להפיץ את הבשורה. מכל המקומות הגיעו אלינו. היו אנשים שחשדו שזה תרגיל עוקץ, ואני מבין את זה. אולי גם אני הייתי מגיב ככה. הייתה לנו גם תקלת סליקה, במהלך אותו יום לא ירדתי מהמחשב לשנייה אחת. פנו אליי גם אנשים שרצו לתרום אבל לא ידעו איך לעשות את זה טכנולוגית".

שמעת הסתייגות מהקמפיין?

"לא, כי אני מניח שמי שמסתייג לא דיבר איתי בכלל. על הקמפיינים הקודמים שמעו פחות, כי אלי הוא מקרה מיוחד מבחינת הטרגדיה האישית. הוא חזר מאוד רזה וזה נגע לאנשים בלב".

הריאיון של שרעבי אצל אילנה דיין התקיים כשהקמפיין כבר הגיע לסופו, ואדן מודה, חצי בצחוק, שאם היו יודעים מה יהיה האפקט שלו – היו מתזמנים את הקמפיין סביבו. את שרעבי עצמו יידעו החברים רק תוך כדי תנועה. "חששתי שהוא יבקש ממני להפסיק", מודה אדן. "התגובה הראשונה שלו הייתה 'בשביל מה אני צריך בכלל כסף'. לא התייחסתי לזה יותר מדי, כי הוא לא יודע למה הוא יצטרך את הכסף. בעוד חודשיים יכול להיות שהוא יחשוב אחרת. אמרנו לו: תעשה הנצחה לליאן (אשתו של שרעבי, שנרצחה ב-7 באוקטובר –ה.מ) והבנות. בדיעבד, המצב הרבה יותר טוב משחשבתי. ידעתי שהוא חזק, אבל הוא באמת מתנהל בצורה מעוררת הערצה".

יכול להיות שיש משפחות שלא יוצאות לגיוס המונים, כי אין את הקשרים והמעטפת הזו?

"אני יודע על אחד או שניים. אלי גם אמר לנו על זה משהו. שבוע אחרי שהוא חזר הוא אמר: אני בר מזל, קרה מה שקרה אבל יש לי משפחה וחברים מדהימים ולא לכולם יש את זה, והוא צודק. זה עצוב, אבל זה המצב. יש אחרים שמצבם פחות שפר עליהם".

התבקשתם לעזור לאחרים?

"זה לא שאני מומחה לקמפיינים, אבל אני בקשר, יצא לי לדבר עם ראש עמותה או שניים, לגבי איך אפשר לתרום, לקדם דברים מסוימים".

אתה חושב שהעובדה שהטרגדיה של אלי יותר קשה, עזרה לגייס יותר מאשר במקרים אחרים?

"אני חושב שהיה לזה משקל. כשניהלתי את הקמפיין, היו טקסטים שלא אהבתי. למשל, שחרב עליו עולמו. לא חרב עליו עולמו, הוא איבד הרבה, אבל נשאר לו הרבה: יש לו חברים, יש לו משפחה, הוא בנאדם מדהים. כל אחד שם עבר גיהינום, אבל אני מניח שסיפור כזה משפיע ואנשים עושים הבחנה בין המקרים. הצורך קיים אצל כולם, ולאנשים יש את הרצון לתרום, ומי שלא רואה את הצורך, זה גם בסדר. הייתי מצפה שהמדינה תדאג להם עד הסוף, אבל המדינה לא דואגת להרבה אחרים – לניצולי שואה, לקשישים. המדינה באופן כללי מורידה מעצמה מחויבויות".

"המדינה שלנו לא יודעת להיות נדיבה"

הצורך של משפחות לנקוט בדרכים לא פורמליות כדי לגייס כסף מביא גם למקרים תמוהים. כך, למשל, התברר שהעמותה שגייסה את הכספים עבור ביבס, מעסיקה את חמשת בעלי התפקידים הבכירים בה בשכר עתק. היו ברשת מי שתהו כמה מתוך הכסף שגויס אכן יגיע בסופו של דבר לידיו של ביבס.

"אני חושב שגיוס המונים זה דבר נורא", טוען קרייתי, "כי המדינה היא זו שצריכה לקחת אחריות, וזה לא נורמלי שבאה בחורה צעירה שהייתה בשבי ומקבלת מכונית במתנה. זה עושה לה שירות רע מאוד, גם לה וגם לכל אלה שמסביבה. זו אחריות של המדינה להציע להם ליווי. הנושא הזה, עם כל היופי של ההתגייסות הציבורית למען השורדים, הוא יותר סימן לחולשה של המדינה, ואני לא בטוח שהוא ראוי. זה יוצר שונות בין המשפחות"

קרייתי שהה חודשיים בשבי הסורי. הרבה פחות מהשנה וחצי של החטופים ששבו באחרונה, אבל משך הזמן הוא כמובן לא ההבדל היחיד: "אין ספק שיש הבדל גדול בין שבי כמו שלי לבין מה שקרה עם החטופים", אומר קרייתי. "כטייס חיל אוויר שהיה במשימה אחת מבין מאות משימות דומות, הייתה לי מוכנות נפשית למצב של נפילה בשבי, וידעתי שיש מדינה שעומדת מאחוריי. כשאני נפלתי בשבי, חזרו השבויים ממצרים, ולמרות שהיה לי שבי מאוד קשה ומאוד אינטנסיבי, הרגשתי חלק ממדינה שכולה עומדת מאחוריי. כאן רוב האנשים היו אזרחים שנחטפו הבתים או מתוך מסיבה, כך שאין איזו מוכנות, יש רק הלם".

מעבר לזה שלא הייתה להם מוכנות, הם גם נוכחו לדעת שאין ממש מדינה שעומדת מאחוריהם.

"נכון, לכן ההלם הוא גדול. אין לי ספק שמבחינה נפשית יש קושי גדול לחזור לחיים לאחר מכן. העובדה שיש ויכוח ציבורי על הנושא ולנוכח כל מה שקורה בפוליטיקה, יוצרת קושי נפשי והסתגלותי גדול מאוד לאלה שמגיעים. התוצאה היא שאנשים שהיו באותו מצב, מקבלים יחס שונה.

"התפקיד של המדינה הוא לדאוג ולתת להם מה שהם באמת צריכים. זה לא אומר למלא כל בקשה, אבל כן להיות נדיבים, והמדינה שלנו לא יודעת להיות נדיבה"

וגם כשהמדינה מממנת, הבירוקרטיה הורגת.

"נכון. אני למשל נפצעתי בצד ימין, נותחתי ו'שופצתי' וקיבלתי אחוזי נכות. יום אחד אמר לי מישהו שאחוזי הנכות שלי נשמעים לו נמוכים מדי. לא ייחסתי לזה חשיבות, המשכתי בצבא קבע והצלחתי בדרכי העסקית, ואז הסתבר שאני לא מקבל אחוזי נכות על הפציעה בפנים כי מישהו בוועדה כתב בטעות שהפגיעה היא בצד שמאל. באתי לאגף השיקום ואמרתי להם שאני מוכן לוותר על 20-30 אלף שקל פיצוי, אבל הם לא הסכימו לתקן.

"או למשל, כשנפצעתי, נשברו לי הרבה מאוד שיניים. נקבע שאני זכאי לטיפול שיניים לכל החיים. כשהלכתי לקבל אותו, אמרו לי שאני לא זכאי. ביקשתי את התיק שלי, סחבו אותי כמעט שנה רק בשביל לצלם את התיק, שבדף הראשון שלו כתוב שאני זכאי לטיפול שיניים לכל החיים.

"מה אני מנסה לומר? שהבעיה הגדולה היא היחס שהמדינה נותנת. זו התנהלות מאוד מנוולת של המערכת, ולכן בראייה שלי אותם גיוסי המונים לא רק שהם לא נכונים, אלא הם גם מהווים נזק לטווח ארוך לאותם אנשים. גם אם אתה רוצה שאנשים ישתקמו, אתה חייב לתת להם לבנות את עצמם, אחרת, לטווח הארוך הם לא ימצאו את עצמם. תהליך השיקום של מי שחווה חוויה מטלטלת מהסוג הזה מתחיל בזה שהוא בונה לעצמו את החיים, ולא שכל דבר באים ודוחפים לו ליד. אני גם לא הייתי רוצה להרגיש שמישהו עשה לי טובה".

בנושא הזה יש לומר כי אתמול (ה') התפרסמה הודעה משותפת של משרד הביטחון, הביטוח הלאומי ומנהלת החטופים והשבים במשרד ראש הממשלה, כי הם מקדמים הליך חקיקתי שיוביל להרחבת הזכאויות לחטופים ששבו מהשבי, ולפיו כל חטוף, אזרח או חייל, שנחטף בשבעה באוקטובר ושב מהשבי בחיים, יהיה זכאי באופן אוטומטי ומבלי להתייצב בפני ועדה רפואית, לזכויות להן זכאי נכה צה"ל או נפגע פעולות איבה, שנקבעה עבורו דרגת נכות 100%.

על פי התזכיר שיובא להערות הציבור, הכרה זו היא לצמיתות וכוללת את כלל הזכויות והזכאיות בתחום הנפשי, הרפואי, התעסוקתי, לימודים, דיור, רכב, פטור מלא ממס וזכויות נוספות. בנוסף, מודגש כי כל פדוי שבי שנחטף בשבעה באוקטובר יהיה זכאי לטיפול רפואי על חשבון המדינה ללא מגבלת זמן. "קידום התיקון מוצע בהתאם למצב החטופים שחזרו לאחר שהות ארוכה בשבי וראיה הוליסטית של הטיפול בהם ולאור הניסיון השיקומי והרפואי שנצבר בתקופה האחרונה במסגרת הטיפול והליווי של השבים, ממנו עולה המצב המורכב והטראומטי אותו חוו, עם השפעות רחבות טווח במישור הפיזי, הנפשי והתפקודי".

אין הצדקה לתת לכולם אותו דבר

על אף שקרוב משפחתה, עופר קלדרון, בחר שלא לצאת בגיוס המונים, ועל אף שהיא ובעלה, אחיו של קלדרון, לא עובדים כבר שנה וחצי, שרון קלדרון לא חושבת שיש מקום לביקורת על גיוס המונים של משפחות. "אם יש לכם ביקורת", היא כתבה בדף הפייסבוק שלה, "תפנו אותה לממשלת ישראל שלא באמת דואגת לחטופים. לא לאלה שנשארו מאחור ולא אלה ששבו".

"מדינת ישראל, כמו שפישלה ב-7 באוקטובר, ממשיכה לפשל", אומרת קלדרון בשיחה עם mako. "המענק הרבעוני הראשון היה צריך להינתן לפי סרגל, באופן זהה לכולם, אך מאז עברו הרבה ימים, ואין הצדקה לתת לכולם אותו הדבר. צריך לראות מי במאבק. אני לא עובדת כבר שנה וחצי ולא רואה את עצמי חוזרת לעבוד בזמן הקרוב, וגם ניסן (בעלה, אחיו של עופר – ה.מ). ואני צריכה לחשוב מאיפה אני משיגה כסף ללימודים של הבן שלי".

חשבתם לצאת במימון המונים אתם?

"בזכות מה? בזכות זה שאני 'גיסה של'? מי שמקבלים מימון מהמדינה הם הורים, בני זוג וילדים של שורדים. בעלי הוא 'רק' אח של חטוף ואני 'רק' גיסתו. "לא ספרו אותי עד היום וממשיכים בהתעלמות מכל מה שעשיתי למען עופר ושאר החטופים", היא כתבה בדף הפייסבוק שלה, והוסיפה: "אם נתקלתם בגיוס המונים למען חטוף זה או אחר, אל תעבירו ביקורת!!! אם אתם רוצים ויכולים – תתרמו. אם לא, אז פשוט תשתקו ותעברו הלאה".