המרוץ סביב מציאת אנרגיות נקיות ומתחדשות מעסיק את כל העולם: הנפט והגז מזהמים את כדור הארץ יותר ויותר, ועידות האקלים השונות קובעות תאריכים ויעדים לפרידה חלקית ממנו ומעבר לאנרגיות אחרות. סכומים אדירים מושקעים בכך ברחבי העולם, ובישראל, כמו בישראל, הסכומים המושקעים קטנים יותר והיצירתיות גדולה יותר.
הרבה מהחברות הללו עוברות בדרך ברשות החדשנות, לקבל תמיכה ממשלתית. ד"ר אביב זאבי, סמנכ"ל תשתיות ברשות החדשנות, מסביר למה אנחנו מוצאים דווקא את היזמים הישראליים בנישה המסוימת הזו. "שוק האנרגיה הוא אחד ההייפים הגדולים בעולם", הוא אומר, "מקורות כמו נפט וגז גם מזהמים וגם הולכים ונעלמים, ונצטרך יותר ויותר אנרגיות מתחדשות. ישראל נכנסה בהקשר הזה לשלב של מגננה, כי כל העולם משקיע המון כסף באנרגיה חליפית, ואנחנו אף פעם לא נצליח להגיע לכמויות המיליארדים שמוזרמות לתחום הזה. אז נותר לנו לחפש נישות שבהן נוביל – תחומים שבהם העולם לא השקיע הרבה מאוד כסף, או במקומות שלא הגיעו לפתרון".
אספנו כאן חמש חברות מבטיחות בשלבים שונים של פיתוח שינסו להביא פתרון חדשני ומטורף לבעיות האנרגיה בעולם. אנחנו לא יכולים להבטיח שכל החברות הללו ישרדו, יגדלו, או יעשו את השינוי שהן מבטיחות לעשות. אבל גם אם לא, הן עדיין ישאירו לנו רעיון מרתק שמלהיב את הדמיון.
הום ביוגז
הופכת במקום זבל מהפח הביתי או מהאסלה לגז בישול.
חברה ציבורית, שווי שוק כ- 143 מיליון שקל.
מייסדים: המנכ"ל אושיק אפרתי, סמנכ"ל הכספים ארז לנצר, סמנכ"ל המכירות יאיר טלר
אושיק אפרתי, מייסד ומנכ"ל הום ביוגז, יודע שאת עיקר השיווק שלו הוא צריך להפנות לאנשים כמותו: כאלה שיש להם בית עם חצר ומודעות סביבתית. "הפיכת פסולת אורגנית לאנרגיה היא לא דבר חדש. אבל בדרך כלל היא נעשית במפעל גדול שאליו משנעים במשאיות את הפסולת, או במתקני ביוב גדולים", הוא מסביר. מעבר לעובדה שהקמה ותפעול של מתקן כזה עולות עשרות ומאות מיליוני דולרים, צריך לקחת בחשבוןהוצאות השינוע וגם את הטרחה וזיהום האוויר שנוצר בשינוע כזה".
ההמצאה של הום ביוגז הוא לעשות את כל זה במקום, בחצר הבית למשל, שם מוצב מתקן הדומה לאוהל קטן שחור עם פתח שאליו זורקים את האשפה והגז שנוצר נכנס לצינור הגז הביתי וממנו לכיריים. יש מערכות שבמקביל מייצרות גם קומפוסט. "אצלי בבית לדוגמה", אומר אפרתי, "זורקים את שאריות המזון למערכת ועל זה אנחנו מבשלים. זה מעגל מחזור בבית, שחוסך לא רק כסף אלא גם זיהום. כל אדם בישראל מייצר 6 טון פחמן בשנה. אז משפחת אפרתי מייצרת פחות".
גם מוסדות שמאכילים הרבה מאוד אנשים הם קהל נוסף שאליו פונה החברה – מערכת ביוגז ראשונה הוצבה עכשיו בבסיס צבאי ומטפלת בכל הפסולת של חדר האוכל, מאות קילו ביום של שאריות אוכל שנזרקות במקום לפח, לתוך המערכת.
שלושת המייסדים מכירים זה את זה שנים רבות. אפרתי כבר היה בתחום פיתוח המוצרים, וכאשר חיפש את האתגר הבא ישב עם לנצר, שמצדו הכיר מערכות של ביוגז והבין שצריך "להוריד אותן לשטח". "ביוגז זה נושא מסובך", אומר אפרתי, "ורצינו להפוך אותו למשהו פשוט, מתאים לכל בית ולהפצה בעולם".
ההתחלה, לפני 11 שנה, היתה קשה. "זה לא היה סיפור סקסי למשקיעים", הוא אומר, "היינו צריכים לממן את כל השלבים בעצמנו. כמו בסיפורים, התחלנו מאחורי הבית. לקחנו חממה והפכנו אותה למרכז פיתוח. התחלנו לבדוק מערכות, עד שהגענו למשהו שעובד".
בהמשך הכניסו שותפים כמו חברת אנרגיה מצרפת וחברת מיחזור מארה"ב, עשו כמה פרויקטים של גיוס המונים, הקימו מערך הפצה, רשמו פטנטים, ולפני קצת יותר משנתיים (ינואר 2021) הנפיקו את החברה לפי שווי של 310 מיליון שקל. באוקטובר שנה שעברה זכו במקום ראשון בפרס הקיימות העולמי לשנת 2022, בטקס בעיר מינכן. בנוסף יש לחברה שלושה פרויקטים עם האו"ם במחנות פליטים וחקלאים באפריקה (זימבבואה, מלאווי ורואנדה).
גם באל סלבדור תקים החברה, בשיתוף עם הממשלה המקומית, "ביו-טואלט" ב-600 בתי ספר, שיגיעו, במידה ששיתוף הפעולה יימשך, לאלפי בתי ספר ברחבי המדינה. "אלה שירותים שמיועדים למקומות שבהם אין חיבור לביוב, ומשתמשים בהם בשירותי 'בול קליעה', שהם גם מסוכנים מאוד לילדים, גם מייצרים בעיה סניטרית, ומזהמים את מי התהום. אנחנו שמים להם שירותים נקיים ויפים, וגם הופכים את הצרכים לאנרגיה, ההופכת לגז לבישול או לחימום מים. ויש אפילו גנרטור שיודע לייצר מזה חשמל".
"החזון", אומר אפרתי, "היה לייצר מערכות ביוגז למשפחות בעולם מתפתח שאין להן לא פינוי אישי ולא גז בישול. יש 3 מיליארד איש בעולם שמבשלים על פחמים ועצים". אבל בלי העולם המערבי העשיר אי אפשר, והחברה מפתחת מוצרים לעולם המודרני, מבתים פרטיים, שבהם המכשיר פלוס ההתקנה יגיעו לעלות של כ-4,000 שקל, ועד ניסיונות כמו הבסיס הצבאי, וכמו פרויקט ניסיוני בארצות הברית, שבו בניין מגורים משותף של 34 דירות יחובר למערכת שלהם ויחמם לעצמו מים על שאריות המזון של הדיירים.
פינרג'י
סוללה שמופעלת באמצעות מים
מייסדים, אביב צידון (יו"ר החברה), דקל צידון , על בסיס טכנולוגיה שפותחה באוניברסיטת בר אילן.
חברה ציבורית, נסחרת בישראל. שווי שוק כ-235 מיליון שקל.
אביב צידון, איש סוער ורגשי, טייס קרב לשעבר ויזם סדרתי שאחראי להקמת 15 חברות, לוקח אותי לסיור באולמות של חברת פינרג'י. ריקשה חשמלית תוצרת הודו עומדת שם כשמאחוריה סוללה גדולה מלאה מטילי אלומיניום, שיכולים להפוך עם מה שצידון קורא לו "אבקת קסם" לחשמל שיניע את הריקשה. בחלק אחר מכונית של תאגיד ענק אחר של הודו, גם הוא מצויד בסוללה הגדולה של פינרג'י.
במסדרון המואר בדרך החוצה עומדים ארונות מתכת הנושאים לוגו גם של סלקום וגם של פינרג'י: אלה אותן סוללות, אבל הפעם בתפקיד מערכות גיבוי לעמודי תקשורת של חברת הסלולר, שנכנסות לפעולה כאשר הפסקת חשמל מאיימת להפסיק לנו את הקליטה הסלולרית בסביבתם. בפברואר האחרון חתמה פינרג'י גם עם אחת מחברות מגדלי התקשורת הגדולות בעולם, אינדוס טאוארס ההודית, הסכם להתקנה ושירות של 300 מערכות גיבוי, תמורת 4 מיליון דולר, עם אופציה לכמות גדולה בהרבה, של 18 אלף מערכות כאלה, אחרי שאינדוס תשתכנע שזה עובד כמו שהיא רוצה. העסקה כוללת גם מכירה וגם תחזוקה, מה שאומר שמדובר ביחסים לטווח ארוך.
השם הרשמי של ההמצאה בבסיס פינרג'י הוא סוללת מתכת-אוויר, וזו יכולה להפיק אנרגיה חשמלית מהתגובה בין מתכות שכיחות בטבע, אלומיניום או אבץ, ובין מים ואוויר, ליתר דיוק החמצן שבאוויר. הפטנט של פינרג'י הוא הזרז (קטליזטור) שיודע לעשות את זה: הוא מחמצן את המתכת, וכך משחרר ממנה אנרגיה.
באולם ייצור לא גדול, רובוט כחול מזין פסי ייצור בחלקים שמהם מייצרים את הקטודות המכילות את הזרז. צידון מראה לי את מטילי האלומיניום – מלבנים אפורים – שאותם מכניסים לתאים מיוחדים בסוללה, ואחר כך מראה לי מה יוצא לאחר שאלה שימשו לייצור החשמל: הם הופכים לדפים דקים, כמעט דו ממדיים. את הדפים הללו, יחד עם האפר שנוצר, שולחים חזרה ליצרני האלומיניום ואלה משתמשים בהם לייצור אלומיניום חדש. כלומר, אנרגיה מתחדשת, ממחזרת, ירוקה וטובה לסביבה.
למה מכוניות וריקשות חשמליות, המצוידות בסוללה נטענת רגילה, צריכות תוספת של סוללת אלומיניום לגיבוי?
"זה מאפשר לייצר אותן עם סוללה רגילה קטנה בהרבה וכמובן זולה בהרבה, שמתאימה למה שאדם ממוצע נוסע כל יום, כ-50 ק"מ, אבל עם הביטחון המאפשר לנסוע 500 ק"מ נוספים שמאפשרת סוללת המתכת אוויר", הוא מסביר.
"זה מזכיר את העיקרון של מכונית היברידית, אבל בעוד מכונית היברידית מכילה שני מנועים, מנוע בנזין המונע מדלק ומנוע חשמלי המונע מסוללה, המכונית של פינרג'י מכילה שתי בטריות מסוגים שונים המזינות מנוע חשמלי. לנסיעות ארוכות יותר, במקום לתדלק בדרך צריך לעצור בתחנה ולהחליף את סוללת המתכת אוויר. לשם כך צריך שיהיו בתחנת הדלק סוללות כאלה, אבל על זה נדבר בהמשך".
פינרג'י היא חברה ותיקה שנוסדה לפני 12 שנה וידעה לא מעט עליות ומורדות. "בחניון החברה עוד נמצא 'האוטו שהראינו לברק אובמה ב-2013'", צוחק צידון ומוסיף "במהלך השנים חשבתי לסגור את פינרג'י שלוש-ארבע פעמים. חשבתי, שאומנם יש לנו משהו שעובד טכנולוגית, אבל הכתפיים שלנו לא מספיק רחבות כדי שהוא יהפוך למוצרים שקונים אותם".
הולדתה של פינרג'י באה בעקבות גירושיו ב-1999. "אמרתי לעצמי: "מה אני עובד כמו מטורף, לא הייתי בבית ולא ראיתי מה קורה בביתי שלי". הוא התפטר אז מכל תפקידיו הניהוליים בחברות שלו ושל אחיו דקל, התפטרות שנמשכה חמש שנים. לאחר מכן התפתה להצטרף לתוכנית הטלוויזיה הכרישים שם התפתה להשקיע עם יזם שהתגלה מאוחר יותר כנוכל, אבל גם מצא את פינרג'י. "בעקבות התוכנית", הוא משחזר, "קיבלתי מבול של פניות, חלקן המצאות ביזאריות לגמרי. ביקשתי מדקל שיסנן מהן את הדברים המעניינים".
אחת הפניות הייתה מצד פרופ' אריה צבן, היום נשיא אוניברסיטת בר אילן ואז ראש המחלקה לננו חומרים שם, ועניין אותו בטכנולוגיה ראשונית שפותחה במחלקה: הפקת האנרגיה ממתכת, בעיקר מאלומיניום.
הרעיון לא היה רעיון חדש ובשנות ה-70 מאות חוקרים כתבו מאות פטנטים סביבו, כאשר משבר האנרגיה שיצרו ארצות ערב יצר מחסור גדול בנפט. אבל אז, כל הטכנולוגיות נכשלו. השילוב של ננו טכנולוגיה ויכולות מחשוב ופיקוח מרחוק שלא היו קיימות בשנות ה-70, שינו את התמונה.
החיים נראו ורודים בהתחלה. ב-2013 התחילה פינרג'י לעבוד עם יצרנית המכוניות רנו על מכונית שתתבסס על הטכנולוגיה שלה, אבל אחרי שלוש שנים עצרה הכל ולא עברה לשלב הבא. לדברי צידון, זה קרה בגלל פרשת דיזלגייט, אותה פרשה שבה חברות – בעיקר פוקסווגן – הואשמו בזיוף מבחני זיהום האוויר שלהן. גם רנו נחשדה בכך בשלב מסוים.
המשבר הזה גרם לפינרג'י למצוא מקור קצת פחות שאפתני מתעשיית הרכב, שבה נדרשים שינויים כמו מהפכה בתחנות הדלק כדי ליישם את הפתרון שלה. ואז החליטו לפתח במקביל מערכות לגיבוי עמודי תקשורת. "אמרנו", משחזר צידון, "עמודים לא נוסעים לשום מקום. הלכנו על ישראל ופיתחנו את המערכת". בתום פיילוט שעשו עם חברת סלקום, עברו לעסקה מסחרית וכעת פינרג'י מספקת ומתחזקת את הגיבוי של 10 אחוזים מעמודי התקשורת של סלקום, כלומר 250 מהם.
אבל האירוע החשוב בחיי החברה היה ביקורו של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ב-2017, כאורח ממשלת ישראל. "ממשלת ישראל יודעת להשוויץ בטכנולוגיות", צוחק צידון כאשר הוא מסביר איך פינרג'י נכללה בסיור. מודי לדבריו התלהב: הודו היא אחת מיצרניות האלומיניום הגדולות בעולם, כך שחומר הגלם לא חסר לה, ומצד שני היא סובלת ממערכת חשמל לא יציבה עם הפסקות מרובות – דבר שמאוד לא מעודד לרכוש רכב חשמלי – וגם מקור החשמל שלה הוא עדיין פחמי ב-90 אחוזים, מה שגורם למטרות שהציב מודי להורדת זיהום האוויר להיות קשות מאוד להשגה.
תעשיית הרכב ההודית התעניינה ופצחה בניסויים, אבל כדי לייצר מכוניות וריקשות כאלה, הכרחי שתחנות הדלק ימכרו סוללות אלומיניום. כדי לאפשר זאת, פינרג'י הקימה עם חברת אינדיאן אויל, חברת אנרגיה ממשלתית של הודו, חברה בת משותפת. צידון מקווה שכלי הרכב הראשונים ייצאו לדרך בעתיד הנראה לעין. במקביל, בזמן שהצדדים מדברים, פינרג'י תפרוש 300 מערכות ותקדם את הקמת המערך התומך בטכנולוגיה.
לפני כשנתיים, בפברואר 2021, הונפקה פינרג'י לפי שווי של 800 מיליון שקל. היום מגיע שווי לכ-235 מיליון שקל בלבד. לו הייתי קונה מניה בהנפקה שלך, אני אומרת לצידון, הייתי מפסידה הרבה כסף, נכון להיום. "בתיאוריה גם אני הפסדתי הרבה כסף כמי שיש לו כ 20 אחוזים מהחברה, אבל לא מכרתי מניה אחת עד היום. יש לנו כמה משקיעים מוסדיים (גופים המנהלים כספים של הציבור) שאמנם לא מוכרים, אבל אומרים לי שהם מאוכזבים. אני חושב שמשקיעים התאכזבו בלי הבדלים מכל התחום של 'כלכלה חדשה'. ואני מאוכזב שלא הצלחנו לבדל את עצמנו".
אתם בני 12 ועד כה ההכנסות לא עלו על מיליוני שקלים בשנה. לוקח לכם הרבה זמן, לא?
"עכשיו אנחנו מדברים על המבנה הפסיכולוגי האישיותי של יזם. זה הרבה יותר ממה שחשבתי ואם הייתי יודע לא בטוח שהייתי מסוגל ללכת למהלך הזה. אבל עד שלא היה הלקוח הראשון לא ישנתי בלילה, כי לא ידעתי אם המודל העסקי שלי עובד. ומרגע שזה הגיע, נפלה לי אבן מהלב".
אנזימוקור
דיזל לתדלוק מכוניות משמן טיגון משומש
מייסד (ומנכ"ל משותף) ד"ר סובחי בשיר
גיוס עד כה: 25 מיליון דולר. שותף גדול: אלטשולר שחם
דמיינו לכם פלאפלייה גדולה בסוף היום. כלי טיגון ענקיים נכנסים לשטיפה, שמן הטיגון המשומש זורם עם המים למטה. השמן הזה יכול להפוך, וכבר הופך בחלקו, ל"דלק" עבור מכוניות דיזל. ביו-דיזל, אבל ממקור בלתי צפוי לחלוטין. במסגרת פיילוט למוצר בשיתוף סונול, סונול קונה את הביו דיזל הזה ומוכרת אותו לציי הרכב של תנובה וקוקה קולה למשל.
אם שואלים את ד"ר סובחי בשיר איך הגיע לרעיון הזה, הוא מפתיע ואומר שלא ממש היתה לו ברירה: המדען ויזם שהתמחה באנזימים של שמנים היה צריך להתרחק בזמנו מתעשיית המזון המוכרת לו בגלל אקזיט שעשה מחברה אחרת שהקים, אנזימוטק. אז הוא נשאר עם השמן, אבל העביר את מאמצי ההמצאה שלו למיכל הדיזל.
ד"ר בשיר נולד בסכנין, ולאחר תואר ראשון ושני בכימיה מהאוניברסיטה העברית, המשיך את הדוקטורט בביו טכנולוגיה בשוויץ ואת הפוסט דוקטורט עשה במכון הטכנולוגי של טוקיו, במחלקה למזון. לאחר עוד פוסט דוקטורט בטכניון, בתחום הנדסת ביוטכנולוגיה ומזון, הרגיש שהוא בשל להתחיל להמציא.
החברה הראשונה שהקים היתה זייתונא, שהפכה שמן זית נוזלי למוצק עבור תעשיית המזון. זה הוביל אותו לרעיון הבא, להקמת אנזימוטק, שעברה לשלב הבא וייצרה תרופות ותוספי מזון בריאותיים משמן הזית. אנזימוטק גדלה, הונפקה בנאסד"ק ונמכרה ב-2018 לתעשיינית המזון פרוטרום לפי שווי 290 מיליון דולר. אבל ד"ר בשיר כבר לא היה שם לקצור את הפירות הכלכליים: ב-2003 מכר את חלקו בחברה בסכום שלא פורסם, אבל הוערך במיליונים בודדים. "עזבתי כי מיציתי את עצמי שם", הוא אומר. "הגענו לייצור, יזם רוצה לראות קצת כסף בחיים שלו. קיבלתי הצעה מפתה מהאחים עופר, ואמרתי, זו הזדמנות להתחיל משהו חדש".
המשהו החדש הזה הוא אנזימוקור, שנקראה בהתחלה טרנס ביו-דיזל והוקמה ב-2006. בשיר חשב מה אפשר לעשות עם הידע שלו באנזימים של שמנים, ואז גילה את הביו דיזל. במסגרת המלחמה בהתחממות כדור הארץ, גם ארצות הברית וגם אירופה קבעו מכסות כמה ביודיזל – תחליף דיזל מאנרגיה מתחדשת, כלומר ממקור נקי – צריך למהול בדיזל המזהם. היום עומדת המכסה האמריקאית על 10 אחוזים והישראלית על 3 אחוזים. זו גם הסיבה שקוקה קולה ותנובה קונות את תוצר הפיילוט עם סונול – דיזל מהול בביודיזל: כדי לעמוד בדרישות להורדת זיהום בלי להחליף את ציי הרכב.
מה הייחוד של השמן המלוכלך של ד"ר בשיר? שהוא מחליף שמן נקי. מה שנהוג בעולם הוא להפיק ביודיזל משמן מאכל נקי. אלא שזה גרם לשמן המאכל להתייקר ברמות מטורפות. מ-500 דולר לטונה לפני שנים אחדות, הוא מגיע היום לבין 800-1200 דולר לטונה. העלייה הזאת מכבידה על תעשיית המזון בעולם, בעיקר במדינות העניות.
הרעיון נשמע פשוט: שמן המאכל הנקי יקר והשימוש בו מזיק לעולם כלכלית? אז יאללה נשתמש בשמן מלוכלך. אבל הכימיה לא ידעה להפוך שמן ממוחזר לביו דיזל, מפני שבטיגון השמן מתחמצן וזה מונע מהזרז, האנזים שעושה את הפעולה, לעבוד. לקח לד"ר בשיר ולצוות הפיתוח שלו ארבע-חמש שנים להנדס אנזים שמסוגל להפוך גם שמן חומצי לביו דיזל.
אנזימוקור משתמשת רק בשמן הטיגון שנקווה מתחת למסעדה, בבור מיוחד שנקרא מלכודת שומן ושכל מקום המבשל אוכל בצורה מסחרית חייב להתקין. את רוב השמן מהסיר או המחבת שופכת הפלאפליה לחביות וזה נמכר ליצרני אוכל לבעלי חיים. "למעשה, מחירו של שמן הטיגון בעולם", מספר ד"ר בשיר, "יותר יקר מזה של שמן מאכל בשל היותו בסיס למזון לבעלי חיים".
השמן שבו משתמש ד"ר בשיר הוא שמן פסולת, שנקווה במלכודת השומן ושאותו מחויבת הפלאפליה לפנות כל שבועיים, זאת כדי שלא יגיע למי התהום או לביוב ויזהם אותם. הוא נשאב באמצעות ביוביות ומועבר למכוני טיהור ייעודיים.
את השמן הזה מקבלת אנזימוקור בחינם, מפני שהיא חוסכת למכוני הטיהור את העלות הכרוכה בלהפריד את השמן מהנוזלים האחרים. ד"ר בשיר מאוד אופטימי: "היום אנחנו מדברים עם חברות גדולות מכל העולם, שבאות לראות את המתקן שהופך את השמן הכי גרוע, שהכימיה לא ידעה לטפל בו, לדיזל נקי".
פאונד אנרג'י
להניע ספינות בלב ים באמצעות פסולת אלומיניום
יזמים: ד"ר פיטר גודארד (מנכ"ל), גדי רושין (מנהל עסקים ראשי)
גיוס עד היום: קרוב ל-2 מיליון דולר, מקרנות כגון בסמר, קליימט קפיטל ואחרות.
הסיפור של פאונד אנרג'י מתחיל באחד מיזמיה, ד"ר פיטר גודארד, שעבד בנאס"א בתכנון הרוברים שנוסעים על המאדים. בשלב מסוים נאס"א תכננה מסע מחקר לאירופה, אחד הירחים של צדק, שעשוי כולו קרח. המסע כלל קידוח בעומק 10 ק"מ. גודארד התבקש לפתור את הבעיה איך להביא מספיק אנרגיה למבצע הזה. הרעיון שצץ לו היה קניבליזציה: שהרובוטים, העשויים מאלומיניום, "יאכלו" את עצמם, כלומר את חלקים שכבר לא נחוצים להמשך המשימה.
מסע המחקר לא יצא לפועל, וד"ר גודארד כבר מאס ברעיונות להכשיר את המסעות למאדים וכוכבים אחרים, וחשב שעדיף להשקיע את האנרגיה האישית שלו בבעיות של כדור הארץ. הוא חזר לאוניברסיטה שלו, MIT, ועשה דוקטורט שהתמקד בדרכים להוציא אנרגיה מאלומיניום, אבל לא אלומיניום חדש שזה עתה יצא מהמפעל, אלא "אלומיניום זבל", זה שאפילו למחזר אותו אי אפשר, וממנו לייצר אנרגיה, וכך לייצר רווח כפול לכדור הארץ.
כאשר הגיע לפתרון ראשוני שנראה לו שיכול לעבוד, התחיל להשתעשע ברעיון השאפתני למסחר את זה. כלומר למצוא מקום שבו הטכנולוגיה הזאת תוכל להתבלט בייחודיות שלה, לעומת פתרונות אחרים לאנרגיה נקייה. הפור נפל על תעשיית הספנות. את הספינות בלב ים אי אפשר לחבר לרשת החשמל, ויש אמנם ניסיונות לפתח סוללות לספינות אבל מן הסתם יידרשו סוללות רבות לספינות שמבלות זמן רב בלב ים.
האתגר הבא היה למצוא מישהו שמבין בספנות. באופן קוסמי כמעט, הוא מצא את עצמו, בליל הסדר האחרון, מתארח בבוסטון ומספר לנוכחים להם על החלומות שלו. המארח,שהקשיב בקשב רב, חיבר לו מייד את אחיינו שמבין בספנות.
האחיין הוא גדי רושין, שיסד עם שני חברים לפני שנים אחדות סטרט אפ בשם וויב (Wave) שהצליח לפתור עבור עולם הספנות בעיה אחרת, ובדרך הזאת רכש לו היכרויות בתחום. רושין, שכבר הוריד פרופיל בוויב, הסכים "רק לעזור" אבל אחרי כמה פגישות נכבש והצטרף ושניהם ייסדו את החברה.
התכנון הוא כזה: על הספינה יוצב, בתוך קונטיינר, ריאקטור. לריאקטור הזה יישפך התוצר של פסולת אלומיניום שמסיבות שונות לא מוחזר: נייר כסף, מטוסים שלרוב לא עוברים מחזור, מכוניות גרוסות שמסובך למחזר אותן כי מעורבבים שם סוגים שונים של אלומיניום. כל אלה יפורקו לאבקה. האבקה הזאת תיפגש בריאקטור עם הזרז שפיתחו בחברה. אליו יוסיפו מים ותיווצר אנרגיה שבעזרתה הספינה תוכל לשוט.
סו-וילו Sowillo
לחמם מים באמצעות המים המלוכלכים מהמקלחת
יזמים: קיריל דדול (מנכ"ל) , פאבל גורביץ' (סמנכ"ל טכנולוגיות), מקס גולדשטיין (סמנכ"ל תפעול)
גייסה עד כה: 800 אלף שקל, מענק של משרד האנרגיה ב-2020.
שייכים לאקסלרטור (מאיץ חברות) מרכז החדשנות Road2 בחיפה שהוקם בתמיכת הרשות לחדשנות ובמימון מט”י חיפה וNVIDIA.
בימים אלה, חיילי בסיס חיל הים בחיפה אולי לא יודעים זאת, אבל כל פעם שהם נכנסים למקלחת הם מוסיפים מידע לפיילוט של חברת סו-ווילו.
רגע, מה?
"המים החמים והעכורים שיוצאים מהמקלחת, ממכונת הכביסה או מדיח הכלים – שחוממו בכמויות לא קטנות של אנרגיה של חשמל או גז או אנרגיה סולארית – נשטפים לביוב וכל האנרגיה הזאת הולכת לאיבוד. הפטנט של סו-ווילו הוא להשתמש בחום הזה כדי לחמם ביעילות את המים הקרים והנקיים, וכך לייצר מעין מעגל אנרגטי שמחמם לנו את המקלחת הבאה" מסביר המנכ"ל קיריל דדול .
"מהיום הראשון שעליתי לארץ, ב-1997", מספר דדול, "ראיתי את דודי השמש על הגגות שמחממים לנו את המים למקלחת ואמרתי לעצמי, טכנולוגיה מדהימה, אבל ישנה, בת 70 שנה. ידעתי שאפשר לייעל את זה. עשרות שנים ידעתי שאני הולך לעשות משהו ביעילות אנרגטית".
הרבה שנים חלפו עד שדדול הגשים את המחשבות הללו מהימים הראשונים כעולה חדש. לאחר לימודי הנדסת מכונות בטכניון, פתח חברה שבנתה מערכות סינון עבור המוסד בו למד, לאחר מכן עבד בתחום הציוד הרפואי, ןניהל כמה שנים חברת תוכנה שבנתה מערכות ייעול לחברות גדולות כמו סודה סטרים ואגד.
לפני שנים אחדות הגשים חלום אחר, קנה קרקע ביישוב מכמנים ליד כרמיאל והתחיל לתכנן איזה בית יבנה ואילו מערכות יבנה בו לחימום וקירור הבית. כאשר סיפר על כך כבדרך אגב לידיד מהטכניון שהתמחה בתחום התוכנה, פאבל גורביץ', זה התלהב ואמר לו, בוא נעשה מזה סטרט אפ.
דדול ביקש מגורביץ' לגמור לבנות את הבית קודם כל ולראות איך זה עובד בכלל, אבל גורביץ' לא הסכים לחכות. את השותף השלישי, מקס גולדשטיין, צירפו כי "חיפשנו מישהו שישלים אותנו ביכולות ניהול ותקשורת אנושית. אחד כזה שאם אנחנו מחפשים ייצרן דוודים, הוא מוצא דרך חבר של חבר שלו".
עבודת הפיתוח כללה לשים סנסורים בביוב, איסוף דאטה, לאחר מכן בנייה והתקנה של מערכת באולם אירועים עם מדיחי כלים ענקיים שמשתמשים בהמון מים חמים. עם התוצאות של הניסוי הזה כבר קיבלו מענק של משרד האנרגיה להמשך הדרך, ששואפת לייצר עבור בניינים רבי קומות, בתי מלון, מטבחים גדולים ומכבסות דרך להחזיר חלק ניכר מהחום ש"בזבזו", באמצעות קופסא שמחברים בין צנרת המים העכורים לצנרת המים הנקיים.
קיימים כבר פתרונות שדדול קורא להם "פאסיביים", שמעבירים חלק מהחום מצינור לצינור, ומצליחים לחמם את המים הקרים והנקיים לכ-30 מעלות. משאבת החום של סו-ווילו מצליחה לחמם את המים ל-60-70 מעלות, כלומר להפיק פי שניים ויותר חום.
"האלגוריתם", מסביר דדול, "גם לומד את הרגלי המשתמשים וגם עושה תחזיות על סמך תחזית מזג האוויר (למשל, כשקר הגיוני שאנשים יתקלחו במים חמים יותר), שמצביע לא רק על מתי יהיו מים חמים במערכת אלא כמה לחמם את המים הנקיים, כי יצירת עודף מים חמים היא גם בזבוז, כי מה שלא משתמשים בו נזרק".
חברה שעושה משהו דומה לשלהם נמצאת בקנדה, אבל המערכות שלה הן לא הקופסאות של סו-ווילו אלא מערכת שמיועדת לשכונה שלמה, עם חיבור לביוב המוניציפאלי. סו-ווילו, באופן כל כך אופייני לחברה ישראלית, חיפשה את הפתרון הקטן והזריז יותר, שמתאים גם למשאבים וגם לאופי הישראלי.
לקח לך הרבה שנים לפתוח סטטרט אפ.
"אני אומר – פתח סטארט אפ רק אם אתה לא יכול לא לפתוח אותו. יש דרכים יותר קלות לעשות כסף, וחייבים להאמין בזה, כי יש המון רגעי ייאוש ואחרת אין מספיק אנרגיה להגיע לסוף, במיוחד אם זה סטארט אפ ראשון".