בשנת 1949 הם עלו על הקרקע, קבוצת צעירים וצעירות יוצאי רומניה ופולין. חדורי אידיאולוגיה, הגיעו לשטח שאותו הם כינו "חצי מדבר". את בית האבן הערבי במקום שבו שכן הכפר הערבי ואדי עארה, הם הפכו לקומונה עבורם. חברי הגרעינים שעלו על הקרקע הפשילו שרוולים והחלו בבניית הצריפים, המשקים וענפי החקלאות, בונים קיבוץ חדש בישראל: קיבוץ ברקאי.
עשורים חלפו מאז, והשנה ציינו בחגיגיות את שנת ה-70 לברקאי והעלו מחדש את המיתולוגיה ואת הסיפורים שהוותיקים מעבירים מדור לדור. והנה, בחודשים האחרונים, מתגבש שוב גרעין של חברי קיבוץ חדור אידיאולוגיה, אבל מסוג אחר: 150 ילדים ומבוגרים פועלים בתחושת שליחות משותפת - הפעם כדי למחות נגד המפגעים סביב הקיבוץ שמאיימים על שלוות חייהם.
הרבה השתנה בקיבוץ ברקאי בעשור האחרון - יותר מדי ומהר מדי. אומנם שטח הקיבוץ נשאר כמות שהוא, וגם חדר האוכל ממוקם באותה נקודה, ואפילו האמפי שבו צפו - וצופים - חברי הקיבוץ בסרטים לא השתנה; אבל מה שמסביב לקיבוץ שינה את פניו דרמטית, מלמד על מחיר הפיתוח המואץ והשיטה הכלכלית, על קדחת הנדל"ן בצל משבר הדיור, על המתח בין קִדמה ובין שלווה, על משבר התחבורה וסלילת הכבישים המואצת, ועל תכנון שלא חושב לטווח רחוק. התוצאה? דווקא השנה, שנת ה-70 לקיבוץ, התפרסם דוח של ארגון גרינפיס העולמי שקבע: ברקאי הוא היישוב המזוהם ביותר בישראל בערכי זיהום אוויר.
זיהום שהורג פי 3 מתאונות דרכים
קיבוץ ברקאי ממוקם מזרחית לפרדס חנה, סמוך לכביש 6. איך קרה שדווקא הוא זכה בתואר המפוקפק? לא כולם מתרשמים מהדוח של גרינפיס שניפץ כמה מיתוסים והוליד חדשים, ופרט לאייטם ב"ישראל היום", לא פורסמו נתוניו בתקשורת הישראלית. מצד אחד, הפתיע גרינפיס, ברקאי הוא היישוב המזוהם בישראל, ומצד שני נשר, ששוכנת סמוך לאזור התעשייה במפרץ חיפה, נבחרה לעיר הנקייה בישראל. הכיצד?
"הדוח לא מטעה, אבל בגלל שהוא מתמקד במזהם אחד, קשה לקבל תמונה מהימנה של מצב הזיהום באותו מקום", מסביר ד"ר יונתן אייקנבאום מגרינפיס ישראל. "בדוח הזה התמקדנו בחלקיקים המכונים PM2.5".
על-פי משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה, חלקיקי PM2.5 הם חלקיקים הקטנים מקוטר אווירודינמי של 2.5 מיקרומטרים. כאשר נושמים אותם, הם מסוגלים לחדור לעומק דרכי הנשימה ולריאות. החלקיקים מורכבים מחומרים רבים: מתכות, פחמן שחור ופחמן אורגני, כימיקלים אורגניים, אמוניה, סולפטים, ניטרטים וחלקיקי קרקע. בין התהליכים הטבעיים הגורמים לפליטת חלקיקים: סופות אבק, התפרצות הרי געש, שריפות יער ופליטת אבקה מפרחים.
תהליכים לא טבעיים הגורמים לפליטת חלקיקים הם: שריפת דלקים, חלקיקים הנפלטים מארובות מפעלי תעשייה ותחנות כוח, וכן מצינורות פליטה של כלי רכב, עיבוד קרקע בחקלאות, שריפות גזם, עישון וחימום ביתי. כמו כן, חלקיקים נפלטים מגריסת חומרי חציבה ובנייה, ממחצבות, מדרכי עפר, מאתרי בנייה, מאתרי איסוף פסולת ומערימות אחסון של חומרים כמו גבס ופחם. גם אם החלקיקים לא נפלטו, הם יכולים להיווצר באוויר כתוצאה מתהליכים כימיים בין מזהמי אוויר אחרים, כמו פחמימנים ותחמוצות חנקן.
"בדרך כלל מחלקים את החלקיקים ל-PM2.5 ו-PM10", מסביר אייקנבאום. "כשהעשר חודר לריאות ומערכת הנשימה, הוא בדרך כלל נתקע שם, ואז נראה השלכות כמו בעיות נשימה. חלקיקים מסוג PM2.5 יותר בעייתיים, כי הם חודרים אל מחזור הדם ומגיעים לכל מקום, גם למוח".
מה החלקיקים האלה עושים לבריאות?
"אם עושים התפלגות של סיבות המוות בעקבות חלקיקי PM2.5, אז רואים בראש ובראשונה התקפי לב ושבץ מוחי בעקבות זיהום של PM2.5. למקום השלישי והרביעי יגיעו השלכות של סרטן. חלקיקים אלה הם כנראה המזהם הכי משמעותי מבחינת איך שהוא מעצב את הבריאות שלנו".
איך נוצר מצב אבסורדי שלפיו העיר נשר נבחרת לנקייה בישראל במדד שלכם?
"נשר ידועה בגלל הזיהום מבזן והמפעלים הפטרוכימיים שפולטים חומרים אורגניים נדיפים שלא נבדקו בדוח הזה, ולכן התוצאה מפתיעה לגביה. יש מזהמים הקשורים לתעשייה הפטרוכימית או לאסדות שלא יבואו לביטוי בסקרי זיהום אוויר שעוסקים בחלקיקי PM2.5. אז לא, נשר לא הכי נקייה, אלא ריכוז PM2.5 בה הוא נמוך. אם נבדוק את זיהום האוויר לפי כמות החומרים האורגניים הנדיפים, נגלה שנשר נמצאת במקום הרבה פחות טוב".
ארגון הסביבה הבינלאומי גרינפיס נוסד בשנת 1972. לדברי אייקנבאום, הארגון מתקיים אך ורק מתרומות של אנשים פרטיים, ולא מקבל כספים מממשלות או תאגידים, ולכן הוא מתגאה בהפקת נתונים חפים מאינטרסים. "הכוח שלנו הוא שאנחנו ארגון גלובלי, וכשאנחנו מפיקים דוחות כאלה, יש שיתופי פעולה גלובליים נהדרים".
אתה בעל דוקטורט במדעי המדינה בנושא שיח סביבתי. מה דוח כזה עושה לדעת הקהל? איך תושבי ברקאי מרגישים כשהם קוראים שהם המקום הכי מזוהם, ומה עושה הדוח למאבק בזיהום במפרץ חיפה שפתאום מסומן כאזור נקי?
"כשמתפרסמים דוחות מורכבים כאלה, התפקיד שלנו להבהיר מראש שיש להם יתרונות, אבל יש להם גם מגבלות. מבחינתנו, מטרת הדוח הושגה: להבהיר לציבור שהוא חשוף לזיהום אוויר. רבים חושבים שזיהום אוויר לא פוגע ולא משפיע עליהם, אבל זה רוצח מאוד שקט שמפחית את בריאות הציבור משמעותית עם אלפי מקרי תמותה מוקדמת בשנה.
"הערכות מתייחסות ליותר מאלפיים מקרים של תמותה מוקדמת בישראל מדי שנה שנגרמים בגלל זיהום של PM2.5, ולפחות אלף מהם בגלל זיהום שמקורו בתחבורה. זה פי 3 מתאונות דרכים. המטרה של דוח כזה היא לתת ביטוי מוחשי גם לדברים שאנחנו לא רואים או מרגישים ביומיום. כיום, גם התושבים בברקאי מבינים שיש משהו שלא מבשר טוב והם לא זקוקים לדוח שלנו בשביל זה. כשאנשים רואים שיש מפעל ליד הבית שלהם, הם לא ישנים טוב בלילות".
הריח של הפנסיה של הוותיקים
ואכן, קרין רוזנבאום המתגוררת בקיבוץ ברקאי, לא ישנה טוב בלילות כבר תקופה ארוכה. לאחרונה היא מספרת שגם רכשה לעצמם משאף שיקל על הנשימה, ומוסיפה שהילדים שלה יושבים בתחנת האוטובוס ומחכים להסעה לבית הספר כשהם מכסים את האף.
בשנת 2011 הגיעה משפחת רוזנבאום ונקלטה בהרחבה של ברקאי ביחד עם קבוצת משפחות שעשתה את אותה בחירה. קרין גדלה בעיר וחשבה שהבחירה לגדל ילדים בקיבוץ, משמעותה בחירה בשלווה, טבע, ירוק בעיניים ואיכות חיים. המצב השתנה מקצה לקצה בשנת 2015, לדבריה, כשמפעל אינפימר החל לפעול בכניסה לקיבוץ.
"איך שאנחנו חוגגים 70 שנה, קיבלנו את הדוח הזה שאנחנו היישוב הכי מזוהם בארץ. נכון, ידענו שהאוויר בברקאי לא הכי נקי בארץ, אבל לא חשבנו שעד כדי כך מזוהם כאן. יש סביבנו כמה מפגעים, אבל מה שאנחנו נאבקים עליו בימים אלו הוא מפעל אינפימר ויש לי מטרה אחת: שהוא יצא מכאן".
חברת אינפימר שייסד יובל תמיר מפתחת, מייצרת ומשווקת חומרים המשמשים חומר גלם לתעשיית הפלסטיק ומהווים חלופה להטמנה. לדברי החברה, התהליך שבו היא מפיקה חומרי גלם חדשים מוגן פטנט ומקורו באשפה עירונית. בשנת 2018 פורסם כי החברה השלימה גיוס הון של 15.1 מיליון שקל, אלא שבחודש שעבר פורסם ב"גלובס" כי החברה נקלעה לקשיים ונוקטת תהליכי צמצום והתייעלות.
בין המשקיעים בחברה, גם קיבוץ ברקאי. ב-2015 חתם הקיבוץ על חוזה עם אינפימר שהחלה לפעול באזור התעשייה הקטן בכניסה לקיבוץ. 3 מיליון שקל השקיע הקיבוץ - בתקווה שאלה יחזרו אליו ויספקו מעטפת הגנה כלכלית לוותיקי הקיבוץ ולהמשך קיומו כתאגיד (ברקאי החל תהליך הפרטה איטי בשנת 2006 שהואץ בשנת 2013).
תמיר, שמזוהה עם המאבק על הזיהום בקישון, הציע לקיבוץ תקווה כלכלית וגם הבטחה לגאווה סביבתית עם בשורה שהייתה אמורה לשנות את העולם. לפני ארבע שנים נדמה היה שמדובר בסיפור אהבה. מה השתבש בדרך ואיך הרומן הפך לסיפור מסריח שהוציא את חברי הקיבוץ להפגין בכניסה למפעל עם מסיכות אב"כ?
"מפעל אינפימר מתיימר לקחת זבל ביתי ולהפוך אותו לפתיתי פלסטיק", אומרת רוזנבאום, שנחשבת כמובילת המאבק, "הם אומרים שהם משתמשים בפסולת ביתית, אבל אי אפשר לאשר את זה פרט למה שרואים בעיניים. הקיבוץ חשש ממפגעי ריח ולכן בחוזה מול החברה יש סעיף שמתייחס לכך, אבל לא ידענו אז כמה קשה להוכיח מפגעי ריח.
"הבעיה היא שכשעובדים עם זבל ביתי אז יש בו גם דבקים, דשנים ותרופות, וכשכל החומרים מתערבבים ביחד ומתחממים בין 200 ל-400 מעלות, אף אחד לא יודע מה הנזק. אנחנו כן יודעים למשל שביספינול A שנדיף בטמפרטורה של 200 מעלות ידוע כפוגע במערכות הורמונליות אצל ילדים וכסרטני, וזה רק חומר אחד שנמצא בפסולת ביתית. אין לנו מידע לגבי כל החומרים האחרים שהם מחממים, אבל אנחנו בהחלט מריחים ומרגישים אותם פיזית".
רוזנבאום מתייחסת למפגעי הריח שהחלו להטריד את חברי הקיבוץ. אין תמימות דעים בנושא, היא מסבירה. "היו פה ימים קשים שבהם היו ריחות מאוד חזקים, וכשהבאנו לפה אחראים מהקיבוץ הם דיברו על ניחוח קל, ככה שתלוי את מי את שואלת. יש תושבים שמדווחים על צריבות בעיניים וקשיי נשימה. אבל לא כולם מריחים אותו, אלה שכן מריחים באו והפגינו.
"זה גם עניין של מנטליות קיבוצית - אנשים מנסים לא להתערב במה שלא שלהם והם מרגישים במלכודת כי יש פה בעיה מובנית של אינטרסים - הקיבוץ מושקע כלכלית במפעל - אני אומרת שהריח הזה הוא בעצם הריח של הפנסיה של הוותיקים. אני לא יכולה להאשים אותם".
עידו סודרי, תושב ברקאי שהגיע גם כן בשנת 2011 ונקלט בהרחבה, מספר על הרגע שבו הבין שיש בעיה. "במשך שנים הייתי בחיל האוויר והייתי יוצא מהבית בבוקר וחוזר בערב. השנה פרשתי והתחלתי להסתובב בקיבוץ במהלך היום. לפני כמה חודשים הלכתי לאכול בחדר האוכל ארוחת צהריים, וכשיצאתי, כל הילדים שיחקו פה בדשא מול חדר האוכל, כמו בכל יום, ופתאום הרחתי את הריח הזה שמדברים עליו, אז חטפתי את השוק הגדול. מצד אחד, אתה רואה הרבה ילדים משחקים בדשא, ומצד שני, מריח את עננת הריח הזה. אתה פשוט מרגיש שמשהו לא בסדר".
תאר את הריח.
"ריח של פלסטיק שרוף. ריח לא טבעי, לא של רפת או לול תרנגולים. זה ריח כימי שאתה מרגיש שמשהו צורב לך בעיניים ובגרון. זה ריח בלתי נסבל. הריחות כאן יכולים להגיע לרמה שפשוט אי אפשר לצאת החוצה".
זאת שעת בוקר, ולירון רוסבי יוצאת לטיול בשבילי הקיבוץ עם התינוק לביא בעגלה. גם היא מעידה על מפגעי הריח: "אנחנו גרים בשכירות בקיבוץ כבר 16 שנה. תסתכלי סביבך - זה נראה כמו המקום הכי טוב לגדל בו ילדים, נכון? אלא שאז את מתחילה להריח ולשמוע על כל מה שקורה מתחת לפני השטח, וזה יוצר קונפליקט עז ומבאס.
"הזיהום הסביבתי מאלץ אותנו לסגור חלונות ולהדליק מזגן, בחורף ובקיץ. אני לצערי מהמדווחים העיקריים כי חוש הריח שלי חזק ואני גם גרה ממש במרכז הקיבוץ. בשכונות החדשות או המרוחקות בקיבוץ לא בהכרח מבינים על מה אני מדברת. הבעיה עם זיהום אוויר היא שזה משהו אמורפי, אבל זה נוגע לכולנו. אנשים יוצאים החוצה, מריחים טבע ועצים, ופתאום יש עננה של ריח פלסטיק שרוף".
אתם טוענים שמפגעי הריח החלו עם תחילת הפעילות של אינפימר ב־2015, אז למה התחלתם לפעול רק עכשיו?
סודרי: "הייתה הרגשה שמורחים אותנו ומספרים סיפורים. כל פעם נתנו לנו תשובה אחרת שאוטוטו זה הולך להיפתר וישתפר וישימו מסננים, אבל זה לא קרה".
רוזנבאום: "מחודש אפריל 2016 ועד היום אנחנו מתלוננים במוקד של המשרד להגנת הסביבה, יש כבר 211 תלונות של אנשים מברקאי שמדווחים על ריח צמיגים, ריח עשן, ריח חמוץ. הם אומרים 'תודה רבה' ו'נבדוק', ועד היום מבקשים שנאיית להם את שם הקיבוץ והמפעל.
"כשהדוח של גרינפיס יצא בחודש מארס, ביקשנו להיפגש באופן דחוף עם ההנהלה של הקהילה ולהבין מה קורה פה. התשובות היו אותן תשובות לגבי הריח - אמרו שזה בגלל תקלה במפעל ושכבר מסדרים את זה ובדיוק החליפו מסננים.
"ביקשנו שיתקינו אצלנו תחנה לניטור האוויר, וזה קרה. תחילה היא הייתה בצד המערבי ועכשיו עברה לצד המזרחי. באיזשהו שלב, קיבלנו הבטחה שהמפעל יצא מברקאי ויעבור לאזור תעשייה בר לב ודיברו על תאריך יעד - 1 בנובמבר 2019. אבל זה לא קרה. עדכנו אותנו שהמפעל החליט לממש את האופציה שלו ולהישאר כאן עוד ארבע שנים. אז החלטנו שזהו, מספיק - יצאנו 150 איש להפגין עם הילדים. אני מאמינה ליובל תמיר שהחלום שלו היה ליצור משהו שממחזר, נקי ועובד, אבל לא ככה. אנחנו מרגישים כמו שפני ניסיון".
"הגביע הקדוש לבעיית הפסולת"
כחלק משנת ה-70 לקיבוץ ברקאי, הופק סרט מרגש על תולדותיו, מסוג הסרטים המסווגים תחת הז’אנר "גאווה ישראלית". הנרטיב הקיבוצי של ברקאי מתחיל במקלחות המשותפות והאוהלים, בילד הראשון שנולד בו, ואיך המציאו שם את שיטת המיניקות, בזמן שהאימהות עבדו בשדות: לכל אמא היה דגל בצבע אחר, וכשהתינוק בכה, הניפו את הדגל שלה, והיא מיהרה לבית הילדים כדי להניק.
מאוחר יותר יגיעו הבריכה הקיבוצית, אירועי התרבות, וכמובן המתנדבים והמתנדבות שהגיעו מכל העולם לברקאי כדי לחוות את החיים הקיבוציים. ומשם, כמו בשאר הקיבוצים, יגיעו גם המשבר הכלכלי בשנות ה-90, ההפרטה, ההרחבה, קליטת החברים החדשים, הקיבוץ המתחדש. כיום, בברקאי מתגוררים 300 תושבים, 140 מהם חברים מלאים (ו-50% מהם בגיל פנסיה).
איתן פרלמן פורש השנה לאחר 13 שנים בתפקיד מנהל העסקים של ברקאי. הוא נולד בקיבוץ, וגם אמו נעמי עדיין מתגוררת בו. הפנסיה של הוותיקים בקיבוץ, הוא מספר, עומדת על כ-7,000 שקל בחודש כולל ביטוח לאומי. זה טוב, הוא אומר ומדגיש שלוותיקים יש עדיין מעטפת קיבוצית של שירותים כשהם צריכים, כמו אינסטלטור או חשמלאי.
פרלמן גם שבע רצון בסך הכול מכלכלת הקיבוץ: "יש לנו חקלאות טובה, רפת עם 3.5 מיליון ליטר מכסה, 14 אלף מטר לולים, וגם 900 דונם מטעי אבוקדו".
ויש לכם את אינפימר. איך היית מסכם את ההשקעה הזאת?
"אינפימר זה סיפור עצוב, כי זה רעיון מדהים שצריך היה להיות טוב. אתה אף פעם לא יודע מאיפה תחטוף. דאגנו מהריח של האשפה הביתית שתגיע לכאן ויהיו מטרדים, אבל בסופו של דבר, הם לא באמת מביאים אשפה לא ממוינת אלא מביאים אשפה ממפעל הפרדה בחירייה. השקענו במפעל הזה 3 מיליון שקל".
זה מחזיר משהו?
"מה פתאום. זה סטארט-אפ".
זה יחזיר משהו?
"כמו שזה נראה כרגע, לא".
גם פרלמן מספר שאינפימר היו אמורים לעזוב את שטח הקיבוץ בנובמבר, אלא שלבסוף עודכנה הנהלת הקיבוץ בכך שהם החליטו לממש את האופציה לארבע שנים נוספות. "זאת היאחזות", הוא מכנה את המהלך.
ואיך מגיב יובל תמיר לדברים? "לא הבטחנו לעזוב, זאת טענה שקרית. שכרנו את המבנה בברקאי לארבע שנים פלוס אופציה לארבע שנים נוספות, מהסיבה שלהקים תעשייה בישראל זה תהליך יקר שדורש תשתיות והשקעות ואף אחד לא שוכר מקום לארבע שנים. החלטנו לממש את האופציה ולא התחייבנו לשום דבר. אנחנו עומדים בכל התקנים של המשרד להגנת הסביבה וגם הקיבוץ השקיע בנו".
תושבי הקיבוץ מדווחים על מפגעי ריח שפוגעים באיכות החיים ובבריאות שלהם. איך זה משפיע על פעילות המפעל?
"הם מפריעים לנו לעבוד מהיום שנכנסנו, זה גובל בהתעללות, והם מעלים טענות מופרכות ושקריות. קרין רוזנבאום מתחזה למבינה באיכות סביבה וטוענת שאנחנו מסרטנים את הילדים. אני מבין את ההורים האחרים, כששומעים דברים כאלה זה מלחיץ. אבל אני בעצמי נפגע סביבה והובלתי את מאבק לוחמי השייטת בקישון, והחלטתי לקחת מהפנסיה שלי בשביל להגן ולשמור על הילדים של קרין ולמצוא פתרונות איך להשאיר עולם נקי יותר. לבוא ולהגיד שאנחנו מסרטנים את הילדים זה הכי מרושע שיכול להיות. אני הזמנתי אליי את המשרד להגנת הסביבה לבוא ולבדוק אותנו. רציתי להיות יותר צדיק מהאפיפיור".
לטענתך, המפעל לא גורם למפגעי ריח?
"תושבי הקיבוץ מריחים הרבה ריחות, גם את הריחות של הרפת שלהם. באה אלינו בודקת מומחית לריח מהמשרד להגנת הסביבה שאמרה שהרפת מסריחה יותר מאינפימר. אלא שהריח של הרפת זה ריח של כסף מבחינתם, והריח שלנו - אם בכלל קיים - לא בא להם טוב. בהסכם שלנו אין התייחסות למפגעי ריח. אנחנו צריכים לעמוד בתנאים של המשרד להגנת הסביבה, ואנחנו עומדים לחומרה וחומרה. עובדה שכל פעם שקרין הזמינה את המשרד להגנת הסביבה לעשות מדידה, הם לא מצאו כלום".
בימים אלה, המפעל לא פועל, ופורסם שאתם בקשיים כלכליים. זה קשור לקונפליקט מול חברי הקיבוץ?
"ברור שהיה לנו קשה לגייס כסף. אנחנו חברה בורסאית והפרסומים האלה לא עשו לנו טוב. לכן, עכשיו היינו צריכים להיכנס לצמצומים. יש לנו פה משהו שהוא מהפכה סביבתית עולמית. יש לנו את הגביע הקדוש לפתרון בעיית הפסולת שלאף אחד בעולם אין. אנחנו עושים משהו אדיר, ואנחנו צריכים עכשיו לגייס משקיעים, ועד שיבואו חייבים להתייעל ולצמצם".
התושבים חוששים מתהליכי החימום של חומרים שונים במפעל.
"המפעל מטפל בפסולת ביתית ובפסולת תעשייתית. אנחנו מקבלים פסולת גם מחירייה וגם מתאגיד תמיר. חס וחלילה, אנחנו לא שורפים פלסטיק, אנחנו מעבדים אותו ועובדים בטמפרטורות נמוכות. נחמד להגיד לנו ‘תעוף משם’, אבל את יודעת באיזה השקעות מדובר כדי להעביר מפעל תעשייתי? אם רוצים לפתור את הדברים, אפשר למצוא פתרונות. אפשר למצוא פילטרים אם צריך, יש פתרונות להכול. הזמנתי את התושבים לשולחן עגול כדי לדבר, אבל הם לא רוצים לדבר, הם מתנהגים בבריונות".
אתה עצמך היית פעיל סביבתי, אני מניחה שאתה יכול להבין את המוטיבציה שלהם.
"גם אני נלחמתי, אבל לא נגד התעשייה אלא נגד הצבא שייקח אחריות עליי ועל החיילים שלי ששלחתי לצלול בקישון. התנגדתי ללכת נגד התעשייה והמפעלים, כי זה לא עסק שלי. הקיבוץ מושקע במפעל והם רואים בזה את העתיד שלהם. הצלחה שלנו זו גם הצלחה שלהם.
"ואני אמרתי להם ולמנהל הקיבוץ, בוא נשב ונגיע לפתרונות והבנות. אף אחד לא רוצה להכניס אצבע לעין של אף אחד, ואם יש בעיה, בואו נפתור. אנחנו כל הזמן עושים מדידות ובודקים עם המשרד להגנת הסביבה. מה שהכי חשוב לי זה שאין סיכון בריאותי בפעילות, ואם יש בעיה של ריח, אז בואו נדבר עליה".
"הקיבוץ הפך לאי תנועה"
אלא שהפעילות של מפעל אינפימר היא, כאמור, רק אחת מהבעיות שאיתן מתמודדים בקיבוץ ברקאי. ג'וליה שוויקה, חברת הקיבוץ בשלושים שנים האחרונות, ולשעבר רכזת ועדת איכות הסביבה, מספרת: "הפכנו לאי תנועה. פליטות הרכבים מוסיפות לבעיית זיהום האוויר כאן. בעשור האחרון גם בנו את חריש, מה שמשפיע עלינו עם מפגעי רעש, אבק ובנייה. ועל ידינו פועלת גם מחצבת ורד שגורמת למפגעי אבק ובעיות נשימה".
"אם יום אחד אני לא מזיזה את האוטו, הוא מלא באבק", מוסיפה נטלי שנקר, תושבת הקיבוץ, "לפני שמונה שנים חזרנו לקיבוץ בשכירות, ומאז שהגענו אני נושמת פחות טוב. היום אנחנו כבר מודעים למקורות הזיהום: מפעל אינפימר, מחצבת ורד, חריש שהיא בעצמה אסון טבע - הורידו קילומטרים של שטח ירוק בבת אחת בשביל לבנות אותה, ולהוסיף לזה, אנחנו מוקפים מכל כיוון בכבישים".
אכן, אם מסתכלים על צילומי אוויר ותב"ע של קיבוץ ברקאי, רואים מיד את האבסורד. לפני כשבועיים הגיעו אנשי מנהל התכנון למשרדו של מושקו מרקוביץ', מנהל הקהילה בברקאי, והוא הראה להם את הבעיה: "קיבוץ ברקאי הופך לאי תנועה מוקף בכבישים ראשיים ברמות שאין להן אח ורע", הוא מדווח. "הראנו לאנשי מנהל התכנון איך הקיבוץ נמצא בין כביש 65, שם עוד יש קו רכבת בתכנון המקורי, כביש 6, כביש 574 שיהיו בו מחלף וכביש חדש, וכביש 444 שיהיה דו מסלולי - זה הכביש שמוביל לחריש שכל התנועה של חריש, שרק תגדל, תעבור דרכו".
איך מתכננים דבר כזה?
"בישראל מתכננים על-פי אילוצים. אז מיקמו את חריש ליד קיבוץ ברקאי, ועכשיו צריך לחשוב איך מייצרים גישה. אבל במקום להיכנס לחריש דרך כביש 6, האבסורד הוא שמכניסים את התנועה לעיר דרך כביש 65, ולשם כך בונים עוד מחלף גדול. אם היו כניסה ויציאה מכביש 6 לחריש, זה היה נחסך מאיתנו".
מפגע נוסף, כאמור, מגיע מכיוון מחצבת ורד (בבעלות שפיר) השוכנת ממזרח לקיבוץ. ותיקי הקיבוץ זוכרים עוד כילדים איך תמיד הייתה שכבה של אבק מהמחצבה על מטעי האבוקדו. אלא שבשנים האחרונות, טוענים בברקאי, הפעילות במחצבה גדלה. למעשה, את חריש השכנה בנו ממחצבת ורד, וכששומעים על התחלות בנייה בצפון הארץ - התשתית היא במחצבה הזו, הגדולה ביותר בצפון. כך גם לגבי סלילת הכבישים החדשים שסוגרים על ברקאי.
מחברת שפיר, הבעלים של מחצבת ורד, נמסר בתגובה לדברים: "בטענה אין ממש. המחצבה פועלת בכפוף לכל התקנים המחייבים ועובדת תחת פיקוח הדוק של הרשויות השונות, ובראשן המשרד לאיכות הסביבה".
אם כל אלה לא מספיקים, אז גם הרחבה בברקאי עומדת על הפרק. המשמעות? בנייה על הריאות הירוקות שסובבות את הקיבוץ.
משה מרקוביץ', בהתחשב במפגעי הזיהום הסובבים את ברקאי, האם הקיבוץ בכלל זקוק להרחבה שתחסל את הריאות הירוקות שעוד קיימות כאן?
"בוודאי, כי זה עורק החיים של הקיבוץ. אחרת, נהפוך לבית זקנים ונסגור את היישוב - השנה כבר סגרנו גן ילדים אחד. הקיבוץ חייב ילדים וצריך המשכיות. זה כבר חלק מהתב"ע המאושרת ואין ברירה: כדי לקלוט ולבנות צריך לוותר גם על שטחים ירוקים. שטח המגורים מיועד להיות על היער. יישוב צריך מסה קריטית של אנשים".
מה אתה חושב על ההפגנה של תושבי ברקאי בנושא מפעל אינפימר?
"אני לא יכול להגיד שתמכנו פורמלית בהפגנה, כי אנחנו יישוב שמשכיר למפעל את המקום ויש לקיבוץ אחוזים בו. אנחנו לא מנסים להכשיל את החברה במקומות שאסור לנו. אנחנו נפגשים עם המנכ"ל של אינפימר או עם יובל תמיר בתדירות גבוהה בתקופה האחרונה, לחצנו עליהם לצאת מפה. יחד עם זה, הדוח של גרינפיס לא מעניין אף אחד והוא לא הביא נתונים אמפיריים. איגוד ערים שם ניידת ניטור שמתייחסת לחלקיקים מהמחצבה. כדי לנטר חומרים מסוימים, צריך להביא ניידת מתאימה לניטור החומרים הספציפיים. לא עשינו את זה לאינפימר, ועד כה לא קיבלנו דוח שמלמד על חריגות מהמפעל. אבל אני תומך בהפגנות של האזרחים כחופש הביטוי, זכותם להפגין. אנחנו בכל מקרה מתכוונים להפוך בעתיד את אזור התעשייה לאזור של מחסנים לוגיסטיים".
מה יקרה ביום שתרצו למשוך אנשים להרחבה, על רקע הפרסומים על מפגעי הזיהום בברקאי?
"רובם גם ככה יהיו בנים חוזרים. הכול על השולחן, אנחנו מראים את הנתונים".
יקר לבנות פה?
"כן, מגרש של 400 מ"ר צפוי לעלות 900 אלף עד מיליון שקל. פיתוח יעלה עוד 350 אלף שקל, ובניית הבית - זה כבר תלוי מה בונים. לתושבים חיצוניים זה יכול להגיע לרמה של 2.5 מיליון שקל לבית".
אין חשש שבעיית הזיהום תוריד את ערך הקרקע?
"חשש? תלוי בנקודת המבט. הזיהום הוא נתון ואני רוצה שהוא יוריד את ערך הקרקע כי אנחנו הולכים לרכוש את הקרקעות האלה. אם הערך יהיה יותר נמוך כתוצאה מהעובדה שהמקום מזוהם, זה יעלה לנו פחות. הביקוש במדינת ישראל לצערי לא מתחשב בדברים כמו זיהום אוויר. כשיש ביקוש - המחיר עולה. ויש ביקוש".
רוזנבאום מודעת לתוכניות ההרחבה על חשבון היער שליד ביתה. "אני לא אגיד שאני לא חושבת לעזוב את ברקאי", היא משתפת, "אבל אני אומרת לעצמי שהרי לא משנה לאן אעזוב - לכל יישוב בישראל יש את המפגעים הסביבתיים שלו. לכן, אין ברירה - אתה חייב לעשות את השינוי איפה שאתה גר. מצד אחד, זה מדכא ומייאש. אני בוכה על השטחים הפתוחים שאנחנו מאבדים, על האיזון בינינו לבין הטבע שהולך ונהרס. זה ישפיע עלינו ועל הילדים שלנו לעוד הרבה שנים, וזה קורה בכל הארץ. מצד שני, בתוך התסכול החלטתי שיש גם הזדמנות. בכל יום אני עושה עוד צעד קטן בשביל לשאוף לאיזון. זה מרתון. אם הרבה אנשים בכל מקום בארץ ינסו לשמור על האיזון של הפיתוח מול ערכי הסביבה, זה יעשה את ההבדל".
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד ערך בשנה האחרונה סיורים רבים בקיבוץ ברקאי בשיתוף התושבים ובמפעל אינפימר, במועדים שונים ובכל שעות היממה. נציגי המשרד לא זיהו מפגעי ריח ברורים. המשרד קורא לתושבי האזור לפנות למוקד החירום כדי שניתן יהיה לבדוק בזמן אמת את הנושא. המשרד דרש מהמפעל להזמין סקר ריח ממעבדה חיצונית מוסמכת, על מנת לאתר את מקור המפגעים, ככל שקיימים. מהדוח של המעבדה עולה כי אין מפגעי ריח ממשיים מחוץ לשטח המפעל.
"יחד עם זאת, בשל התמשכות התלונות, נציגי המשרד ממשיכים לבצע סיורים ולבצע בדיקות תקופתיות כדי לבדוק שהמפעל אכן עומד בתנאים המחמירים שניתנו לו. באשר למחצבת ורד: המחצבה מחויבת על-פי תנאי רישיון העסק לבצע דיגום תקופתי לפי תוכנית שאושרה על-ידי המשרד. אחת מנקודות הדיגום נמצאת באולם האירועים של קיבוץ ברקאי ומהתוצאות לא נראה כי ישנה חריגה מערכי הסביבה".