"חנה איבדה שני בנים בתוך פחות מחצי שנה"

זיו היה החבר הכי טוב שלי, היינו ארבעה, נשארנו שלושה

שגיא רייטר, ארכיטקט תוכנה במרכז הפיתוח של SAP, כותב על רב-סמל זיו בלאלי ז"ל, שנפל בעת שירות מילואים במלחמת לבנון השנייה:

זיו היה החבר הכי טוב שלי, היינו ארבעה חברים בלתי נפרדים, סער, אסי, זיו ואני.

גדלנו וחיינו יחד רחוב ליד רחוב כל חיינו, כל יום ראיתי אותך, לפעמים פעמיים, 195 ס"מ של שרירים וחיוכים.
היינו בלתי נפרדים עד אותו יום ארור בקיץ 2006 שבו חתיכת ברזל נפלה מהשמיים בדיוק מצמרר של מקום וזמן, צירוף מקרים נדיר, גזירת גורל או סתם ביש מזל. זה כבר לא ממש משנה את העובדה שהחיים שלך נעצרו ושלי התהפכו ברגע, שנינו בני 29, הספקנו הרבה אבל לא מספיק, ובא לי עוד, ממש בא לי עוד. בעיקר בא לי לשתות איתך בירה בסלון ולחזור לשתיקות הלא מביכות שלנו.

יש שיר אחד שאני ממש אוהב: "אלוף העולם של חנן בן ארי". יש שם שורה אחת שממש מתנגנת לי בראש כל פעם שאני חושב עליך: "אלוף העולם בליפול ולקום כמו גדול". אז חבר יקר, ממש אתגרת אותי כאן אבל אני עדיין אלוף העולם ואני בוחר בכל יום מחדש להיזכר בך ולחייך, לקחת את הזיכרונות הטובים והרגעים הקטנים והאינסופיים שהיו לנו, ולחייך כמו שהיינו מחייכים יחד. מזלי שהשארת אותי עם מספיק רגעים לכמה מחזורי חיים.

זיו נפל במלחמת לבנון השנייה יחד עם 11 חברים לצנחנים כשקטיושה פגעה פגיעה ישירה במקום שבו שהו בכפר גלעדי.

בתמונה: אסי, שגיא, סער, זיו ז"ל

לצד כל דמעת אושר תופיע דמעת הכאב

שירה עגיב, עוזרת תפעול במרכז הפיתוח של SAP, כותבת על טוראי ישראל זכות ז"ל, אשר נפל בחזית תעלת סואץ בהתקפה מצרית:

לגדול כבת לאב שכול
זה לדעת שאין יום שאבא לא מתגעגע לאחיו.

לגדול כבת לאב שכול
זה לשמוע אין־סוף סיפורים על אדם נפלא ולהצטער שלא הכרתי אותו.

לגדול כבת, כאחיינית, כנכדה במשפחה שכולה, זה להבין שבכל שמחה יבצבץ העצב,
ולצד כל דמעת אושר תופיע דמעת הכאב.

לגדול כבת במשפחה שכולה, זה לגדול עם גאווה, אהבה והערכה לארץ שלנו שאין לנו אחרת.

ישראל זכות, דוד שלי, נולד בה' בשבט תש"ח (16 בינואר 48) במטר שבתוניס, בן שני לכליפה ומרים זכות. עלה עם משפחתו בשנת 1949 למושב ינוב, שם גם למד. בפברואר 1967 התגייס וב-5 בנובמבר 1969 (כ"ד בחשוון תש"ל) נפל בחזית תעלת סואץ בהתקפה מצרית בעת שהגן על מדינת ישראל. בן 21 היה בנופלו.

הייתה מהתלמידות האלה ש-90 פשוט לא מספק אותן

סמדר חייט-קפלן ממשרד עורכי הדין ארנון, מספרת על אחותה סיגל חייט ז"ל, שנפטרה בגיל 19 במהלך שירותה הצבאי:

יש אנשים שפשוט סוחפים אותך אחריהם, בלי שתוכל לשים את האצבע על הדבר שגורם לזה. האנשים האלה שאתה מסתכל ותוהה לעצמך: מתי הם מספיקים את כל זה? כזו הייתה סיגל.

סיגל ידעה לנגן על שבעה כלים, רקדה מספר פעמים בשבוע מהיסודי ועד לגיוס, למדה בכיתת מחוננים וקיבלה תעודות הצטיינות כל השנים, ואפילו הספיקה לגשת לפסיכומטרי כבר במהלך התיכון. סיגל הייתה מהתלמידות האלה ש-90 פשוט לא מספק אותן.

סיגל הייתה החברה הטובה והקרובה ביותר שלי במשך כל השנים. היה לנו קשר כזה שיכלנו לתקשר אפילו בלי מילים. רק ממבט אחד יכולנו לדעת למשל שאנחנו ברגע שמצריך חיבוק או להיכנס להתקפי צחוק בלתי נשלטים. היינו יוצאות לטיולים בעיר, מנהלות שיחות של שעות על גבי שעות בכל נושא שרק אפשר, מנושאים ברומו של עולם ועד לניתוח מעמיק אם נכון לסווג עגבנייה כפרי ולא ירק. היום נותר רק געגוע עמוק ואני מתגעגעת להכל – אפילו לרגעים שהגרביים נעלמו מהארון שלי והופיעו באורח פלא במגירה שלה. 

סיגל התגייסה בדצמבר 2005 למסלול ייעודי לקצונה כשהחלה את דרכה בטירונות בשבטה, ולאחר חודשיים המשיכה לקורס חובשים קרביים בבה"ד 10. במהלך הקורס סיגל החלה לחוש ברע. למרות הקשיים הגופניים המשיכה את השתתפותה בקורס מבלי לוותר, תוך הפגנת מסירות והתמדה. סיגל, כמו סיגל, השקיעה את כל כולה בכל משימה, מטלה ולמידה שהייתה בקורס. מצבה הידרדר מיום ליום ובאפריל 2006 אושפזה בבית החולים בגלל דלקת קרום המוח. תחילה הרופאים לא ידעו כלל מה המחלה שפגעה בה.

למרות מאמצי הרופאים, הבדיקות המקיפות והניתוחים שעברה, לא נמצא מזור למחלתה. סיגל נפטרה ב-10 ביולי 2006 והיא בת 19. תודה שקראתם ואפשרתם לזיכרון הזה להתקיים.

תמיר הלך בדד כדי שכולנו נלך ביחד - לכו בשביל המסומן

טל פרי, ממחלקת נדל"ן ומלונאות במשרד עורכי הדין ליפא מאיר, כותב על תמיר נבואני, חברו הקרוב לספסל הלימודים בפנימייה הצבאית בחיפה שהתגייס לסיירת מטכ"ל ונהרג במהלך ניווט בדד בדרום הארץ:

תמיר גדל בכפר ג'וליס בגליל המערבי, וכנער, בגיל 15, החליט לעשות מעשה יוצא דופן, לעזוב את כל המוכר והידוע לו, לצאת מהחממה העוטפת של המשפחה והעדה הדרוזית בה גדל, על מנת להתגייס לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה ולחיות בסביבה עם משמעת צבאית, מאתגרת ושונה מאוד לעומת רוב הנערים בני גילו.

בפנימייה, בה גדלנו יחד, זכינו להכיר את תמיר כאדם צנוע, חייכן, אופטימיסט, חבר נאמן, ובעיקר אדם חזק מאוד פיזית ומנטלית ומאלו שמתנדבים ללכת ראשונים בכל אתגר. לנו היה ידוע שכל מי ששובץ במשימה יחד עם תמיר, רוב הסיכויים שתמיר יוביל את המשימה עד לקצה גבול היכולת, גם אם יצטרך לשאת את חברי הצוות על גבו.

בסיום הפנימייה תמיר החליט, כהרגלו, ללכת למקומות המאתגרים בקצה ולהתנדב ליחידה המובחרת ביותר – סיירת מטכ"ל. במשך כשנה וחצי תמיר עבר בהצלחה ובהצטיינות את רוב מסלול ההכשרה הקשה והמפרך ביחידה.

תמיר תמיד דאג ללכת ראש בין הראשונים, לא היה דבר שהרתיע אותו. להפך, עשה רושם שככל שהוא הלך לאתגרים שנועדו למתוח את קצה גבול היכולת כך הוא פגש יותר את עצמו, וככה הוא נשאר בלבנו, אדם פורץ ומתווה דרך, לעדה הדרוזית ולחברה הישראלית.

תמיר השאיר אחריו משפחה מדהימה, זוג הורים, אחות וארבעה אחים שכולם עדיין משרתים כקצינים בתפקידים משמעותיים בצה"ל.

עבור רובנו תמיר נבואני ז"ל היה דוגמה ומופת לכל מה שיפה בנו כאנשים בחברה הישראלית, ובמותו השאיר דרך מוארת, שלאורה הולכים ועוד ילכו רבים אחרים. תמיר היה חלוץ אמיתי ושחקן נשמה, הוא הלך בדד, כדי שכולנו נלך יחד. 

קצת פחות מחודשיים לפני סיום ההכשרה, במהלך ניווט בדד, בלילה חשוך מאוד, מעד תמיר ונפל משפת מצוק בנחל עשוש שבערבה, ונהרג.

חנה, אמם של חיים ודרור, איבדה שני בנים תוך כחצי שנה

איתן שמואלי, שותף וראש מחלקת שוק ההון במשרד עורכי הדין ליפא מאיר, כותב על חברו לטייסת, הנווט דרור יפה ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים:

דרור יפה ז"ל היה נווט בטייסת הפנטומים הראשונה - טייסת 201 ("האחת") - שבה לחמתי גם אני במלחמת יום הכיפורים. דרור התייתם מאביו בגיל צעיר. הוא למד בבית הספר בויאר, שם התבלט כתלמיד מחונן וכספורטאי מצטיין. דרור הגיע לטייסת כשנה לפני המלחמה, ושימש חונך ומדריך שלי. מצאתי בחור ידען, מקצוען וחבר טוב שנכון תמיד לסייע ולייעץ. דרור התבלט בטייסת כאחד שחותר למצוינות ומקצוען.

בלילה של יום שני 9 באוקטובר 1973, הוטל על הטייסת לתקוף את גשרי הצליחה שהקימו המצרים על תעלת סואץ. דרור צוות למשימה עם רב-סרן אורי שעני ז"ל, טייס ותיק ומפקד טייסת בבית הספר לטיסה. הטיסה הייתה בגובה נמוך עד לנקודת משיכה לשחרור הפצצות בשיטת קלע (יעף מחשב). הלילה היה חשוך, והנתיב האחרון היה באזור מוגן טילים. לאחר שהודיעו על יציאה לכוון המטרה, נותק הקשר עם המטוס. אורי ודרור לא שבו ממשימתם.

בחודש פברואר 1974, נפטר חיים, אחיו הבכור של דרור, ממחלת הסרטן. במהלך ימי האבל על מותו של חיים אותרו שרידי המטוס וגופותיהם של אורי ודרור בסיני. כך איבדה חנה, אמם של חיים ודרור, שני בנים בתוך פחות מחצי שנה.

דרור נפל קצת לפני יום הולדתו ה-21. אמו הקימה קרן מלגות לילדי העובדים באוניברסיטת תל אביב. לזכר חיים, שנמנה עם סגל העובדים הבכירים של האוניברסיטה ועמל על עבודת הדוקטורט שלו, ולזכרו של דרור. יהי זכרם ברוך.

דרור יפה נפל בקרב תעלת סואץ, לאחר שבמהלך משימת הפצצה בלילה של יום שני 9 באוקטובר 1973, נותק איתם הקשר.

75 צעירים לא הונצחו בכלל

אמנון לורך, שותף בכיר במשרד עורכי הדין ארנון, כותב על אמנון כרמי ז"ל, האיש שעל שמו הוא נקרא, שנפל בקרב על גבעת הרדאר ב-1948:

אמנון נהרג ב-1948, באחד הקרבות המרים על משלט הרדאר הבריטי, בדרך לירושלים הנצורה. הוא היה אחד מ-75 הרוגים בקרבות על הגבעה המבוצרת הזו, ביצור שנבנה על ידי הבריטים כנגד התקפות אוויר גרמניות במלחמת העולם השנייה.

גבעה זו, שנפלה ללא קרב במלחמת ששת הימים, גבתה מחיר דמים נורא ואיום במלחמת העצמאות. כמעט אין קרבות, בכל מלחמות ישראל, שנפלו בהם יותר לוחמים. אבל עצוב מכך: אין בכלל קרבות שהונצחו פחות מהקרב שבו איבדו את חייהם 75 צעירים. הם לא נרצחו ולא היה להם לובי פוליטי או קבוצות לחץ; הם נהרגו על עצמאות ישראל ונמוגו בערפל הזיכרון.

אמנון, בן טובה לבית סמוק ואהרן, בנו של הרב ויינברגר מבודפש,. נולד ב-23 באפריל 1925 בירושלים. בהיותו בן 5 מתה עליו אמו ובשנת תרצ"ח נתייתם גם מאביו, שנרצח בידי פועלים ערביים בעובדו כמנהל עבודה בבניית בית- החולים הממשלתי בירושלים. הוא סיים את לימודיו בבית ספר יסודי בשכונת בורוכוב ואחרי מות אביו עליו התחנך בכפר הנוער בן שמן, הצטרף להכשרה בקבוצת "הנוער העובד" וקבוצת "אלומות" בפוריה, שעברה אחר כך לביתניה, ועבד בענף גידול הצאן, כמו שמעון פרס.

דרכו הצטלבה עם דרכו של אבי ד"ר נתנאל לורך ז"ל בבריגדה, עת שנע ונד בארצות אירופה. עם שובו ארצה התנדב להגנה, משם הדרך לפלמ"ח הייתה קצרה וכחייל בחטיבת הראל מצא את מותו באחת מההתקפות על גבעת הרדאר. הוא לא השאיר אחריו שאֵרי בשר, משפחה או זיכרון.

לפני שנים מספר התייצבתי אצל שמעון פרס במרכז על שמו (לשלום וחדשנות) כדי לשמוע על אמנון כרמי, חברו לגרעין אלומות. עשרות שנים הייתי פעיל במפלגת העבודה, רבות מהן בקרבה יחסית לפרס. אולם רק בסמוך לפגישתנו, הודות ליכולות החיפוש המופלאות ברשת האינטרנט, נמצא כי, היה חברו בבחרותם.

ברבות השנים נולדתי ולדברי אבא נקראתי על שמו. עם מותו של שמעון מת גם הזיכרון האחרון מאמנון.

אמנון כרמי ז"ל נפל ב-1948 באחד הקרבות המרים על משלט הרדאר הבריטי, בדרך לירושלים.

^{בתמונה מהטיול להר עצמון, משמאל לימין: למעלה - נתנאל לורך, יעקב לורך, אמנון כרמי, רפאל גדעון; למטה - שולמית אלוני, פנינה. צילום: קלמן בנימיני}