"בארץ אתה שחור. זו עובדה. קודם כל מסתכלים על צבע העור שלך. זה עצוב אבל זו המציאות. תמיד יתייחסו אליך כאחד שלא יכול להצליח בחיים בגלל שאתה אתיופי. ככה החברה הישראלית מסתכלת עליך. בהתנשאות, בזלזול, בבוז. החברה בישראל היא גזענית שלא יכולה להכיל ולקבל שגם צעירים מבני העדה יכולים להצליח בעסקים. אם אתה אתיופי ופותח עסק, לרוב זה נועד לכישלון. באתיופיה צבע העור שלך לא חשוב. כולם שווים ויותר קל לפתוח עסקים ולקנות דירות. בארץ הסיכוי שלך לקנות דירה הוא אפס".
המונולוג הכואב הזה שייך למשה (שם בדוי), צעיר ישראלי שעבר לאדיס אבבה והקים עסק בתחום הסלולר. עשרות צעירים שהוריהם עלו מאתיופיה החליטו לעשות את הדרך ההפוכה, לעזוב את ישראל ולהקים עסקים במדינה. הסיבה: ייאוש מהאווירה בישראל – חברתית וגם עסקית. עבור חלקם זו הייתה ההחלטה הטובה בחייהם – הם מגלגלים מיליוני שקלים בשנה מרווחים מעסקאות נדל"ן.
"אתיופיה הפכה ללהיט החם של השקעות באפריקה. צעירים מקומיים שעזבו לארה"ב וישראלים שנולדו באתיופיה או כאלה שנולדו בה ועלו לארץ עם הוריהם הבינו שבישראל הסיכויים שלהם לפתוח עסקים ולהרוויח קטנים מאוד, אפילו קלושים", טוען חבר הכנסת לשעבר אדיסו מסאלה. גם הוא עזב את הארץ לפני 9 שנים אחרי שלא הצליח להיבחר לכנסת ולאחר מכן לא הצליח למצוא עבודה בישראל. כיום הוא מנצל את ההיכרות שלו עם שני העולמות, זה הישראלי וזה האתיופי, כדי לשווק חברות ישראליות שרוצות להיכנס לשוק האתיופי.
"חלק מהצעירים עזבו את הארץ, מכרו את רכושם ועברו להתגורר באתיופיה ועושים כסף בתחום הנדל"ן והחקלאות", הוא מתאר. "הנדל"ן באדיס אבבה רותח. מחירי דירות בשכונות יוקרה זולים משמעותיים מאשר בישראל. הרווחים עצומים. מחירי הדירות כל הזמן עולים. זו מדינה עם פוטנציאל ענק. השלטון מעודד השקעות זרות והצעירים מבני העדה גילו את המדינה. רובם מן הסתם לא היו מצליחים בישראל. החברה בארץ עדיין לא מסוגלת לפרגן לעולים שפותחים מסעדות או חברות. הכישלון ידוע מראש".
לא רק אנשי נדל"ן נוהרים בחזרה אל המדינה האפריקאית. גם חיילים משוחררים, חלקם יוצאי יחידות מובחרות, שהתקשו למצוא עבודה בישראל מוצאו את עצמם באתיופיה והם עוסקים בתחום האבטחה של תשתיות ושל מתקני סלולר.
"יש לי חבר ששירת בדובדבן. סיים בהצטיינות, סיכן את חייו למען המדינה ובישראל מצא עבודה בתחום האבטחה. הוא החליט לעבור לגור באדיס אבבה ולעבוד בהוראה באחד מבתי הספר", מספר משה, " חבר אחר שירת בסיירת צנחנים וגם עזב את הארץ כדי לעבוד בתחום החקלאות והנדל"ן. מה שיפה באתיופיה זה שכולם שווים וצבע העור שלך לא משנה לאף אחד. קל יותר לעשות פה עסקים, אין ביורוקרטיה כמו בארץ ולא פחות חשוב אין פה גזענות".
תנופת בנייה
משהו טוב עובר על אתיופיה בשנים האחרונות. חברות סיניות משקיעות מיליארדי דולרים במדינה בתחום התשתיות, בבניית כבישים, קניונים ובנייני מגורים כולל שיפוץ שדה התעופה הישן באדיס אבבה בהשקעה של למעלה ממיליארד דולר. יזמים מארצות הברית ומערב אירופה משקיעים בתחום הנדל"ן ובניית מרכזי קניות באדיס אבבה. חברת "בגיר" הישראלית הקימה מפעל באתיופיה בעקבות עלויות הייצור הגבוהות בסין.
הצעירים הישראלים רוצים להשתתף בחגיגה. הם מקבלים אישור שהיה - מעין ויזת עבודה ואזרחות זמנית המאפשרת להם לתמרן במדינה באופן חופשי ולפתוח עסקים ולרכוש נדל"ן מבלי להיתקל במכשולים ביורוקרטיים.
בישראל, לעומת זאת, כ-160 אלף מבני הקהילה האתיופית חיים בעיקר ביישובי הפריפריה ורק מעטים מהם זוכים להקים בעצמם עסק. "אני מכיר כמה משפחות שלמות שעזבו את הארץ בחזרה לאדיס אבבה כדי לפתוח בחיים חדשים בגלל שלא התאקלמו בישראל", מגלה בכיר לשעבר בסוכנות היהודית שטיפל ביהודי אתיופיה במשך שנים רבות, "כמה מהמשפחות נתקעו שנים במרכזי קליטה, נקלעו לחובות כספיים ונמאס להם להישאר שם. אני מכיר כאלה שמכרו את הבתים שלהם והרכוש בגלל החיים היקרים בישראל והקימו עסקים בתחום הטקסטיל והאוכל באתיופיה. הם קיבלו אזרחות מחדש. הם מרגישים כמו בבית בניגוד למה שקרה להם בארץ שהם הרגישו זרים וחטפו קריאות גזעניות ודחיות מבעלי עסקים כשחיפשו עבודות. עדיין יש בישראל זלזול כלפי צעירי העדה".
לא מזיקה העובדה שמדובר במדינה זולה מאוד. מי שדובר את השפה ומצויד בקרובי משפחה וחברים מתאקלם במהירות ויכול לצבור כסף ורכוש בתוך זמן קצר יחסית.
"אני מאושר פה"
מי שהגיע לאדיס אבבה לאחרונה גילה עיר בהתפתחות מטורפת שעל פי אנשי עסקים תוך מספר שנים תהפוך לפנינה של אפריקה. כ-10 מיליון תושבים מתגוררים בה ובפרבריה. המשכורת החודשית ממוצעת נעה בין 120 ל-300 דולר.
מחירי הדירות (שלושה עד ארבעה חדרים) נעים בין 150 ועד 700 אלף דולר. לפני כשלוש שנים המחירים עמדו על מחצית מהסכומים הללו אבל תנופת הבנייה בעיר ובניית שכונות יוקרתיות סגורות העלו את הביקושים והעלו את המחירים במאות אחוזים.
אדיס הופכת אט אט לעיר מודרנית עם קניונים ומרכזי קניות גדולים, מלונות חמישה כוכבים, סניפי בנקים גדולים, שכונות יוקרתיות ופיתוח תעבורתי חסר תקדים. ברחובות הראשיים ניתן לראות שלטים של חברות בנייה סיניות הבונות ללא הפסקה ברחבי העיר ובפרברים. מעיר מאובקת, עם מדרכות שבורות וכבישים משובשים, אדיס אבבה, מתעוררת לחיים חדשים, מנערת מעליה את האבק והמשקיעים הישראליים זיהו את הפוטנציאל העצום שלה והגיבו בהתאם.
אחד מהם הוא יצחק מולה, צעיר שהוריו נולדו באתיופיה ועלו לישראל לפני כשלושים שנה. לפני שנתיים הוא היה בין מובילי המחאה נגד הגזענות נגד בני הקהילה. לפני כשלושה חודשים החליט לפתוח מסעדה ים-תיכונית במרכז אדיס אבבה בשם "מוליס".
במשך כמה חודשים למד היטב את המנטליות המקומית, השפה, הביורוקרטיה עד שקיבל את ההחלטה על הקמת המסעדה. הוריו עלו לארץ מאתיופיה לפני כשלושים שנה.
"אני לא יודע אם בארץ הייתי יכול לעשות מהלך כזה", אומר מולה, "פה זה יותר פשוט, אתה לא צריך השקעה כל כך גדולה, והאווירה פה שונה לגמרי. אי אפשר להקים פה עסק מעכשיו לעכשיו. למדתי הכול לעומק גם את השפה וזה עזב לי להשתלב בקרב התושבים ולהצליח. פה אני מרגיש כמו בבית".
המסעדה של מולה מושכת אליה תיירים רבים וישראלים המגיעים לאתיופיה ומחפשים אוכל ים- תיכוני (שקשוקה, פלאפל, חומוס, שניצל, פסטו, סלטים) לצד אוכל אתיופי מקורי. הוא מעסיק במקום יהודים מבני הקהילה שממתינים לעלות לישראל. נכון לעכשיו הוא מתמרן בין ישראל לאתיופיה.
"המטרה שלי להפוך את המסעדה למפגש תרבויות, ישראלי-אתיופי-אירופאי ולתת לכל אחד מהלקוחות אווירה כיפית ונעימה ומגוון של אוכל איכותי", מסביר מולה.
"אני מאושר פה מאוד. אני נולדתי בארץ ומבחינתי סגרתי מעגל ברמה האישית. אני מקווה שעוד חבר'ה יגיעו לפה ויעשו עסקים אבל לא לפני שהם בודקים את השטח ויודעים כיצד מוסדות המדינה והחברה פה מתנהלים, כי הכול פה שונה לגמרי מישראל", הוא מדגיש.
למרות מגוון האפשרויות, קשה להגיד שאפשר פשוט להרים את הכסף מהרצפה בלי מאמץ. "ההזדמנויות לפתוח עסקים בישראל עבור בני הקהילה מצומצמים מאוד", מבהיר מסאלה, "פה יש להם מרחב תמרון גדול וסיכויים טובים יותר להצליח אבל, וזה אבל גדול, צריך ללמוד היטב כיצד להתנהל במדינה כמו אתיופיה, ידיעת השפה עוזרת מאוד כדי לא להתרסק. יש פוטנציאל אדיר ומי שעושה עבודת שטח טובה מצליח פה מאוד".